פסטיבל הקולנוע הצרפתי 2018 – המלצות ואזהרות
14 במרץ 2018 מאת מערכת סריטהאמש נפתחה חגיגית המהדורה ה-15 של פסטיבל הקולנוע הצרפתי, הוותיק מבין אירועי הקולנוע המוקדשים לפרנקופוניה וזה שלא כולל רק קומדיות בתוכניה שלו. התזמון אומר שאנחנו כבר באיחור עם ההמלצות, או שאולי הגענו בדיוק בזמן. בכל מקרה, הפסטיבל כאן כדי להישאר ואחרי הפתיחה אתמול (13 במרץ) אפשר יהיה להנות מן ההיצע השנתי שלו עד ה-7 באפריל בסינמטקים ברחבי הארץ – תל אביב, ירושלים, חיפה, הרצליה, חולון, שדרות, ראש פינה ואשדוד (שם יוקרנו הסרטים בקולנעו גלובוס מקס).
על כמה מן הסרטים המשמעותיים של הפסטיבל השנה כבר כתבנו בסריטה בהזדמנויות שונות, אז רק נפנה לשם. ״120 פעימות בדקה״, סרטו של רובן קמפיו, היה לזוכה הגרנד פרי בפסטיבל קאן האחרון, שם כתב עליו אורון. ״משמורת״, שבפסטיבל חיפה נקרא "הקרב על המשמורת" וסוקר על ידי עופר, הוא סרטו של קזבייה לגראן שגם יצא מוונציה עם פרס הבימוי ופרס לסרט ביכורים. ״בית ליד הים״ הוא סרטו של רובר גידיגיאן, בו צפה עופר בפסטיבל ונציה (התמונה מראש הפוסט לקוחה מתוך סרט זה). ״עיניים ללא פנים״ של ז'ורז' פראנז'י, אחת הקלאסיקות שיוקרנו במסגרת הפסטיבל הצרפתי, היה חלק מאימת החודש של אור בשלהי השנה שעברה. על יתר הקלאסיקות – ״קסדת הזהב״ של ז'אק בקר, ״קאן קאן צרפתי״, ו״הלא אנושית״ של מרסל להרבייה – אפשר לקרוא בקצרה במדור המלצות הסינמטקים של עופר לחודש זה.
יחד עם ארבעת הסרטים שיהוו את חלקו העיקרי של הפוסט, יוצא שסקרנו, או נסקור מיד, כמחצית מן התוכניה. אבל זה לא אומר שלא שווה להזכיר המחצית השנייה, לפחות לצורך מתן מידע שאולי יצוד את תשומת הלב שלכם ושלכן. ״הבן של ז׳אן״ מאת פיליפ ליורה נשמע כמו האח האובד של סרט הנעילה עליו תוכלו לקרוא בהמשך – גבר שלא ידע מיהו אביו מתבקשר על מותו, על היותו אח לשניים, ובלוויה הוא גם מגלה שישנה סיבה בגינה האיחוד המרגש לא התרחש כשהאב היה בחיים. עוד הקשר פנימי לסרט שנרחיב עליו בהמשך מגיע בכותרת סרטו של פלורנס קנטין – ״בית הקפה של ברברה בכפר״. מדובר בקומדיה רומנטית עם שניים מן הכוכבים הוותיקים והמזוהים עם הקולנוע הצרפתי, ז׳ראר דפרדייה וקתרין דנב, בתפקיד מוסכניק ומנהלת מלון מסתורית, בהתאמה. ״חמישים אביבים״ של בלנדין לנאוה, כפי שאפשר לנחש מן הכותרת שלו, גם הוא סיפור על התחלה חדשה בגיל שכבר לא נחשב צעיר – בקריירה ובאהבה כמו בתחומים נוספים.
״להיות מספר אחת״, סרטה של טוני מרשל בכיכובה של עמנואל דבוס, מזמן לגיבורה שלו אתגר מסוג אחר – טיפוס במעלה הסולם ההיררכי בחברה בה היא מצטיינת עד למעמד שיביא אל פתחה הצעה שתערער על הסדר הגברי הקיים. גיבורות נוספות אפשר למצוא גם בשני הסרטים הבאים, שבויימו בידי שמות מוכרים. ״קנאה״ של דויד וסטפן פונקינוס, מציג את קארין ויאר בתור אם חד-הורית לבת-עשרה שהופכת מסתם דאגנית לדמות שמתאימה לטענת התוכניה לקומדיה שחורה או מותחן פסיכולוגי. ״מרלין״ מספר על צעירה כפרית הנוסעת לפריז כדי להגשים את חלומה כשחקנית, וכיוון שמדובר בסרטו של גיום גליין הסיכוי שצוות סריטה יסתכן שנית עם היוצר של ״אני, עצמי ואמא שלי״, גם אם הוא עצמו נשאר מאחורי המצלמה ומשאיר את הפרונט לעמיתתו מהקומדי פרנסה – אדלין ד'הרמי. לסיום, ״התזמורת״ סרטו של ראשיד האמי, מפגיש בין כנר שירד מגדולתו והפך למורה למוזיקה בשכונת מצוקה, לבין ילדים ממשפחות קשות יום שאחד מהם מגלה כשרון יוצא דופן. ״סיכון מחושב״ פינת ״הגננת״? נצטרך לראות כדי להחליט אבל אלא האסוציאציות שלי.
לפני הפסטיבל ראינו עוד ארבעה סרטים, בזכות עזרה גדולה של היח״צ, אז זו ההזדמנות לכתוב עליהם וגם לומר תודה (גם על התמונות). על הראשון, סרט הפתיחה, יכתוב אורון וכל שאר הסקירות המקוצרות הן של עופר – ראשית על סרטים שביימו שחקנים ולסיום סרט הנעילה.
להתראות שם למעלה
Au Revoir Là-haut
אפשר לקבוע שהפסטיבל הגיע לאחד משיאיו כבר בערב הפתיחה, אפילו מבלי לראות את יתר הסרטים. זאת משום ש״להתראות שם למעלה״, עיבוד של אלבר דופונטל לספרו של פייר למטר, זכה גם להצלחה נאה במכירת כרטיסים במולדתו וגם בעיטור הגבוה ביותר של תעשיית הקולנוע הצרפתית בדמות חמישה פרסי סזאר, כולל פרס הבימוי והשחקן הראשי שהוענקו שניהם לדופנטל. הבמאי-שחקן אף יגיע ארצה כאורח המרכזי של הפסטיבל, ואם כל זה לא מספיק כדי להפוך אותו לפסגת האירוע, אז לאחר הצפייה מתברר כי מה שאומרים עליו נכון – מדובר בסרט מצויין, עשיר מכל בחינה אפשרית וגם סוחף בצורה בלתי רגילה.
דופונטל מגלם את הדמות המובילה את הסיפור, אבל שאינה בהכרח הראשית, ששמה הוא גם אלבר. בשלהי מלחמת העולם הראשונה, אלבר הוא מנהל חשבונות שגוייס לצבא צרפת כדי ללחום באוייב הגרמני, ובשוחות של החזית הוא מתיידד עם צייר שתקן ומבריק בשם אדואר (נאואל פרז ביסקיאר), שגם מציל אותו ממוות באחד הקרבות המיותרים ונפגע בעצמו בלסת. אלבר ואדואר הופכים לחברים בעקבות האירוע ואחרי המלחמה, אבל האמן הפצוע לא מוכן להיראות בציבור או אפילו בקרב משפחתו האמידה – אחותו האוהבת (אמילי דקאן) ואביו המנוכר (נילס ארסטרופ). במקום זאת הוא הוגה תוכנית להתעשרות מן המורל הצרפתי, יחד עם נקמה באיש שמירר את חיי השניים במלחמה יותר מכל אוייב – קצין נבזי לורן לאפיט, בהופעה בעלת איכויות ג׳וש ברוליניות) שכעת מתעשר בעצמו מעסקי גופות החללים. אם אין כאן מספיק עלילה, בחיי שלא פירטתי אפילו על אחוז ממה שקורה בסרט, אבל כן שווה להזכיר שמלאני תיירי מגלמת את המשרתת הנאווה של המשפחה העשירה ומושא תשוקתו של אלבר.
קשה לבחור מחלקה שמצטיינת יותר מחברתה בהפקה התקופתית המרשימה והמרהיבה הזו, שמלאה בדימויים ומשמעויות כשם שהיא שומרת על רמה גבוהה של קולנוע מבדר ומלא תנופה למרות נושאי העיסוק הלא קלים לעיכול – האבסורדיות שבמוות, חברות לעומת תלות, ובעיקר סוגים שונים של כאלה ששווים יותר או פחות מאחרים, בסרט שבו לחיות קשה יותר מאשר למות. אך כאמור, הסרט לא מנסה להכביד אלא לרגש ולהניע, וכך המצלמה כאילו מתחרה במוזיקה בענף הספורט ״מי נח הכי פחות״. אולם, אם בודקים את זהות הצלם והמלחין (ואנסן מתיאס וכריסטוף ז׳וליאן) מוצאים ששיתוף הפעולה הקודם שלהם היה בקומדיה ״תשעה חודשים״, גם היא של דופונטל. אפשר להמשיך לחפור כדי למצוא השראה מן העבר במחלקת הארט, עליה הופקדו פייר קפלין (״שבע שנים בטיבט״) ולילית בקמזיאן (״חצות בפריז״), אבל השלם הפעם גדול הרבה יותר מסך חלקיו – הסרט הזה פשוט הוציא מכל המעורבים בו את המירב והמריא מעלה מן המקום הכי גבוה שבו ביקרו רוב העוסקים במלאכה בקריירות שלהם עד כה. מפתה לדמיין את ז׳אן פייר ז׳נה או גיירמו דל טורו מוציאים מהחומרים האלה ממש יצירת מופת מוחלטת, אבל יש משהו הרבה יותר יפה באופן בו הסרט עוטה את פגמיו בגאווה כצלקות קרב, ממש כפי שאדואר משכיל להפוך את הנכות שלו לראוותנית וססגונית כמו אישיותו.
ברברה
Barbara
סרטו החדש של השחקן/במאי מתייה אמלריק משתייך לז'אנר ההולך וגדל של סרטי ה"מטא-ביוגרפיה" – הוא עוסק לא רק בתיאור חייה של הזמרת המצליחה ברברה, אלא גם ואולי בעיקר את המאמצים לעשות עליה סרט. ז'אן בליבר מגלמת שחקנית בשם ברידג'יט אשר מגלמת את ברברה בסרט. אנו עוקבים אחר השינויים אשר התפקיד גורר בחייה האישיים, הניסיונות שלה לייצר גרסה נאמנה לא רק של מראה הקול של הזמרת, אלא גם של מי שהייתה באמת. במקביל גם במאי הסרט, איב (אמלריק עצמו), עורך בנפרד תחקיר אודות ברברה ורוב הזמן שני התחקירים המקבילים נפגשים רק בחלקים שמהווים את הסרט הביוגרפי עצמו – כאשר אמלריק מטשטש את הגבולות בין חזרות, מאחורי הקלעים, והסרט שבתוך הסרט. המטרה היא לא רק לייצר בלבול, אלא גם הרמוניה אשר מעמידה את היצירה המוזיקלית במרכז.
כמכלול, הדבר לא תמיד עובד ולפרקים הסרט מרגיש מעט כלוא בלולאות אשר הוא כורך סביב עצמו. הביוגרפיה האמתית של הזמרת נמסרת לנו בצורה לא רציפה ודרך מקורות שונים – לפרקים דרך שחזור דרך חייה, לפרקים דרך ראיונות כמו-תיעודיים (אך לא ממש), לעתים דרך פרקי ארכיון. לפעמים השחקנית עצמה מגלמת את ברברה המספרת על פרטים מעברה או מחייה אשר אינם מצולמים. התוצאה היא ביוגרפיה חמקמקה במתכוון, אשר מדגישה את חוסר היכולת להכיר באמת אדם שהוא מיתוס כמו גם את חוסר היכולת לייצג אותו. לא מדובר באמירה מקורית, אם כי גם לא ניתן לפתור אותה כרדודה והסרט, על אף פגמיו, אפקטיבי במספר רב של דרכים. זוהי יצירה אשר לא מתממשת כמכלול, אבל כמות לא קטנה של פרגמנטים מתוכה מצדיקים את חווית הצפייה.
כוונתי בעיקר לקטעים אשר עוסקים באקט של מפגש בין מוזיקה וקהל – בין אם מדובר בקהל של אדם בודד או של רבבות. סרטו הטוב ביותר של אמלריק כבמאי, ״סיבוב הופעות״ עסק בקשר שבין מופיע להופעה דרך מופעי סטריפטיז אמנותיים לכאורה. כאן הוא מבצע זאת דרך סוגה אמנותית שקל יותר להבין – רגעים של אישה מנסה לחקות אישה אחרת בנגינה על פסנתר, אשר הופכים לרגעים של יצירת השיר בתקופה אחרת ובסופו של דבר מהללים את גדולתה של המוזיקה עצמה ומוצאים בה את הגוון הייחודי ואת המימד העל-זמני.
מו
M
השחקנית שרה פורסטייה (״שמות של אהבה״) עוברת לראשונה לכתוב ולביים, בנוסף לתפקיד ראשי אשר דורש ממנה לגלם שני דברים שהיא כבר לא: תלמידת תיכון (פורסטייה כבר בשנות השלושים המוקדמות לחייה) ואישה הסובלת מגמגום, מאפיין אשר מנוגד לתפקידים הקודמים שהיא גילמה. בשני המקרים היא אמינה למדי בסרט זה, בעיקר בנושא של הפגם בדיבור. הסרט נפתח בפרולוג המציג קבוצת תמיכה בסובלים מפגמים שונים בדיבור ומראה כי יש גוונים רבים לנושא, בטרם הוא עובר כבר בסצנה הראשונה למפגש בין שני הגיבורים. לילה, הנערה אשר אותה מגלמת פורסטייה, ממתינה לאוטובוס שעה הגיבור על שמו קרוי הסרט בעברית, מו (רדואן הרג'אן), מבקש ממנה הוראות הכוונה ומתעצבן כי היא לא אומרת אותן בקול אלא רושמת על דף. למרות זאת, משהו בנערה מרתק אותו והוא יוזם מפגש מחודש. אלא שהבעיה כפולה: בעוד היא מתביישת לדבר, הוא מסתיר ממנה ומכל הסביבה את הקושי שיש לו בקריאה. על מנת לתקשר, שניהם יצטרכו להתגבר על הקושי שלהם ועל הכבוד העצמי אשר מונע מכל אחד מהם, בדרגה שונה, להסגיר את מהות הלקות.
יש גם עוד דברים אשר מפרידים בין השניים: מו מבוגר מלילה בכמה שנים ובעוד היא אומנם לא מגיעה מרקע עשיר, הוא מהגר החי בדלות יחסית באוטובוס נטוש ומעורב בחיי הפשע, דרך נהיגה במרוצי מכוניות לא חוקיים ובדרכים נוספות הנחשפות במהלך הסרט. לילה לא רק מנסה להכין את עצמה לבגרות בספרות (ולבחינה בעל פה) אלא גם נדרשת לטפל ולחנך את אחותה הלומדת בכיתה א', שכן מאז מותה של אמה, אביה (האגדה הקולנועית ז'אן פייר לאו, מרשים בדקות ספורות על המסך) לא ממש מתפקד כסמכות הורית. מה גם שהוא מאיים בהגבלות ומאלץ את לילה להיכנס ולצאת בעיקר דרך החלון. העלילה לא מקורית במיוחד, אבל היא כן מובילה את היצירה לכמה מקומות מעניינים ולא נעימים הנובעים מן הפערים בחינוך ומן העולם האלים שעבור מו מהווה שפה מוכרת, בהיעדר יכולת לשלוט לגמרי בשפה במערכות היחסים בחייו. מבנה העלילה גם הוא מתעתע מעט: תחילה נראה כאילו הסיפור המרכזי הוא ההתגברות של לילה על הגמגום, אבל מהר מאוד מתברר כי לא היא הדמות עם האתגר העיקרי.
הכותרת המקורית של הסרט אינה שמו של הגיבור אלא האות M, מה שאולי יוצר בלבול עם היצירה הקאנונית של פריץ לאנג, אבל משרת טוב יותר את הסרט – האות והדרך בה היא נכתבת בכתב יד מהווה מוטיב מהותי בסרט מעבר להיותה האות הראשונה בשמו של הגיבור המפתה והמסוכן. יש בסרטה של פורסטייה משהו מעט נאיבי או מקל ראש בסוגיות קשות יותר אשר עולות בו אך נותרות ברקע, ובנוסף חלקים מסוימים בסרט עשויים בצורה נדושה. אך פורסטייה השחקנית מחפה היטב על המגבלות היחסיות של פורסטייה מאחורי המצלמה: המשחק שלה ושל יתר השחקנים נראה, קצת נגד הסיכויים, אמין למדי. נדבך זה מרומם את היצירה ומדגיש את הרגעים היותר עדינים ומדויקים גם בבימוי.
קשר משפחתי
Ôtez-moi D'un Doute
שני דברים הופכים את הדרמה הקומית הזו ליוצאת דופן: צוות השחקנים והמקצוע של הגיבור. מעבר לכך, מדובר בעלילה המבוססת על תגלית משפחתית מפתיעה בהתחלה ושורה של אי-הבנות אשר נוצרות מהסתרה חלקית של האמת בהמשך, או מפירוש לא נכון של הנתונים. הבמאית קרין טרדיו לא מחדשת יותר מדי או מנסה לגוון בעשייה, ומייצרת סרט מהנה למדי גם משום שהוא לא מסתיר את המקומות בהם הוא נעזר באמצעים מוכרים לבניית מתח והסתרת מידע.
הייחוד הראשון הוא שהדמות הראשית, בגילומו של פרנסואה דמיין, עובד בתור מפרק מוקשים ופצצות. הדבר משמש הן כמטאפורה ליתר האירועים בחייו והן כאמצעי להכנסת סכנה בכל שלב של הסרט, בעיקר כאשר הוא נדרש לתמוך במתמחה בעייתי. שתי תגליות מטלטלות את עולמו: הריון של בתו המתבגרת מגבר שאת זהותו הוא לא יודע, והידיעה כי האב אשר גידל אותו אינו אביו הביולוגי. הוא ממשיך לשמור על קשר חם עם האב, אבל גם מנסה לאתר את אביו ה"חדש" ומפתח עמו סוג של קשר אשר בו הוא מנסה להתקרב לצדדים אשר הוא מרגיש כי היו חסרים בהוויה שלו. בין לבין, הוא מתעמת ואז מתאהב ברופאה (ססיל דה פרנס) אבל נסוג מהר מן הרומן מסיבות אשר הוא מתקשה להסביר מבלי שיחשוף יותר סודות ממה שהוא מעוניין.
ססיל דה פרנס היא תמיד סיבה בפני עצמה לראות סרט ויחד עם דמיין, מגובה בגי מרשן ואנדרה וילמס המגלמים את "האבות" השונים, הסרט בהחלט מספק את העבודה עבור חובבי הקומדיה הצרפתית. אומנם עם מעט רגעים של צחוק מתגלגל אבל עם מגע שמרגיש כמו תחכום עדין. באופן גורף יותר, ״קשר משפחתי״ הוא בשום אופן לא סרט שאסור להחמיץ, אבל באותה מידה הוא סרט שסביר להניח כי יעבוד עבור רוב הקהל.
״כל אחד נכנס ללימודי הקולנוע כשהוא רוצה להיות ספילברג, כשהוא יוצא הוא רוצה להיות בלה טאר […] בלימודי הקולנוע בארץ גורמים לך להרגיש שלעשות סרטים פופולריים זה לא בסדר. כשהייתי מרצה הייתי רואה את השינוי שחל בגישה של כל סטודנט, מהשנה הראשונה שבה הוא היה מחקה את קווין סמית וקוונטין טרנטינו, ועד לשנה ג׳ […] הבעיה היא שהדגש בלימודי הקולנוע בארץ הוא לא על אסתטיקה, לא על הקראפט – היכולת הטכנית […] אז התוצאה היא שיוצרים לא רוצים לעשות סרטים בז׳אנרים שהם יודעים שהמבקרים יתעלמו מהם. הם מפחדים שהם לא יקבלו קרנות, שלא יקבלו תמיכה, שיעברו את כל המסע המטורף הזה ובסוף ייתקלו בחומה של הביקורת. אז אתה רואה מגמה שלמה של יוצרים צעירים שפונה לעשות את אותו סרט בפעם המאה. ואתה אומר, לא ראיתי את זה כבר? זה לא היה כבר לפני שנה, עם אותם שחקנים בדיוק, רק שינו לזה את השם?״
ראיתי שקידמתם את הצמד הזה פעמים רבות בבלוג. אלה הערכים שאתם מזדהים עמם ורוצים להצעיד את הקולנוע הישראלי לעברם? אתם באמת חושבים שהתיאור הזה נאמן למציאות? שהסרטים של מישהו כמו Tarr Béla שולטים בכיפה, בעוד, חובבי הפיצוצים ומרדפי המכוניות הינם מיעוט נרדף שבקושי זוכה לפירורים וסובל מחוסר יצוג? שמופקים יותר מדי סרטים אמנותיים ופחות מדי מותחני אקשן ושזו בכלל בעיה שיש שמלמדים את הקולנוע בתור אמנות ואינם מתייחסים אליו כאל הכשרה טכנית גרידא ותו לא, כאילו המדובר במוסך?
נ.ב.: מצטער, אך, לא הצלחתי לפרסם את התגובה בכתבות רלוונטיות יותר מכיוון שהאתר אינו מאפשר פרסום תגובות לכתבות שאינן מהשנה האחרונה לערך.
כסטודנט קולנוע שנה ג' (שהכיר את בלה טאר לפני תחילת הלימודים), אני מזדהה עם הכתוה לעיל
1. היה נחמד אם לפחות היית מציין במי מדובר, מאיפה הציטוטים ולמה אתה מנסה לענות בכלל. אחרת אתה מדבר בעיקר עם עצמך.
2. אף אחד לא אומר שיש יותר מדי בלה טאר (אם כבר הבעיה היא שיותר מדי אנשים מתיימרים להיות בלה טאר, אבל נכשלים בצורה מחפירה).
3. הטענה היא שבארץ, לפחות, אין מספיק סרטים ז'אנרים, סרטים פופולריים שמנסים לפנות לקהל הרחב. אף אחד לא מדבר על העולם. מתי פעם אחרונה ראית בסרט ישראלי אקשן או מרדפי מכוניות?
4. ציטטת מהכתבה: "הבעיה היא שהדגש בלימודי הקולנוע בארץ הוא לא על אסתטיקה, לא על הקראפט – היכולת הטכנית…" – כאילו אתה מופתע מזה שמישהו יצפה שבלימודי קולנוע ילמדו אסתטיקה ויכולות טכניות. כאילו שבלה טאר לא היה נהיה מה שהוא אם הוא לא היה גם מאסטר במבע הקולנועי. כאילו שאנשים צריכים שילמדו אותם אג'נדה.
5. אני אגיד לך דבר כזה: אדם שיש לו מה להגיד לא צריך שיגידו לו מה להגיד. הוא צריך רק לדעת איך להגיד את זה בצורה הנכונה. אדם שאין לו מה להגיד, אבל מנסה להגיד משהו בכל זאת כי זה מה שמלמדים אותו, עושה נזק. עדיף סרטים ישראלים שאנשים יאהבו לראות, כדי שהם יבואו ויראו סרטים נוספים, מאשר סרטים ישראלים שמשניאים את עצמם על הקהל.
6. אני זוכר את התקופה שלי בתור ילד, בשנות התשעים. סרט ישראלי היה אשכרה מילה גסה עבור בני הנוער. היינו הולכים מדי פעם לקולנוע, והסרטים הישראלים היו שקופים עבורינו, לא היו בכלל באזור החיוג של הדיון שלנו. אז אני מבין שזה מצב סביר עבורך, כי מה שחשוב זה רק שלסניפילים יש מה לראות?
7. ובכלל, אני לא מבין את החוצפה בלפסול ולזלזל בסרטי ז'אנר. כאילו כל הציבור, כולל חלק גדול מהכותבים והקוראים באתר הזה, הם מטומטמים, ורק אתה, שרואה סרטי בלה טאר, חכם ומבין קולנוע.
8. ואם דיברת על תהודה. כמה תהודה יש לסרטים שרואים אותם מאה אנשים? אלף אנשים? חמשת אלפים? אם עץ נופל ביער ואף אחד לא שומע, האם הוא השמיע צליל? האם אתה אוהב את המצב בקולנוע הישראלי בשנות השמונים, שבו רוב הסרטים היו סרטי אג'נדה, עם מסר, כמו שאתה אוהב, אבל אף אחד לא ראה אותם?
9. שיהיה ברור. אני אוהב מאוד את בלה טאר ועוד חופן במאים הונגרים איזוטרים אחרים, אני פוקד את הסינמטקים על בסיס שבועי לפחות, פסטיבלי הקולנוע הם חגיגה עבורי, אני לוקח חופש מהעבודה בשבילם ורואה עשרות סרטים אמנותיים נפלאים. ואני לא מרגיש שחסרים לי סרטים טובים.
ולפעמים אני גם הולך לסרטי אקשן, מתח, אימה, גיבורי על, מרדפי מכוניות, ונהנה גם מהם. אולי רובם לא מעשירים את עולמי התרבותי והאינטלקטואלי, אבל הם עושים את העבודה. ורוב האנשים, לא רוצים עושר תרבותי ואינטלקטואלי. רוצים רק קצת בידור. זה לא ישתנה. אתה לא תוכל לחנך אנשים להיות תרבותיים ואינטלקטואלים, לפחות לא את כולם. נסיון לעשות את זה בכפיה יעשה רק את ההיפך. (למה אתה חושב ביבי בשלטון כל כך הרבה שנים, אם לא בגלל התקשורת השמאלנית שמנסה לכפות את האג'נדה שלה על הציבור? אני עצמי שמאלני בקצה הסקלה, אבל אני רואה מה קורה שמנסים להאכיל את הציבור בעמדות שהוא לא רוצה לשמוע. בסוף הוא עושה דווקא. את ההיפך ממה שאומרים לו)
10. באופן כללי, אני מציע לקחת שיעור בענווה. יש כמה סרטים טובים בנושא, אם זה מעניין אותך.
1). כדי לדעת מהיכן הציטוט מגיע, כל שצריך הוא לשים אותו במנועי החיפוש. הפנתי את השאלה למנהלי האתר, שקידמו מספר פעמים, כפי שציינתי, את הצמד שכתב אותו. כאמור, רציתי לדעת אם הם מזדהים עמו וציינתי ספציפית למה לא יכולתי לפרסמה בכתבה רלוונטית יותר;
2). לפחות לי, מהציטוט ברור שמחבריו חושבים שיש יותר מדי קולנוע אמנותי ופחות מדי מסחרי;
3). נניח שאתה צודק, אם כי נראה לי שההגדרה שלך לקולנוע פופולרי מצומצמת מדי ושאתה מגדיר כקולנוע אמנותי פשוט כל סרט שקצת יותר אינטליגנטי מהמכנה המשותף הנמוך ביותר, למה צריך עוד סרטים פופולריים שפונים לקהל הרחב? מאז ראשיתו של הקולנוע, הופקו כחצי מיליון סרטים, רובם המכריע לקהל הרחב. חובבי הקולנוע הפופולרי יכולים פשוט להיכנס ל־IMDb ולמצוא אלפי אם לא רבבות מותחני אקשן שהם עוד לא צפו בהם. רוב הסיכויים שהם יוכלו לעשות זאת שוב ושוב עד ליום מותם ובחיים לא לגמור את המלאי. למה הם רוצים, במקום זאת, לקחת לי את כבשת הרש? שוב, מהציטוט ברור, שהצמד חושב שדווקא מייצרים יותר מדי סרטים לאנשים כמוני, כשהמציאות היא שלמן ראשית הקולנוע, הופקו רק כמה מאות סרטים אמנותיים. אנשים כמוני צריכים עוד סרטים שמדברים אליהם, לא חובבי מותחני האקשן והפיצוצים ומרדפי המכוניות.
4). מצטער, אך ״מבע קולנוע״ וכדומה הינו מאפיין של הוליווד, לא של Tarr Béla. הוליווד פועלת דרך קיצורי דרך ויזואליים שכל אידיוט יכול להבין תוך דקה: במקום לדון במנעדים הרגשיים, הווקאליים והגופניים של הדמויות, על מנת להעניק לצופה חוויה שתסייע לו להבין את החיים, היא מעניקה משמעות לגורמים חוץ־גופניים כגון זוויות מצלמה, תאורה, מוזיקת רקע, וכולי שכופים משמעות על הצופה. הקולנוע האמנותי נוטה לסצנות ארוכות בהן המצלמה אינה זזה ואין מוזיקת רקע וכל שיש הינו כמה אנשים מדברים כשלצופה ניתן לחוות את החיים ולעסוק בנושאים החשובים ביותר. אף מרדף מכוניות לא היה כה דרמטי. יש חומרי קריאה על הנושא שמפרטים אותו ביתר פרוטרוט. אף אמנות אינה פועלת דרך סט של טריקים ושטיקים טכניים אלא דרך חקירה אודות החיים: בגלל זה הוליווד אינה אמנות אלא מעין משחק;
5). אמנות מטבעה אינה פונה לקהל הרחב שממילא לא ידע להעריכה. תיכנס שנייה לפסבדונים שלי כדי לראות את רשימת הסרטים האהובים עלי: רובם ככולם לא היו קיימים אם הערכים המסחריים שאתה מנסה לקדם היו שולטים בכיפה. אתה רוצה להגיד לי שאתה גם מתנגד לשירה ולאופרה מכיוון שהן לא מושכות קהל רחב?
6). כנ״ל וראה גם את סעיף 3;
7). אז אני מניח שמבחינתך גם אי אפשר לומר שהאופרה עדיפה על גלגלצ?
8). ראה את סעיף 3 ואת סעיף 5. אגב, בניגוד למה שכתבת, אני מתנגד נחרץ וציינתי זאת בטוקבקים כאן מספר פעמים בעבר, הרבה יותר ממך, לסרטים עם ״מסרים״ שניתן לסכם בחמש דקות ולסרטים אידיאולוגיים ופוליטיים פשטניים שאינם אלא תעמולה שקרית: הפוליטיקה הינה אסקפיזם שמהווה רק חלק קטן מהחיים. על האמנות לעסוק בחוויה ובהוויה ולהעביר את הצופה חוויה שתסייע לו לשפר את חייו ולהבין את החיים ואת עצמו;
9). שוב, יכול להיות שההגדרה שלך לקולנוע אמנותי רחבה מדי כפי שציינתי בסעיף 3 דלעיל. השימוש שלך במילה אינטלקטואליזם, קרי, שוב פעם, כמה רעיונות גנריים שניתן לסכם בחמש דקות, הינה חלק מהבעיה: האמנות דנה ברגשות, לא בשכל. בגלל זה אני כן מרגיש שחסרים לי סרטים. אישית, אני לא מתעניין ב״בידור״ ודי ברור לי שאני לא יכול (ואני גם לא רוצה, בניגוד למה שציינת) לשנות את דעתם של אחרים: רק רוצה שאלה שכל התרבות מכוונת אליהם לא ינסו לקחת לי את כבשת הרש. כפי שציינתי כבר בכמה סעיפים דלעיל, למי אכפת? האמנות אינה מסחר ואם מה שאתה מציע היה נכון, היא בכלל לא היתה קיימת הואיל והיא אינה מושכת קהלת רחב. מעדיף קהל קטן ואיכותי שידע להעריך אמנות מאשר להפיק עוד סרט פיצוצים ומרדפי מכוניות להמונים. כפי שציינתי כבר, יש להם מספיק סרטים לראות ואני לא מבין למה הם צריכים לפגוע באנשים כמוני כדי להשיג את מה שהם רוצים. האמנות בבסיסה הינה אריסטוקרטיה ולא דמוקרטיה. למה לנסות להגיע לקהל יעד שממילא לא יבין אותך לא משנה מה ולא למספר מצומצם שדווקא כן? אתה מבקש לוותר על כל האמנת כדי לרצות את ההמונים. למה בדיוק מפריע לך, או, למה אתה מתקשה להבין, שמתוך אוכלוסייה עולמית של כמה מיליארדים, בשמונים השנה האחרונות, נמצא מספר דו־ספרתי של אנשים שלא ראו בקולנוע כלי להרווחת כמה ג׳ובות, אלא, מדיום לביטוי אישי, ככל מדיום אמנותי אחר, כשדרך אגב, אף אחד מהם לא התעשר מכך, או, גרף הון פוליטי? קשה לי להבין את מנטליות המשחק סכום אפס הזו, בה קיימת התנגדות למספר זעום של סרטים אמנותיים מכיוון שהם תופסים את מקומם של עוד מותחני אקשן שניתן לייצר, לא משנה שכאלה קיימים כבר כמה מאות אלפי: אתה יודע, מאזיני גלגל״צ וקוראי מותחנים/מד״ב/פנטזיה אינם דורשים לעלות עם דחפורים על בתי־האופרה והמוזיאונים כדי להחליפם בעוד מפקדה של גלגל״צ, שחנויות הספרים והדיסקים תיפטרנה מהספרות היפה ומהמוזיקה הקלאסית ותמכורנה אך ורק מוזיקת גלגל״צ וספרות בידורית, וכו׳, אז, מה בדיוק מפריע לך שקיימים בערך 150 סרטים, מתוך כחצי מיליון, שהופקו לא כדי לרצות את ההמונים, כשרובם המכריע לעולם אינם מוקרנים, אפילו בסינמטקים, או, מוקרנים רק לעיתים נדירות, שלא לדבר על זוכים לתהודה תקשורתית וציבורית כלשהי, במיוחד לא חיובית. לו מה שכתבת היה נכון, בעולמנו לא היו פיסול וציור, אמנות מיצב, דרמה, שירה וספרות, או, אופרה: משוררים, למשל, אינם מתעשרים מכתיבת שירה. הם אינם כותבים שירה על מנת לרצות את האספסוף: אם המשמעות הינה שפרט לחבריהם, היחידים שיקראו את שירתם יהיו כמה משוגעים לדבר, או, שהם לא ירוויחו יותר מדי כסף מפרקטיקה זו, so be it. האם גם זה פסול מבחינתך והאם אתה דורש גם ממשוררים ומציירים להפסיק להשתמש במדיומים שלהם על מנת לבטא את חזונם האישי לטובת פנייה לאדם הממוצע ברחוב? האם אנחנו לפיכך צריכים להוציא את ספרי השירה מהחנויות ולעודד משוררים לבצע הסבה מקצועית לבידור עממי לשם הרווחת כסף גרידא? מנטליות המשחק סכום אפס הזו, בה, עצם קיומם של כמה סרטים אמנותיים מהווה איום קיומי של ממש על זהותם של הבמאים שציינתי דלעיל, בה, לאלה אין זכות קיום שכן הם באים על חשבונו של עוד מותחן אקשן, למרות נוכחותם האפסית, מבטלת בבוז אנשים כמוני ומתייחסת אליהם כאילו הם אינם קיימים. אגב, אני ימני רדיקלי כך שלא ברור לי למי החצי השני של הסעיף מכוון;
10). נא להימנע מעלבונות אישיים.
1. ברור שאפשר לחפש בגוגל. אבל למה אתה גורם לאנשים לעשות את זה כדי להבין על מה אתה מדבר? נניח שאנחנו אוכלים ארוחת צהריים ביחד. נניח שהמלחיה נמצא לידי ואתה מבקש שאני אעביר לך אותה. נניח שאני אקח את המלחיה ובמקום להעביר אותה אליך, אזרוק אותה לרצפה כדי שתתכופף להרים אותה. איזו תחושה זה היה מעורר אצלך? חוסר כבוד היא התשובה הנכונה.
2. יתכן שיש לי בעיות קשות בהבנת הנקרא. מה שברור מהציטוט הוא שמחבריו חושבים שבבתי הספר לקולנוע מפלים לרעה ז'אנרים קולנועיים מסויימים וכישורים מסויימים. מה שברור הוא שהם חוששים שזה מוביל לכך שרבים מהיוצרים יעשו סרטים דומים מדי זה לזה, ואולי אפילו, כפי שאתה קורא לזה, "רעיונות גנריים שניתן לסכם בחמש דקות". לא הצלחתי למצוא סימוכין לכך שהם חושבים ש"יש יותר מדי קולנוע אמנותי ופחות מדי מסחרי". לא הצלחתי לראות איפה הם מציעים לעשות רק סרטים פופולריים. הם מדברים על דבר אחד ויחיד: הדוגמטיות של לימודי הקולנוע בארץ.
אתה נשמע קצת כמו פראנואיד שפוחד ש"יגנוב לו את כבשת הרש", כפי שהגדרת. אף אחד לא מנסה לקחת לך שום דבר. אף אחד לא מנסה להגיד ש"קולנוע פופלרי יותר טוב מקולנוע אמנותי" או ש"אופרה עדיפה על גלגלצ". נשגב מבינתי איפה בדיוק קראת שהם אמרו את זה או איפה רמזתי את זה. ברצינות. בוא תעבור על שתי ההודעות שלי, ותמצא לי נקודה אחת, אחת ויחידה, שבה אני מזלזל באמנות. יש מקום לכולם. אני מקווה שתסכים איתי שזה בסדר שיש אנשים שנהנים ממרדפי מכוניות, או ששונאים אופרה. אני מקווה שתסכים איתי שמגיע להם להנות ממה שהם רוצים, בלי קשר לאם זה איכותי, אמנותי, מעורר מחשבה, רגש, או כל דבר אחר. ובדיוק כפי שרוב האנשים מעדיפים לראות קולנוע "פופולרי", מה שהוא לא יהיה, כך גם – מבחינה סטטיסטית – יש אנשים שמעדיפים לעשות קולנוע "פופולרי". לאנשים האלה מגיע ללמוד איך עושים את זה כראוי. כמו שלאנשים שרוצים ללמוד לתכנת מגיע ללמוד מחשבים, ולאנשים שרוצים להיות נהגי משאית מגיע ללמוד נהיגה. אף אחד לא אומר שזה צריך לבוא על חשבון קולנוע "אמנותי".
יותר מזה, האם אתה חושב שניתן בבית ספר לעשות אמנות? האמן לי, בלה טאר עושה אמנות גם בלי שאף אחד ילמד אותו איך עושים את זה, אבל יש לי סוד קטן, אל תספר לאף אחד: אף אחד לא היה שם עליו קצוץ אם לא היו לו את היכולות הטכניות הדרושות כדי לעשות סרטים ואם לא היתה לו גישה אסתטית כלשהי. זה הבסיס של קולנוע. בלעדיו אין קולנוע, לא כצורת אמנות, ולא כצורת בידור פופולרי. עדיף לך ללמד אנשים את הבסיס הטכני ואת התאוריה האסתטית של קולנוע ההגדרה של "מה זה קולנוע אמנותי" ומה נכנס תחת האצטלה שלה לא רלוונטית לטעמי. אין אף אדם אחד ויחיד שיכול להחליט איזה סרט יחשב "אמנותי" ואיזה סרט הוא "לא אמנותי". וזה גם לא קשור לדיון. ובטח שאתה לא יכול להחליט מה הם מאפיינים של קולנוע אמנותי.
"״מבע קולנוע״ וכדומה הינו מאפיין של הוליווד".
אלוהים אדירים, אני לא יודע אפילו איפה להתחיל.
מבע קולנוע הוא מאפיין של קולנוע, נקודה. מבע קולנועי הוא מה שמייחד ומפריד את הקולנוע מצורות אמנות אחרות. בשביל "סצינות ארוכות בהן המצלמה אינה זזה ואין מוזיקת רקע" אתה יכול פשוט לצלם תיאטרון. לך תשאל את סרגיי אייזנשטיין אם "מבע קולנועי הוא מאפיין של הוליווד". יותר מכך זה יוצר רושם שאתה לא מעריך את בלה טאר כלל: מצלמה סטטית היא לא מאפיין של קולנוע אמנותי, היא בחירה אמנותית שנעשתה על ידי הבמאי על מנת לתמוך בתימות שהוא מנסה להעביר. חוסר מוזיקת רקע היא גם כן בחירה אמנותית, כמו שגם שימוש במוזיקת רקע יכול להיות בחירה אמנותית. זווית מצלמה היא בחירה אמנותית. תאורה היא בחירה אמנותית. הכל זה בחירות אמנותיות. העניין הוא שאם אין לך את השליטה הטכנית בדברים האלה, אתה תעשה סרטים גרועים, לא משנה כמה הם חכמים. עדיף שתלך לכתוב ספרים מאשר לעשות קולנוע. שוב, להגיד שכל הדברים האלה הם שיטות מניפולציה הוליוודיות הן עלבון גורף לכל יוצר קולנוע באשר הוא.
היתה פעם קבוצה יוצרים שניסתה להפחית ככל האפשרות במניפולציות קולנועיות. אם אתה באמת סניפיל, אני מניח ששמעת על תנועת דוגמה 95. הם עשו סרטים לא רעים. זה החזיק מעמד כמה שנים. אחר כך הם חזרו להשתמש במניפולציות ומאז כנראה שאף אחד מהם לא עשה סרט טוב. חבל.
1). רציתי לחסוך במילים והנחתי שעורכי האתר, אליהם כוונה השאלה, יזהו את הציטוט, הואיל והם קידמו, כאמור, מספר פעמים בעבר את מקורו. לא היתה כאן שום כוונה לפגוע ואם זה התפרש ככה, סליחה;
2). אתה שוב יורד לפסים אישיים (״פראנואיד״), אך, בכל זאת, אני מעריך את העובדה שאינך מתנגד לקיומו של הקולנוע האמנותי. בכל מקרה, שוב, אם הקולנוע הינו אמנות, למה זוהי בעיה שמלמדים אותו ככזה? אם מלמדים אותו לא נכון ויוצרים סרטים גנריים הדומים מדי זה לזה, אזי, הבעיה הינה שמלמדים אותו כקולנוע פופולרי, לא כקולנוע אמנותי. ברם, נתקלתי בעבר פעמים רבות, למשל, באתרים כמו ״עין הדג,״ באנשים שניכר היה שעצם קיומו מפריע להם מאוד, להערכתי, הדבר היחיד שמניע אותם הינו רגשי נחיתות או ressentiment, היינו, רצון לגרוף את ההון הסימבולי המקושר לסינפיליה ולאמנות בלי לעבוד תוך כדי הישארות במקום ומכאן העובדה שהוא קיים אפילו בשוליים גורמת להם לחרדה. זוהי התחושה שקיבלתי מהציטוט;
3). בוא נתעלם לרגע מהסרקזם המזויף (״אלוהים אדירים, אני לא יודע אפילו איפה להתחיל״): אם אתה חושב שאף אחד אינו יכול להגדיר מהו קולנוע אמנותי ושאני סתם שולף את מה שאני כותב מהאוויר, אפילו בלי להיכנס לסכנת הרלטיוויזם והניהיליזם שעולה כאן, אולי תקרא במקום זאת את Raymond Francis Carney, Jr. The Films of John Cassavetes: Pragmatism, Modernism, and the Movies, Cambridge Film Classics, General Editor: Raymond Francis Carney, Jr. Cambridge: Cambridge University Press, 1994; Raymond Francis Carney, Jr., ed., Cassavetes on Cassavetes. London: Faber and Faber, 2001; Raymond Francis Carney, Jr. Shadows, British Film Institute Film Classics, Editor: Robert Hanley Gregor White, Series Consultants: Edward Buscombe, Colin Myles Joseph MacCabe, and David Meeker. London: British Film Institute, 2001, שלושת הספרים התיאורטיים החשובים ביותר שנכתבו על הקולנוע שנכתבו על ידי התיאורטיקן הגדול ביותר של הקולנוע האמנותי, שחלק מההגדרה שלו לדיפרנציאציה בינו לבין הקולנוע המסחרי הינו השימוש בדיוק באותן מניפולציות. אנא אל תתייחס למה שאני אומר כאל טיפוס אידיאלי ותיקח הכול בפרופורציה: ברור שכל במאי חייב למקם את המצלמה היכנשהו, ברם, כאן נגמרת תפקידה בקולנוע האמנותי, לשון אחר, בביטול של ה״שפה הקולנועית״ ובמעבר לשפה האנושית שהיא הדבר היחיד שמשנה ושקיים באמת בחיים, ומתחילה העבודה האמיתית, בניגוד לקולנוע ההוליוודי בו אין חיים אלא רק טריקים טכניים. אני חושב שהענקתי הגדרה טובה למהו קולנוע אמנותי, קרי, קולנוע המסייע לצופה להבין את חייו ואינו עוסק לא בבידור ולא בטריקים גרידא: העובדה ששמת את המילה פופולרי במרכאות מטעימה שאולי אינך לוקח את הדיפרנציאציה ברצינות. כשאני מתקשר עם הסובבים אותי, הדבר היחיד שעומד כעזר לי הינו הסובייקט האמפירי קרי הגוף האנושי המטריאלי, ללא שום זוויות מצלמה, מוזיקת רקע, או, תאורה. כשאני בא לקולנוע, אני רוצה לראות משהו שישקף את העובדה הזו ויעזור לי להבין את החיים שלי. לא ברור לי איך דה־קודיפיקציה של סימבוליזציה סמיוטית החיצונית לגוף יכולה לסייע בהבנת מורכבות רגשית, כאמור המדובר בקיצורי דרך בלבד בסגנון ״עכשיו שמח, עכשיו עצוב״ שניתן להבין בשנייה ללא שום עבודה חווייתית ולא בעבודה אמיתית המשקפת את מורכבות החיים, קרי, העבודה האמיתית של הבמאי בקולנוע האמנותי עם השחקנים והמנעדים הרגשיים שלהם. כל חובבן יכול להכתיב לך איך להרגיש או מה לחשוב על דמות בעזרת אמצעים חיצוניים באורח שתבין תוך שתי שניות: גאון אמיתי מודע למורכבות החיים שבאה לידי ביטוי אך ורק בגוף ומעביר אותך חוויה מורכבת בהרבה שמאפשרת לך להבין זאת;
4). אם אתה מתנגד למה שאמרתי בסעיף הקודם, אז מי שמזלזל ב־Tarr Béla ובקולנוע בכלל אינו אני, אם אתה רואה בו רק אוסף של זוויות מצלמה ותו לא ומוציא ממנו את החיים עצמם. אם זה המצב, אינך רואה בו אמנות אלא מעין משחק אינטלקטואלי כמו קוביה הונגרית. העובדה שבחרת לציין במאי פורמליסט עקר של טריקים ושטיקים בלי שום מחשבה מקורית על החיים עצמם רק מראה שצדקתי;
5). ומה בכלל רע בתיאטרון או בספרות? כמה מהסרטים האהובים עלי נראים אמנם בדיוק כמו תיאטרון מצולם והם עזרו לי להבין את חיי הרבה יותר מבמאי הוליוודי כלשהו שהאכיל אותי בכפית וצעק עלי איך אני אמור להרגיש בכל סצנה ובחר להבהיר דרך אמצעים חיצוניים לגוף מה מרגישות הדמויות במקום לתת לי לעבוד עם המנעדים שלהן. עצם העובדה שאתה מעלה את ההסתייגות הזו מצביעה על פטישיזציה של טכניקה ועל חוסר עניין בחיים ובאמנות: כשאני בא לקולנוע, אני רוצה ללמוד על החיים, לא על מצלמות. אנחנו לוקחים זאת כמובן מאליו בכל אמנות אחרת: רק הקולנוע נשאר תקוע בפטישיזציה טכנית שמסתכמת במשהו שיותר דומה לפתרון סודוקו מאשר לאנות ולהבנה של החיים. ובכלל, למה לקולנוע אין מה ללמוד מאמנויות ותיקות יותר כספרות וכתיאטרון, במיוחד אם הקאנון שלהן רחב יותר? האמנויות הינן אחדות. אם אתה חושב שבמאי ללא ידע טכני יעשה סרטים גרועים, דע לך שחלק ניכר מגדולי הבמאים בהיסטוריה לא למדו קולנוע כלל;
6). כמובן שאני יודע מהי קבוצת Dogme95. לא הסתכלת בפסבדונים שלי? האמת היא שהם לא היו הראשונים וגם לא האחרונים שעשו את מה שאני מתאר. הקולנוע האמנותי מראשיתו, רק תסתכל בקישור שבפסבדונים שלו, עשה וממשיך לעשות בדיוק את זה שנים רבות לפני כן, גם אם השם אינו בשימוש עוד. מי משתמש במניפולציות? הוליווד. לקולנוע האמנותי אין תמות גדולות, בניגוד למה שאמרת, אנחנו משאירים את זה להוליווד שצריכה את המניפולציות בדיוק לשם כך: מה שיש לו זו חוויה בלתי־ממוסגרת של החיים עצמם כחוויה וכהוויה בצורה שאינה אמצעית ללא סימבוליזציה שניתן לפרק בשנייה ולא כמה רעיונות גנריים שניתן לסכם בשתי דקות. זוהי מורכבות אמיתית: המורכבות של החיים ושל הבריות, לא של מצלמות. ומה עוד יש בחיים פרט לחיים עצמם? זהו שקר לומר שהקולנוע הינו אמנות ויזואלית ואני לא מכיר אף מבקר אמיתי (לא עיתונאי) שמאמין בכך.
ואגב, אני אפילו לא חושב שהטרוניה המקורית של הצמד נכונה: אתה מוזמן להיכנס לאתר של כל בית ספר לקולנוע בארץ ולהסתכל על הסילבוסים. הרוב המוחלט מוקדש לסרטים הוליוודיים (ול״דרמות האיכותיות״ בערוץ 2 או HBO, למקרה ששאלת מתי לאחרונה ראיתי סרט ישראלי עם פיצוצים ואקשן) ו/או ל״מבע קולנועי״ ושאר עניינים טכניים. לפני כמה חודשים, אני בעצמי ביררתי אפשרות לכתוב דוקטורט בחוג לקולנוע שבאוניברסיטת תל אביב, ה־alma mater שלי מהתואר הראשון והשני, רציתי לכתוב על הקולנוע של הבמאי הגרמני האקספרימנטלי Marian Dora Botulino והקשר שלו לאקספרסיוניזם של הרומנטיציזם הגרמני בספרות ובמוזיקה ולתולדות הקולנוע האמנותי, והמרצה ששלחו כנציג לדבר עמי הבהיר לי ברחל בתך הקטנה וכהאי לישנא שכמעט כל מה שהם עוסקים בו הינו או קולנוע הוליוודי/מסחרי או ״מבע קולנועי״ (פלוס הזוועה המכונה ״תיאוריה קולנועית,־ אך זהו נושא לפעם אחרת). ולמרות זאת, מנטליות המצור נמשכת: היא ה־raison d’être של אתרים כגון ״עין הדג.״ לפני כמה שעות, מישהו כתב שם שהוא מרגיש ״חוסר הכרה״ כחובב פיצוצים ומרדפי מכוניות בעוד כל התרבות מכוונת לקולנוע האמנותי. לך תבין…
אתה מזדהה עם מה שהם כתבו (ובמקרה דנן, אתה אשכרה מאמין שמה שהם כתבו קשור למציאות?) או עם מה שאני כתבתי?
הכתוב = התגובה.
כלומר אני מזדהה איתך (סינפיל) לגמרי.
אבן נגולה מעל ליבי. נעים להכיר. לרגע חששתי שמישהו שאשכרה מכיר את Tarr Béla ואת סרטיו המדהימים מזדהה עם מישהו שחושב שיש יותר מדי סרטים בסגנון שלו ופחות מדי סרטי פיצוצים ומרדפי מכוניות. עכשיו זה יהיה מוזר, בערך כמו מישהו שיודע מה זה אופרה שחושב שיש יותר מדי מוזיקה קלאסית ופחות מדי גלגלצ. ובכלל, כמה סרטים ישראליים יש בכלל שדומים אפילו בקירוב לסרטים של Tarr Béla ואיזה הד ציבורי יש להם? לעזאזל, כמה סרטים יש tout court שדומים אפילו בקירוב לסרטים של Tarr Béla ואיזה הד ציבורי יש להם? ההזויים האלה חיים ביקום מקביל.
אפשר להעריך יוצרים ולא להסכים עם כל מה שהם אומרים, בטח שמדובר במניפסט שתפקידו גם להקצין ולעצבן. באפן ספציפי, אני סובר כי אין בישראל אף יוצר אשר הולך בעקבות בלה טאר. כן יש יוצרים שמעדיפים קולנוע אמנותי וכאלו אשר מעדיפים קולנוע ז'אנרי – ובתי ספר לקולנוע אולי מציגים לבמאים יוצרים נוספים בתחום העניין, אלב לא יודע אם הם משדרים את ההעדפות. אני בעד שכל יוצר יעשה את הסרטים שהוא רוצה לעשות. יש מקום גם לספילברג וגם לטאר, גם בלימודים וגם בעשייה. המצב של סרטי הז'אנר בארץ השתנה לא מעט מאז שנאמרו הדברים לראשונה, מה שמראה כי מעבר לשני היוצרים אותם מבקר מתוך מטרה לסכסך ולא מתוך בחינה של מהות הדברים, היו וישנם אנשים נוספים אשר מעדיפים לעשות קולנוע ז'אנרי.
תודה על תגובתך ואני שמח לקרוא שאינך חושב כי מופקים יותר מדי סרטים אמנותיים שבכלל שולטים בכיפה ושיש להחליפם בפיצוצים ובמרדפי מכוניות למען חובביהם שבכלל מהווים מיעוט נרדף שאינו זוכה לייצוג.
לחבר הכי טוב שלי ב- 17 השנים האחרונות, שאני אוהב אהבת נפש, יש תסמונת אספרגר מאובחנת. אני לא יודע מה יש אצלך, אבל אתה מפגין כמה מהסימפטומים שאני מכיר אצלו. לפעמים אני יודע שאני צריך להבהיר לו דברים שנראים לי מובנים מאליהם בצורה מסויימת, כי יש דברים מאוד בסיסיים שהוא לא מבין אם הוא לא נאמרים בצורה מילולית. אני לא רוצה לפגוע או לרמוז לשום דבר, אבל זה נראה שיש כמה דברים שאולי מובנים מאליהם לכולם אבל לא לך שראוי להבהיר בצורה מסויימת. שוב, לא בכוונה לפגוע.
1. אף אחד לא אומר שצריך להפסיק לעשות סרטים אמנותיים (או מוזיקה אמנותית, או ספרות אמנותית, או פיסול אמנותי, או ציור אמנותי).
2. אף אחד לא אומר שיש יותר מדי סרטים אמנותיים.
3. אף אחד לא אומר שיש מעט מדי סרטים מסחריים, ואף אחד לא טוען שהם מיעוט נרדף.
4. כשמישהו מתלונן שבבתי ספר לקולנוע לא מלמדים מספיק טכניקה ואסתטיקה, הוא לא טוען שצריך להפסיק לעשות או ללמד קולנוע אמנותי.
5. כשמישהו מנסה להסביר או להבהיר למה האנשים מסעיף 4 התכוונו לאדם שלא הבין את הכוונות האמיתיות שלהם, הוא לא טוען שצריך להפסיק לעשות קולנוע אמנותי.
6. כשמישהו לא אוהב סרט אמנותי, הוא לא מציע להפסיק לעשות סרטים אמנותיים. הוא רק מביע את חוסר החיבה שלו לסרט מסויים, או או אפילו לקולנוע מסוג מסויים, שזאת זכותו המלאה. בדיוק כפי שזכותך המלאה להביע סלידה מקולנוע הוליוודי, ואף אחד לא יאשים אותך שאתה טוען שצריך להפסיק קולנוע הוליוודי.
7. אף אחד, במדינה דמוקרטית, גם לא יכול למנוע מאנשים לעשות סרטים אמנותיים. רק מדינה דיקטטורית יכולה לעשות דברים כאלה (למרות שלאף אחד אין סיבה למנוע קולנוע מז'אנר מסויים, אלא אם כן זו איזו גחמה אישית).
8. המקסימום שאפשר לעשות, זה למנוע תקציב מקולנוע אמנותי.
9. גם את זה אף אחד לא מציע.
10. וגם אם היו מציעים, וגם היו מונעים תקציב, זה לא היה מונע מאף אחד ליצור קולנוע אמנותי ולהפיץ אותו בכל צורה שהוא היה רוצה (בעיקר קולנוע מהסוג שאתה מתאר, שאפשר פשוט לצלם עם סמארטפון, בלי תאורן ובלי צלם ובלי עורך ובלי סאונדמן. למעשה, קולנוע שמצולם באיכות גבוהה גם הוא מניפולציה שמנסה לגרום לך לאהוב את התמונה היפה שאתה רואה ומסיח את דעתך מהחיים עצמם. קולנוע טוב יכול לגרום לך להבין משהו על החיים שלך בלי קשר לצורה שצילמו אותו).
11. מכל הדברים שציינתי לעיל ניתן להסיק שאין סיבה להודות לאף אחד על כך על כך שהוא "מאשר" ברוב טובו להמשיך לעשות קולנוע אמנותי. אתה ממשיך ומודה ומחמיא לאנשים שאוהבים קולנוע אמנותי, או שלא חושבים שיש יותר מדי ממנו, או שלא חושבים שצריך להפסיק לעשות אותו, ואני חייב להגיד: זה נראה מאוד מוזר. זה כמו להודות למישהו שלא הרביץ לך, או שהוא לא רוצה להרוג את כל הצוענים. יש דעות מובנות מאליהם, כמו הדעה שהאלימות היא לא פתרון (לפחות לרוב הבעיות), ושלכל עם יש זכות לחיות, ושיש מקום לכל סוגי וזרמי הקולנוע, ובאופן כללי לכל סוגי האמנויות.
אני מקווה שהייתי ברור מספיק ושסיפקתי לך חומר כלשהו למחשבה. בפעם הבאה שתקרא משהו שיגרום לך לחשוב שמי שהביע אותה קורא להפסיק או להפחית בקולנוע האמנותי (או בכל דבר אחר שאתה אוהב, לצורך העניין), קח כמה נשימות, קרא את הטקסט שוב ושוב, ותנסה לבחון ברצינות האם האדם הזה הביע כל דבר מלבד טעם אישי, והאם הוא ניסה לפסול ללא דעת צורת עשיה שלמה, רק מתוך גחמה אישית.
ומאמיתות מובנות לאליהם, רק כמה דברים אחרונים שאולי כן ניתן להתווכח לגביהם:
אף אחד לא יכול להגדיר מהו קולנוע אמנותי. גם לא תיאורטיקן מסויים שאתה מאוד מסכים עם דעותיו (אני מדגיש: דעותיו. דעה היא לא עובדה בשום מקום. ואגב, לא סתם קוראים לו "תיאורטיקן". "תיאוריה" היא לא עובדה. אם הוא היה מציג עובדות, כנראה שהיו קוראים לו מדען ולא תיאורטיקן). העובדה שהבאת לי כאן רשימה ביביליוגרפית (שאגב, אני די בטוח שזו לא הפעם הראשונה וגם לא השניה שאתה מציג אותה כאן), לא משנה את העובדה שקיימים תיאורטיקנים רבים אחרים שחושבים שהמאפיינים של קולנוע כצורת אמנות הם שונים. אתה יכול לא להסכים עם התיאורטיקנים האחרים, וזכותך שתהיה לך השקפת עולם מגובשת משלך. אבל המאפיינים שאתה מתאר נשמעים יותר כמו סוגה קולנועית, ולא כהגדרה ל"מהו קולנוע אמנותי".
אני גם לא מבין אמירה כמו זו שטוענת שקולנוע היא לא אמנות ויזואלית. קולנוע הוא אמנות ויזואלית בהגדרה. אתה לא יכול להנות מקולנוע בלי לראות אותו, וזו עובדה. כלומר, אתה כן יכול לשמוע את פס הקול של הסרט, אבל קולנוע נעשה במטרה שיראו אותו. זאת נקודת המוצא של כל אדם שעושה קולנוע מכל סוג.
אני מניח שמה שאתה מנסה לטעון הוא שהאלמנטים הויזואלים של הקולנוע הם לא רלוונטים לביקורת הקולנועית. שוב, מדובר כאן בדעה בלבד, והיא גם לא מאוד נפוצה, לא אצל מבקרי קולנוע, לא אצל חוקרי קולנוע, לא אצל תאורטיקנים ולא אצל סתם סינפילים מהשורה. הנקודה המרכזית בתאוריה של פרנסואה טריפו (שהוא בהחלט אחד התאורטיקנים והמבקרים המשפיעים והידועים ביותר, באופן אבסולוטי), יחד עם רבים אחרים ב"מחברות הקולנוע" דנה בסגנון ומבע קולנועי. אתה מוזמן לא להסכים איתו, אתה מוזמן להתווכח איתו, אבל אתה בשום אופן לא יכול לומר ש"אין אף אחד מבקר קולנוע רציני שמאמין שקולנוע הוא אמנות ויזואלית". למעשה, תאוריית האוטר, שהיא היום התאוריה השלטת בביקורת הקולנועית, מדברת על האוטר לא כעל אמן שיש לו רק תימות ורעיונות עקביים שהוא מנסה להביע בסרטיו, אלא גם שיש לו סגנון יחודי ו"חתימה" ויזואלית כלשהי. שוב, אתה יכול להתנגד לתאוריה הקולנועית הנפוצה ביותר, אבל אתה לא יכול להתעלם ממנה, ואתה בטח לא יכול לומר שאף מבקר קולנוע "רציני" לא חושב שקולנוע היא אמנות ויזואלית. ההיפך הוא הנכון.
אני חוזר ואומר, בין אם אתה מסכים איתם או לא זה עניין אחר. זכותך לא להסכים גם עם הדעה של רוב המבקרים והחוקרים. אין שום משמעות לעובדה שהם הרוב לצורך הדיון. אבל, וזה אבל גדול, הספרים של ריי קרני שאתה שב ומזכיר אותם בתגובותיך שוב ושוב, והעובדה שאתה מציג את הרשימה הזו כאורים ותומים להגדרת קולנוע אמנותי, מניפסט מדוייק שאין בילתו, יחד עם העובדה שאתה מאמין שרוב המבקרים לא מתייחסים לקולנוע כאל אמנות ויזואלית, קצת יוצרים את הרושם שאלה שלושת הספרים היחידים שקראת בחייך על קולנוע, אחרת לעולם לא היית מוציא אמירה כזו. אני בטוח שאין זה נכון, ובאמת שאין צורך בניים דרופינג של מבקרי קולנוע אחרים שקראת את הספרים שלהם על מנת להוכיח את נקודתך. אני גם בטוח שיש מבקרים אחרים שתומכים בתאוריה שלו, ושוב – אין צורך בניים דרופינג. זה לא חשוב. הדבר היחיד שחשוב הוא שאתה מתעלם באופן בוטה מהמציאות ומהגישה הביקורתית הרווחת בערך בחצי המאה האחרונה.
ואגב, גם הנטיה שלך לשכנע אנשים שוב ושוב להכנס לפסבדונים שלך ולעיין ברשימת הסרטים האהובים עליך (בקשה שאתה חוזר עליה באתר שוב ושוב), רק מאששת את דעתי שאתה מבלבל בין טעם קולנועי לבין ביקורת קולנוע. הרשימה הזו לא תוכיח כלום מלבד הטעם האישי שלך. היא לא מגדירה קולנוע איכותי מהו, או קולנוע אמנותי מהו, או שום דבר אחר מלבד הטעם שלך או הסוגות הקולנועיות האהובות עליך. ולכן אני מבקש גם שלפני שתציע למישהו להכנס לבדוק את רשימת הסרטים האהובים עליך, שתעצור רגע לחשוב למה אתה מציע זאת, מה אתה חושב שזה יוכיח, והאם אתה באמת חושב שזה יתרום לדיון (או תרם אי פעם לדיון).
לסיכום, הנה הנקודות שלי, שאני מציע לך כחומר למחשבה:
1. אף אחד לא פוסל אף סוגת אמנות, לא קורא להפסיק לעשות אותו, להפחית בעשיה שלה וכדומה. אם אתה חושב שמישהו כן רומז לכך, רוב הסיכויים הם שאתה טועה ואתה צריך לקרוא שוב בעיון את הטקסט.
2. מאחר ואף אחד לא פוסל אף סוגת אמנות, גם אין צורך לעולם להודות או להחמיא למישהו על כך שהוא אומר זאת מפורשות.
3. שלושה ספרים של חוקר קולנוע אחד לא מגדירים קולנוע אמנותי מהו.
4. התעלמות מרוב מבקרי וחוקרי הקולנוע היום, ולומר שאף חוקר אינו מתייחס לקולנוע כאל אמנות ויזואלית, יוצרת את הרושם (הכנראה מוטעה) שקראת רק שלושה ספרי קולנוע בכל ימי חייך. אני אומר את זה רק כדי לעזור, בלי סרקזם ובלי אירוניה, על מנת שתמנע מיצירת הרושם הזה להבא.
5. רשימת הסרטים האהובים עליך לא מייצגת דבר מלבד הטעם האישי שלך, ולכן היא לא תתרום לעולם לשום דיון (אלא אם כן מישהו מתעניין בך אישית בתור אדם ושואל אותך מהם הסרטים האהובים עליך). על כן אין צורך להציע את הרשימה הזו.
6. באופן כללי, יש להבחין בין טעם בקולנוע לבין תאוריה בקולנוע.
אתה חוזר לעלבונות אישיים, אך, בכל זאת, אענה בקצרה:
1). ברור שאף אחד אינו יכול בחברה חופשית למנוע מכל אדם אחר ליצור איזה סרט שרק ירצה. אך, ישנם אנשים מסוימים בעלי יותר כוח חברתי מאחרים שיכולים להשפיע לכיוון כזה או אחר, בוודאי ובוודאי בעלי יותר כוח ממני, כמו אלה שציינתי;
2). אתה בעצמך כתבת באתר זה לפני מספר שנים ״זאת הבעיה של הקולנוע הישראלי: לעיתים קרובות הוא יותר מדי ארט־האוסי ופחות מדי מסחרי […] העניין הוא סרטי מיינסטרים. סרטים שבאמת מנסים לפנות למכנה משותף רחב ולעשות קצת כסף […] חסר לנו איזה מנחם גולן של שנות השמונים, בועז דודזון או אפילו יהודה ברקן.״ ״יותר מדי,״ voilà. עכשיו, כאן אתה כותב שאינך מתנגד לקיומו של הקולנוע האמנותי ושאינך מאמין שיש יותר מדי ממנו. מקווה שההסבר הפשוט ביותר הינו ששינית את דעתך;
3). ״קולנוע שמצולם באיכות גבוהה גם הוא מניפולציה שמנסה לגרום לך לאהוב את התמונה היפה שאתה רואה ומסיח את דעתך מהחיים עצמם. קולנוע טוב יכול לגרום לך להבין משהו על החיים שלך בלי קשר לצורה שצילמו אותו.״ מי טען אחרת? מעולם לא טענתי שמה שאני מחפש בקולנוע הינו תמונות יפות וכדומה, אדרבה, הנושא אינו רלוונטי לי ורבים מהסרטים האהובים עלי הינם ״מכוערים״ ויזואלית;
4). כמובן שקראתי הרבה יותר משלושה ספרים על קולנוע או על אמנות ותיאוריה אסתטית בכלל, ברם, כשאתה חוזר שוב ושוב על משפטים כגון ״אף אחד לא יכול להגדיר מהו קולנוע אמנותי,״ העניין מצביע על ניהיליזם ורלטיוויזם בסגנון ״הכול הולך״ ו״עין הדג״ שפשוט לא ניתן לקיים עמו שום שיח פרט ללהגיד על סרט מסוים אם אהבתי או לא. אם זו העמדה שהייתי מאמץ, לא הייתי סינפיל, הייתי זומבי חסר אישיות ודעה שמהווה סובייקט פסיבי ללא רצון עצמי שבולע בשקיקה כל דבר שמולו. יש אנשים שזהו האינטרס שלהם להגיד שאין דבר אובייקטיבי בביקורת קולנוע והכול דעות, שוב, כדי להצדיק את העובדה שהם רואים רק סרטים המיועדים למכנה המשותף הנמוך ביותר אך לאכול את העוגה ולהשאירה שלמה קרי לזכות בהון תרבותי. בוא נתקדם הלאה. שוב, זה כמו להגיד שאף אחד אינו מסוגל לומר שהאופרה עדיפה על גלגלצ או שלרומן כמו Finnegans Wake יש יותר ערך אמנותי מלחוברת קומיקס כי הכול דעות. אם אתה לא אוהב את הביטוי קולנוע אמנותי ולא נוח לך שאגדיר אותו, תזכור שאין המדובר במשחק סמנטי ותבחר לך מילה אחרת: אני מחפש סרט שילמד אותי משהו על החיים. אתה טוען שכל סרט שקיים מסוגל לעמוד במשימה זו באותה הרמה? באשר להיות הקולנוע אמנות ויזואלית, שוב, קח דברים בפרופורציה ולא כטיפוס אידיאלי: כוונתי היתה לכך שהצד הוויזואלי אינו המרכיב המרכזי של הקולנוע האמנותי אלא זה הוורבאלי והרגשי;
5). אל תבלבל בין מבקר לעיתונאי: ברור לי שהדעות שלי אינן נפוצות בקרב עיתונאים. אתה מצטט במאי בידורי סתמי שאיני רואה דבר בסרטיו ולכן מה שאתה אומר לא קשור לסוג הסרטים שמעניין אותי;
6). עניתי כבר בתגובות הקודמות מה הבעיה שלי הן עם סרטים בעלי תמות גדולות וכדומה הן עם הגישה שמתייחסת לקולנוע כאל פאזל אינטלקטואלי ויזואלי של קידוד סמלים סמיוטיים הדומה יותר לסודוקו מאשר ללמידה משמעותית על החיים ולאמירת האמת. לא רואה מה להוסיף ובכל אופן לא אני אגיירך ולא אתה אותי. אמרתי כבר שהעניין הוויזואלי דומה יותר לפתרון משוואה אלגבראית מאשר ללמידה על החיים ושזוהי לא הסיבה שבעטיה אני מתעניין בקולנוע: אם לא נוח לך, שוב, שאני קורא לזה קולנוע אמנותי ומנגיד זאת לקולנוע פופולרי, מצא מילה אחרת כדי לתאר קולנוע שמעניין אותי;
7). אגב, יש לך הגדרה אחרת לקולנוע אמנותי וציטוטים ביבליוגרפיים למבקרים רציניים כדי לתמוך בה?
ואגב, תכניס את הביטוי אשכנזים בוכים לאתר YouTube כדי לראות דוגמה נוספת למישהו שאפילו סרטים שהינם קצת יותר אינטליגנטיים מהמכנה המשותף הנמוך ביותר מכניסים אותו לחרדה שדיברתי עליה דלעיל. לזה התכוונתי כשאמרתי שרוצים לקחת לי את כבשת הרש. לא מבין מספיק בדברים כמו HTML כדי לתת קישור ישיר…
הו, תפסת אותי בקלקלתי! אתה צודק, אני באמת מתנגד לקיומו של קולנוע אמנותי, וקורא להפחית לאלתר לייצר אותו, ואפילו בכח, אם אין ברירה!
זאת דוגמא נהדרת לצורה המוטעית שבה אתה קורא דברים. לקולנוע יש תפקיד לא רק אמנותי, אלא גם תרבותי. מאחר ורוב הציבור הולך לקולנוע מסחרי – בין אם תרצה או לא – ומאחר ורוב הקולנוע המסחרי הוא אמריקאי, אנשים צופים בעיקר בקולנוע אמריקאי. בסופו של דבר כל יצירה נטועה בתרבות שלה ומעבירה חויה שנובעת ממנה. תרבות היא גם (לא רק) המכנה המשותף הנמוך. העובדה שרוב האנשים צופים בקולנוע אמריקאי גורמת להאחדה, טשטוש וקולוניאליזם תרבותי. הייתי רוצה שיהיה קולנוע מסחרי ישראלי, שאנשים רבים יצפו בו, שיעלה נושאים שרלוונטים יותר לשיח המקומי. שיח זה דבר חשוב לתרבות. אני לא חושב שסרטים מסחריים צריכים לבוא על חשבון סרטים אמנותיים. אני טוען שחוסר בקולנוע מסחרי מקומי הוא לא בריא לחברה והוא סימפטום לכך שהתרבות העממית המקומית כאן לא מפותחת מספיק.
אני לא קורא לרלווטביזם או ניהליזם או אף אחת מהמילים הללו. אני אומר שיש יותר מדרך אחת להעריך איכות של יצירת אמנות, ויותר מדרך אחת לעשות אותה. גלגל"צ לא יותר טוב מאופרה, אבל במוזיקת הרוק יש יצירות אמנותיות שאם היית מנתח רק לפי הכלים הקלאסים ומשווה לאופרה, היו חסרות כל ערך.
אתה טוען שהערך ה"ורבאלי והרגשי" הם המרכיב של הקולנוע האמנותי. "ורבאלי" ו"רגשי" הם שני דברים שונים. אתה יכול ליצור אפקט רגשי ללא מילים כלל. ציורים או פסלים עושים זאת ללא מילים. ציורים אימפרסיוניסטים עושים זאת בצורה שונה מציורים קוביסטים או רומנטיים או אקספרסיוניסטים. אם היית מנתח ציורים של פיקאסו באותם כלים שאתה מנתח סרטים של דה וינצ'י, ברור שהיית פוסל את כל הסגנון הזה.
אני לא טוען שיש רע בתאטרון. או בספרות. או בציור. אני טוען שאתה לא תשתמש באותם כלים כדי לשפוט אותם. נניח שתקח שיר טוב, תכתוב אותו על קנבס ותתלה במוזיאון. האם מדובר באמנות טובה? בהחלט. האם היית אומר שמי שכתב את השיר על הקנבס הוא צייר גדול מפני שהוא עשה אמנות גדולה? בהחלט לא.
נניח שתקח ספר מצויין ותבקש משחקן שיקרא אותו על במת תאטרון, מבלי לנסות לייצר רגש מזוייף בשטיקים כמו "משחק". האם מדובר ביצירת אמנות טובה? הספר מצויין, אין ספק. האם מדובר בהצגה טובה? מסופקתני.
עכשיו, נניח שתקח הצגה ותצלם אותה ותציג בקולנוע כסרט. ההצגה יוצרת אפקט רגשי, אין ספק. מדובר במחזאי מצויין. האם מדובר בסרט טוב? התשובה היא חד משמעית לא. אחרת, למה יש צורך בקולנוע בכלל? האם אתה חושב שבמאים כמו בלה טאר וטרקובסקי היו יכולים לצלם הצגה שתהיה לה את אותו אפקט רגשי שאתה מדבר עליו? או לצייר ציור שיעביר את אותו אפקט? או לכתוב שיר בעל אותו אפקט? לא בטוח. אם כך, מה הופך אותם לבמאים גדולים? מה השימוש שהם עושים בכלים שהם בחרו לעשות בהם אמנות (הכלים הקולנועיים) שהופך את היצירות שלהם ליצירות קולנועיות טובות? נכון, הם לומדים מהתיאטרון כיצד ליצור מיזנסצינה. ואולי מהספרות ומהשירה כיצד להשתמש במילים. זה לבד לא יכול להסביר מה הופך את הסרט שלהם לסרט טוב. ואם מה שאתה אוהב בסרטים שלהם זה את המיזסצינה והמילים, זה לא הופך אותך לסינפיל. זה הופך אותך לחובב תאטרון וספרות או שירה.
יותר מכך, אם האפקט הרגשי הוא זה שקובע, אז אתה זה שטוען שלא ניתן לקיים שיח על יצירות אמנות. אצל הסרט עשה רזוננס כלשהו וגרם לך לחשוב על החיים, אצל אחרים לא. אצלי סרטים של פרנסואה טריפו שינו את החיים וגרמו לי לחשוב ולהרגיש דברים שלא היו קורים בלעדיהם (ולא רק "שמח" ו"עצוב"), ואצלך לא. הדבר היחיד שהופך חלק מהסרטים לאמנות שניתח להעריך, לדבר ולהתווכח עליה, הוא הכלים היחודיים לקולנוע. השימוש במצלמה, השימוש בעריכה. זה לא הופך אותם ליותר שטחיים ומניפולטיבים. זה אומר שהם מעבירים אותך חויה מסויימת באמצעים יחודיים להם, חויה שלא הייתה זהה בתאטרון או בספר (שוב, בלי להפחית בערכם של צורת אמנות אלו).
לכן לומר שמבע קולנועי הוא לא מאפיין של סרט טוב, זה בדיוק כמו להגיד ששימוש בצבעים לא מאפיין של ציור טוב או שימוש במילים הוא לא מאפיין של שיר טוב. הכלים הויזואלים הכרחיים להערכת סרט, יותר מאשר סתם תסריט או משחק. זאת עובדה. בלי הצד הויזואלי, אין קולנוע. העובדה שסרטים הוליוודים עושה בהם שימוש שטחי ומניפולטיבים לא הופכת את הכלים האלה לכלים שטחיים ומניפולטיבים, בדיוק כמו העובדה שאתה משתמש במילים כדי לכתוב חמשיר, לא הופכת מילים לכלים שטחיים או וולגרים. ניתן להשתמש בכלים קולנועיים, כמו זויות מצלמה, עריכה, תאורה ואף מוזיקה כדי לייצר אמנות מעולה. זה לא עושה להם רדוקציה לאוסף של שטיקים.
עכשיו, זכותך לאהוב קולנוע מכוער. זכותך לאהוב קולנוע שנראה כמו הצגה. סוגי קולנוע כאלה גם כן יכולים להעביר אותך חויה רגשית על ההווייה הקיומית שלך. אין בעיה. אבל אם אתה טוען שהמקום הויזואלי בקולנוע הוא לא מרכזי, זה לחלוטין הופך לעניין של טעם אישי שבו אתה מעדיף לנתח סרטים בכלים מסויימים שאתה מעוניין להגביל
1). אין לי כבר מה להגיד בנושא הספציפי הזה שאינו חזרה על דברים שאמרתי ולא רואה טעם להמשיך. שוב, בחיים ובחוויה יש רק הגוף המטריאלי שנחווה דרך המנעדים הוורבאליים/הווקאליים, הרגשיים והפיזיים של האדם. אין שום דבר אחר החיצוני לגוף. לזה אני בא לקולנוע כדי ללמוד עליו ולחוות אותו: כל דבר אחר הינו קיצור דרך שכופה משמעות שניתן להבין תוך דקה ואינו עבודה אמיתית של הבנת החיים ומורכבותם. אם הבמאי רוצה לומר לך שדמות עצובה דרך שימוש במוזיקה עצובה, אתה מבין זאת תוך דקה וממשיך הלאה, אם הוא רוצה להעבירך חוויה שתחקור עמוקות דרך הגוף שלו את הדיכאון, זה כבר עניין אחר לחלוטין שיכול להפוך אותך לפרצפטואלי ולפרצפטיבי לגבי החיים. לא רואה שום דבר אצל Tarr Béla או אצל Андрей Тарковский שחורג מהעיסוק הזה בגוף ובדיאלוג דרך אמצעים חיצוניים, או, לצורך העניין, אצל כל במאי אחר שאני אוהב. את זה יש לך בהוליווד והבמאים הללו מצמצמים ככל שניתן את האמצעים החיצוניים כדי להגיע לעיסוק בגוף ובשפה. ההתעקשות שלך שמדובר בעובדות שאין עליהן עוררין הופכת זאת לוויכוח סרק עקר;
2). נכון, ניתן לייצר רגש ללא מילים. התכוונתי, שוב, שכל המשמעות צריכה לבוא מהגוף והמשחק ולא מאמצעים חיצוניים. בגלל זה, בניגוד למה שאמרת, אני לא מחשיב משחק לאמצעי חיצוני, הלא הוא אינו נפרד מהגוף, אלא, לחלק אינטגרלי מהקולנוע, אלא אם במילה משחק התכוונת להתפרצויות זעם מגלומניות כמו בהוליווד: הדרמה האמיתית נוטה לשקט יחסי;
3). אם אתה טוען שאנשים שונים יחשבו שסרטים שונים מלמדים אותם על החיים, נראה לי שהדבר הטוב ביותר הוא לומר שפשוט להרגיש משהו אינו הופך סרט לאמנות. מותחנים וסרטי אימה מנצלים איזו פונקציה נוירולוגית שהאדם חולק עם החרדון כדי לגרום לצופה לקפוץ מהכיסא וכדומה. לא לזה התכוונתי, אף על פי שמדובר ברגש: התכוונתי לרגש שמייחד את האדם כאדם ומאפשר לו להבין את חייו ולחוותם. אולי על 10% מהקולנוע אפשר להתווכח אם הוא באמת כן או לא מעביר את הצופה חוויה שכזו. אתה באמת טוען שניתן לטעון שכל מותחן אקשן שגרתי על פיצוצים ומרדפי מכוניות יכול להעביר אצל מישהו חוויה שתהא זהה למה שאני חוויתי עם, למשל, Gertrud או Faces או Melancholie der Engel? עכשיו, אני מקווה שלפחות תסכים שאפילו הסרטים שניתן להתווכח האם הם מסייעים לצופה להבין את חייו מהווים מיעוט ושניתן לומר, גם אם אתה לא רוצה לכנות זאת אמנות, שהם נעלים מבחינת הצופה לקולנוע שאינו אלא בידור או טריקים גרידא?
שמע, לא בא לי לשחק פינג פונג יותר ואין לי מה לומר שלא כבר אמרתי. גם אתה רק חוזר על מה שאמרת קודם. אם אין לך משהו חדש לומר, אולי עדיף שניפרד כידידים? הלא לא באתי לכאן לוויכוח, באתי לשאול את עורכי האתר שאלה וקיבלתי תשובה מספקת.
תהיו בריאים שניכם.
לא רק שאין לזה שום קשר לפוסט הנ״ל, אני לא מתכוון לקרוא עכשיו הכל כדי לוודא ששמרתם על תרבות דיון.
הפואנטה שניסיתי להעביר, אם לקצרה, היא שסרט שמציג כמה רעיונות גנריים שניתן לסכם בחמש דקות ובמשפט וחצי, בין אם דרך אמצעים ויזואליים ואחרים החיצוניים לגוף ובין אם לאו, לבטח טוב יותר מהמכנה המשותף הנמוך ביותר ואף ממשהו כמו 90% מהקולנוע, אך לא בהשוואה למה שהגדרתי כקולנוע אמנותי, כשלזה התכוונתי כשדיברתי על אימפקט רגשי ויכולת לשנות את החיים. אני לא ראיתי במה שאני מגדיר קולנוע אמנותי, קרי, בסרטים שבפסבדונים שלי, למשל, באלה של Tarr Béla או של Андрей Тарковский, שום משמעות החורגת מהגוף המטריאלי ומהשפה והרגש, כך שכל הדיבור על כך שגם הקולנוע האמנותי (ולא רק ההוליוודי) משתמש באמצעים החיצוניים לגוף כדי ליצוק משמעות ושכביכול אני מפספס משהו הוא פשוט משהו שאני לא רואה. זה פשוט לא שם ומה שיש שמה זה רק הגוף.
ודבר אחרון בהחלט: יכול להיות שמי שאינו רואה הבדל מבחינת ההשפעה על החיים בין הקולנוע האמנותי כהגדרתי לבין סרטים מסחריים עושה זאת מכיוון שהוא מורגל לנתח סרטים אך ורק דרך אמצעים החיצוניים לגוף ולכן מבלבל בין המסרים הגנריים שאמצעים אלה מייצרים בקולנוע המסחרי ללמידה על החיים בקולנוע האמנותי, בדיוק מכיוון שהוא מנסה למסגר גם את הקולנוע האמנותי לכמה מסרים פשטניים שנכפים דרך אמצעיים החיצוניים לגוף תוך התעלמות ממה שהוא מנסה לבצע במקום. כדי לראות מהו ההבדל האמיתי, בין השיפור מהקולנוע המסחרי של סרטים בינוניים לשיפור מהקולנוע הבינוני לאמנותי, יש לנסות לצפות בקולנוע האמנותי ולהתייחס אך ורק לגוף המטריאלי ולמשחק ולשפה. בגלל זה אני סקפטי כלפי האמירה שאנשים שונים יגיבו אחרת לסרטים שונים ושאני לא יכול להציב את האימפקט הרגשי כקריטריון אובייקטיבי.
אשמח להמלצה."תנו לשמש להיכנס" של קלייר דני ו"קאן קאן צרפתי" של רנואר מוקרנים בסינמטק בשעות די קרובות,שניהם נראים לי מעניינים ואני מתלבט במה לבחור.אם זה עוזר,הטעם הקולנועי שלי נוטה בגדול לסרטי דרמה מהורהרים(גם אם לא באופן קיצוני מדי)שחודרים לנשמה.אני גם מעדיף טון רציני מאשר קליל.אין בעיה גם עם רצינות תהומית.יצויין גם שלא ראיתי יצירות נוספות של שני הבמאים הללו,כך שהשוואה של הסרטים הנל לסרטים אחרים שלהם תהיה חסרת תועלת עבורי.אשמח אם תוכלו לעזור לי על פי הנתונים האלה.הסרטים מוקרנים ביום רביעי בערב.תודה רבה מראש
ספוילרים ללהתראות שם למעלה.
תודה על הסקירה אורון,מסכים מאוד עם הדברים שכתבת.
הנה סוג של פרשנות מסורבלת שלי לסרט-
.האדמה כאילו בולעת את אלבר,לא מותירה לו שום זכר.אבל אז אדואר מציל אותו.בהמשך,כשאדואר מסביר לאלבר את התוכנית הנכלולית,אלבר כועס ואומר לו-"אתה יותר גרוע מהמלחמה!".במוות,כך חושב אלבר,על אף שהוא מפחיד ומאיים,יש איזה משהו מנחם.בוודאות שלו,בסופיות שלו,בכך שאין בו שום העמדת פנים.אדואר מציל אותו ממוות,אבל אלבר כועס עליו כי החיים שהוא נתן לו גרועים ממוות,מכיוון שהחיים שאדואר מציע הם צבעוניים וקורנים,אבל מזויפים.הם חיים שבהם אנשים כל כך שבויים בטראומת השכול והמלחמה,שיש להם משאלה כמוסה להיעלם וללכת לאבדון,להיזרק מתחת לפני האדמה ולקבור שם כל זכר לחיים ולא להותיר מהם דבר.הדרך היחידה שלהם לחיות היא להפוך את המוות ליתרון,להזדמנות לעשות כסף(פראדל,שהיה המייצג של התעשיה הזו,מת כמובן כשנקבר בחיים בערימת החול,בלי להותיר זכר).ולמעשה,הם שואבים את כוחם מהמתים.התוכנית של אדואר אומרת שרק דרך הצער של המתים הם יוכלו להרוויח את הכסף.מבחינת אלבר האמת המוחלטת שיש במוות עדיפה.(ספוילר לפוקסטרוט עד סוף הפסקה- בהקשר הזה מעניינת ההשוואה לפוקסטרוט,שגם הוא מציג חיים שנמצאים במצב תמידי של שקיעה,של משאלה כמוסה להיעלם מתחת לאדמה(פשוטו כמשמעו,בשני הסרטים)וגם הוא מציע כפתרון את החיים.
אני לא חושב שאדואר יזם את התוכנית כדי להרוויח כסף,סתם מתוך תאוות בצע.מה שהוא רצה היה להגחיך את האצילות הזאת,את העמדת הפנים הזאת,של אנשים שמראים כאילו הם יכולים להילחם עם הכח הפטאלי של המוות,שחושבים שאפשר להתמודד עם השכול.אז הוא יוצר תקוות שווא,צבעונית ויפהפייה,ואז שולל אותה באחת.כי אי אפשר לחיות עם המוות הזה.הדרך היחידה היא להיכנע אליו או להיעזר בו.
בהמשך הוא שולח ציור לתחרות של אביו.בעיניי,מדובר בהברקה של הסרט.האבא רוצה להקים אנדרטה לזכר בנו,והבן הוא ששולח את הציור לאנדרטה הזו.הבן בעצם מקים אנדרטה לעצמו,מפני שהוא זה שהעז לנסות להמשיך לחיות,למצוא לעצמו זהות,לצבוע את העולם בצבעי האומנות שלו,להתיידד עם הילדה,סמל התמימות,שמאמינה בכל ליבה שהחיים האלה הם טובים.הוא זה שהעז להפנות אצבע מאשימה כנגד העם,שלא מסוגל להמשיך לחיות,שמכיר רק את צבעי המוות השחורים.כשהמשרתשל האבא יוצא לחפש אחרי האומן הדמיוני שצייר את הציור,הוא חוזר ובפיו הבשורה שהאדם הזה לא קיים.ברור!כי על פי הסרט,אי אפשר להקים אנדרטאות למתים ולהמשיך לחיות.אבל כן אפשר להקים אנדרטאות לחיים(כמו שלואיז אומרת)לאנשים שבכל זאת ניסו לצבוע את החיים,לאהוב אותם,לרקוד ולהתחפש ולהשתולל,גם אם הריקוד הזה מזויף.כי גם אם הכל אשליה,היא הדבר היחיד שיש לנו,ולעולם לא נשכח אותה.
בסצינה די מוקדמת בסרט,אביו של אדואר אומר לאחותו-"ולא נשאר מאדואר זכר" והאחות אומרת "דווקא כן".ובהמשך,כמו שאמרתי,הוא מקבל את הציור לאנדרטה ומבין את המזימה.הוא הולך לאדואר ומתפייס איתו-באחת הסצינות המרגשות ביותר שראיתי כבר הרבה זמן-ואז,כשאדואר קופץ,בפעם הראשונה בסרט הזה המוות לא לופת בזרועותיו הכל,אלא מותיר זכר.בפעם הראשונה המוות והחיים מתהלכים יחד בהרמוניה.באופן לא מקרי,אדואר לובש מסיכה של ציפור.אנחנו רואים אותו קופץ,אבל האם אנחנו רואים אותו מת?אדואר תמיד יעופף שם,ציפור שיר שתזכיר לנו שאולי כן יש כאן חיים,והם יפים ושמחים.כי אדואר הוא אולי,מלאך,אגדה,דמיון,אשליה,דמות מומצאת שיצרה חיים בעולם שבו יש רק מוות,אבל הוא הדבר היחיד שיש לנו,ולעולם לא נשכח אותו.
ואולי,רק אולי,יש כאן אמירה על קולנוע.על הצורה שבה הוא יכול לצבוע לנו הכל בשלל צבעי הקשת,לגרום לנו לחבק חיבוק אמיץ למשך שעתיים את כל הדברים עולם שחשבנו שהם רעים.ואז,גם כשהוא מנתק את המגע ונעלם,גם כאשר אנחנו מבינים שהוא לא אמיתי,הרגע הזה ישאר אצלנו לעד,עם כל היופי שבו.
והמעשים האלה של אדואר נותנים לאלבר סיבה לחיות.הוא מוצא אהבה חדשה ואוסף את הילדה אחרי שאדואר מת.כשהחוקר משחרר אותו,הוא מתקשה להאמין.הוא מתקשה להאמין שהדברים שעשה בחייו זוכים לאישור.אישור שהעמדת הפנים שלו היתה כדי לחשוף העמדת פנים אחרת.
אגב,בסצינת הפתיחה ראש של סוס הציל את אלבר ממוות,ובסצינת השיא ראש של סוס נבלע יחד עם פראדל בחול.בטוח שהיתה לזה משמעות אבל לא הבנתי אותה.
מניח שחלק מהדברים שכתבתי כאן לא ממש נמצאים בסרט,ועוד הרבה דברים שלא כתבתי שכן,אבל זה בגדול מה שלקחתי מהסרט.יש פה פגמים כמובן-עומס יתר,קצת בעיה ברגש בחלקים מהסרט וסצינה אחת וירטואוזית סתם כי זה מגניב-אבל מדובר בממתק קולנועי נהדר.סרט מצוין שנשאר איתי מאז שצפיתי בו.וממש נגע בי וגרם לי לחשוב.קראתי שהספר מתורגם לעברית ויצא בקרוב,אני כבר על קוצים.