הכהנים הגדולים: מבט מחודש על סרטי האחים כהן – "ברטון פינק"

I'll show you the life of the mind

כך נאמר בציטוט הכי מפורסם מן הסרט ״ברטון פינק״ (Barton Fink), ציטוט המלווה בסצנה מהנה שהפכה לאחד מן הדימויים הכי מזוהים עם האחים כהן. זאת למרות שדומה כי סרט זה אינו אחד מן הסרטים הכי נצפים שלהם, אלא יותר סרט שמעריצי האחים כהן, או שוחרי קולנוע אמנותי, נוטים לאהוב יותר מן הקהל הרחב. הביטוי ״the life of the mind״ חוזר מספר פעמים בסרט ובבואי לכתוב עליו, קשה לי להחליט על תרגום אחיד לעברית. "חיי המחשבה" ו"חיי התודעה" שניהם תרגומים יפים בהם נעשה שימוש בעבר, אך אולי דווקא "חיי השכל"? מדובר בביטוי המובנה במערך הסרט בכמה אופנים – הוא מבטא גם יצירה שכלתנית ומורכבת, גם רצון ליצור משהו רוחני, גם כניסה לתודעה של הגיבור וגם קשר פיזי לראש. הסרט כולל הרבה דיונים בראשים, באופן מילולי ומטאפורי, ובכל פעם שאומרים ״mind״ או מילה אחרת שפירושה שכל או ראש, הכוונה יכולה להיות מעט שונה.

״ברטון פינק״ יכול להיקרא כסרט זרם תודעה של האחים כהן, כסרט הכי עשיר בסמלים ופרשנויות אפשריות, ובו בזמן, כמו בכל הסרטים של היוצרים, יש גם תחושה כי הם משחקים עם הקהל בכך שהם זורקים כיוונים שונים לפרשנות ולחוויה של הסרט. כאשר אני דן בו ברצף היצירה שלהם כפי שאני עושה בסדרת הפוסטים הזו, עלי להודות כי בסרט הרביעי אני נתקל לראשונה במשהו אחר – סרט קשה יותר לפענוח שהוא גם אחד מן הסרטים הכי גדולים שלהם, סוג של פנינה שאני חש כי היא עדיין אינה מספיק מוכרת ומוערכת. אין ברירה אלא לצלול פנימה לתוך הסרט העשיר, המוזר, המתעתע והחד-פעמי הזה.

הרקע לסרט

במהלך משבר כתיבה במהלך העבודה על ״צומת מילר״ האחים כהן לקחו הפסקה של חודש ועברו לכתוב תסריט חדש, על תסריטאי במשבר בכתיבה. לכן, מיד אחרי תום העבודה על הסרט הקודם, הם כבר היו מוכנים לצאת להפקה חדשה. התקציב של כ-9 מיליון דולר היה צנוע יותר מן התקציב של ״צומת מילר״ וייתכן כי יש בסרט זה משהו יותר טבעי, מה שאולי תורם לכך שהוא מרגיש מורכב ומתעתע יותר מכל סרט קודם של הבמאים. יותר מכך, זהו סרט שחושף גם משהו שמרגיש כנה יותר מבחינת הרגשית, למרות שהאחים עצמם יכחישו.

השראה נוספת לסרט היה רעיון של האחים לדימוי של ג'ון טורטורו וג'ון גודמן יושבים על מיטה ומזיעים. בכך, שני השחקנים חוזרים להופעה שנייה בסרטי האחים כהן, הפעם בתפקידים גדולים יותר. עוד חוזרים לשתף פעולה עם האחים גם ג'ון פוליטו וסטיב בושמי. הפנים החדשות הבולטות ביצירה של האחים הם טוני שלהוב, מייקל לרנר וג'ודי דיוויס. למי שמודאג לגבי פרנסס מקדורמנד: היא לא מופיעה על המסך, אבל ניתן לשמוע את הקול שלה כשחקנית תיאטרון בסצנת הפתיחה (אך כאשר רואים את שחקני המחזה משתחווים, היא אינה אחת מהם).

השינוי בצוות הקבוע שהוביל לדרמה מאחורי הקלעים התרחש בעמדת הצלם, כאשר בארי זוננפלד נטש סופית לטובת קריירה כבמאי (תזכורת: במאי הרבה יותר מצליח כלכלית מהאחים כהן). לתפקיד הצלם נשכר הבריטי רוג'ר דיקינס, כיום אחד מן הצלמים הכי מוערכים בעולם ובעל מספר לא הגיוני של מועמדויות לאוסקר ללא זכייה, נכון לרגע כתיבת שורות אלו. הקריירה שלו לפני סרט זה הייתה כמעט כולה במולדתו ואומנם כללה סרטים כמו ״סיד וננסי״ ו-״1984״, אבל דומה כי העבודה שלו עם האחים כהן הייתה זו ששמה אותו במרכז. בנוסף, אחרי שני סרטים וכותרת סרט אחת עם מייקל ר. מילר כעורך, האחים כהן שבו לעבוד עם רודריק ג'יינס, כלומר הם ערכו את הסרט בעצמם ושחררו אותו כשנה אחרי ״צומת מילר״, במקום לשמור על פער של שלוש שנים בין כל אחד מן הסרטים הקודמים שלהם.

לראשונה בקריירה של האחים, הסרט הוצג בבכורה בתחרות רשמית של פסטיבל קולנוע גדול. התוצאה הייתה כל כך מוצלחת עד שפסטיבל קאן שינה את תקנון הפרסים שלו בעקבות יותר מדי פרסים שהוענקו לסרט: פרס השחקן לג'ון טורטורו, פרס הבימוי לג'ואל כהן (איתן עדיין לא יכול היה לקבל קרדיט על בימוי בגלל החוקים של ארגון הבמאים האמריקאי באותם ימים), ופרס הסרט הטוב ביותר שהוענק פה אחד על ידי חבר השופטים. בראש צוות השיפוט עמד רומן פולנסקי, שאם יש סרט של האחים כהן שמזכיר את היצירה שלו, זהו ״ברטון פינק״. למרות שאני לא בטוח כי הוא ההשראה המרכזית.

לצד הערכה ביקורתית, לא מעט אנשים לא ידעו איך להגדיר את הסרט, מה המשמעות שלו או האם יש בכלל משמעות. אולי לכן הוא זכה לייצוג מצומצם מדי בטקס האוסקר עם שלוש מועמדויות בלבד: עיצוב תלבושות, עיצוב תפאורה ושחקן משנה עבור הופעתו של מייקל לרנר. בגלובוס הזהב, היה זה דווקא ג'ון גודמן שזכה למועמדות כשחקן משנה. אף אחד מהם לא זכה. אבל לסרט מוזר כמו ״ברטון פינק״ גם הנוכחות החלקית הזו בטקסים הנוצצים היא הישג.

העלילה והז'אנר

את כל אחד משלושת הסרטים הקודמים של האחים כהן, כמו גם את סרטם הבא, ניתן למקם די בקלות בתוך ז'אנר הוליוודי מוכר, גם אם יש התייחסות לז'אנרים נוספים. לעומת זאת, ״ברטון פינק״ עוסק בכתיבה של סרט ז'אנר, אבל קשה להגדיר אותו ככזה בפני עצמו. הוא משלב לא רק בין הדרמה, קומדיה, פשע ומתח אלא גם בין קולנוע מסחרי לאלמנטים מקולנוע ניסיוני-סוריאליסטי, בעיקר דרך בריאת עולם שאין דרך לפרש אותו שלא מכילה סתירה. אפשר לטעון כי הסרט משתייך לז'אנר הסופר במשבר, מאחורי הקלעים של הוליווד, הסרט האפל, או אפילו להגדירו כמעשיית מוסר – אבל הסרט שובר את התבנית המקובלת בכל אחד מן המבנים הללו ומה שנראה כמרכזי הופך לרגעים לשולי.

בכל מקרה, ניתן לומר כי האדם ששמו ברטון פינק הוא יוצר אשר מתמחה בכתיבה של ז'אנר אחד ונדרש לכתוב ז'אנר אחר. פינק הוא מחזאי ניו יורקי בעל השקפת עולם חברתית, השואף לתאר את הסבל של האדם הפשוט באמצעים פואטיים. הסרט נפתח בשנת 1941 כאשר מחזה פרי עטו הופך אותו לשיחת היום בברודווי, מה שמוביל מיד להצעה מצד הכסף הגדול של הוליווד. אף כי פינק לא מרבה ללכת לסרטים או מעוניין במעבר, הסוכן שלו רומז לו כי הכסף מדבר וניתן לפגוש ולתאר את האדם הפשוט גם בהוליווד – אפילו אם הוא התכוון לכך כבדיחה. פינק מגיע להוליווד שם הוא מופקד על כתיבת סרט האבקות לכוכב וואלאס בירי (כוכב אמיתי של סרטי אגרוף והיאבקות, שהצליח בעיקר בתחילת שנות השלושים). פינק נבחר למשימה בין היתר משום שז'אנר זה קרוב יותר למציאות המחוספסת של מחזותיו מיתר הז'אנרים אשר מפיק אולפן קפיטול (אולפן סרטים בדיוני המהווה שילוב של כמה אולפנים הוליוודים). לפינק אין מושג איך להתחיל לכתוב בז'אנר הלא מוכר לו או מה בדיוק נדרש ממנו. מדובר ב״בי-מובי״ והמפיק מבהיר לו כי עליו לכתוב משהו פשוט ולא יומרני, למרות שמנהל האולפן מביע עניין אישי בפרויקט, מה שאף פעם לא יכול להיות טוב. פינק מנסה לקבל עזרה מסופר שהוא מעריץ, וו.פ. מייהו, אלא שזה מתגלה כאלכוהוליסט אשר חייו מנוהלים בידי מזכירתו, אשר מסתבר כי היא גם זו שכותבת עבורו בפועל את היצירות מזה זמן מה. היא מוכנה לספק שירות דומה עבור ברטון, אלא שאז…צריך לדבר גם על המלון בו ברטון בוחר לגור.

מלון ארל נבחר על ידי הגיבור בין היתר משום שהוא אינו יוקרתי ו"פחות הוליווד" מהסביבה. אבל למעשה הוא גם פחות כדור הארץ. המלון מצולם בצבעים קודרים מול האור הבוקע משאר הסרט, והוא מכיל יכולת לשמוע רעשים מחדרים סמוכים, צנרת בעייתית, חום בלתי נסבל שגורם גם לטפטים על הקירות להתקלף. החלק האחרון מתרחש בעיקר כאשר נמצא בסביבה צ'ארלי מדאוס, שכן חביב שיכול להוות דוגמא לאדם פשוט אשר ברטון מנסה לכתוב על המאבק ההרואי שלו בקשיי הקיום. צ'ארלי הוא סוכן ביטוח שעובד קשה ומוכר לאנשים שלוות נפש, בעוד פיזית הוא "בעל גוף" בדומה למתאבק שאת סיפור חייו ברטון לא מצליח לכתוב. צ'ארלי גם יכול לספר לברטון סיפורים, אבל ברטון לא ממש משכיל לשמוע אותם שכן הוא עסוק בחוסר היכולת שלו לחשוב על סיפור. כמו כן, יכול להיות שהמלון עצמו הוא למעשה הגיהנום וצ'ארלי הוא השטן/מלאך שמנסה לגאול את ברטון. או שהוא היצר של הגיבור/סתם רוצח מסוכן/אמריקאי פשוט טיפוסי. בכל מקרה, צ׳ארלי הופך לחלק בלתי נפרד מחייו של ברטון אשר מצמיד את התמונה של צ'ארלי לתמונה נדושה של בחורה המביטה לים, תמונה שהיא חלק מן הסממנים של מלון ממשי אותו מלון ארל מנסה לשמר. אותה תמונה היא הנוף של ברטון בעודו כותב, תזכורת לחוף השמשי של לוס אנג'לס וכניסה אפשרית לתוך לופ אונטולוגי, אם מנסים להעניק לסרט משמעות. לא חייבים לעשות זאת, אבל בשביל כך קיים החלק הבא בטקסט.

האם יש משמעות?

השאלה האם יש משמעות לעולם קשורה לשאלת קיומו של האל, או כוח עליון אחר. אולם, בסרט הזה הפוקוס הוא בשאלת יכולתו של האדם להיות אל, כלומר ליצור. "אני אמן, אני יוצר למחייתי" מטיח ברטון פינק בחיילים בנשף אשר נערך לכבודם, רגע לפני או רגע אחרי כניסת ארה"ב למלחמת העולם השנייה. הוא מזלזל באנשים אשר עומדים להקריב את חייהם בגלל שהוא סבור כי התסריט שכתב הוא בריאה של עולם אשר תועיל לכלל האנושות יותר מן המאמץ הפיזי של המלחמה. מוזיקת הג'אז אשר מלווה את הסיקוונס הזה (מוזיקה הנובעת מעולם הסרט אך מנוגדת באופייה לשאר היצירה) מגבירה את תחושת ההתלהבות והיצר אשר מרגיש היוצר, החווה את עצמו כסוג של אל אנושי. בכך הוא נופל בחטא היוהרה אשר מאפיין אותו לאורך כל הסרט. בצד האידיאולוגי, פינק ניצב לצד האדם הפשוט והעמל וחושב כי בני אדם כולם שווים, אבל בפועל הוא לא מסוגל להשתחרר מתפיסות אליטיסטיות, לפיהן האמנים בכירים יותר משאר בני האדם, התיאטרון והספרות יוקרתיים יותר מן הקולנוע, "חיי המחשבה" נבדלים ועדיפים על החיים הפיזיים. בסופו של דבר מי שמראה את חיי המחשבה הוא צ'ארלי, אדם אשר אוהב את הסרטים שלו פשוטים ככל הניתן, יכול לספר סיפורים בלי מילים גבוהות או מבנה, ועושה זאת לא במילים אלא במעשים. כאשר הוא מספר על העימות שלו עם הרופא הוא משמיט את הרצח עצמו, אותו הדבר נכון גם לגבי המשפחה של ברטון. אבל בסופו של דבר, הקולנוע מעביר סיפור לא דרך הדיאלוג, אלא דרך הפעולה הנראית על הבד. חיי המחשבה, מה שברטון שאף לשקף, הם רצח על רקע אש ששורפת הכל, שילוב של אקראיות בפעולה, דברים נסתרים והזדהות עם האויב.

ההרג היחיד הנראה על המסך הוא ההרג של הבלשים. הבלשים לא מתיימרים להיות יוצרים, אבל כן מנסים להבין את העולם, להגיע לפשר הדברים כפי שהם מתרחשים, לחשוף את האמת עצמה. הם גם אומרים כי שמו האמיתי של צ'ארלי הוא בכלל קארל מונדט, שם הלקוח מחבר קונגרס רפובליקני, כלומר אדם מכובד ורב כוח הניצב בצד השני של המפה הפוליטית מברטון. המוות של הבלשים מבשר על כישלון נוסף של האדם ביכולת שלו להבין את העולם, כמו גם להגיע לצדק בכוחות עצמו. הרוצח האכזרי, אנושי או שטני, נותר לחיות מבלי שניתן היה להבין עד הסוף את פשרו ואת מניעיו. גם אם ברור כי הוא רוצח, הקשר שלו עם ברטון נותר מסתורי. ייתכן והוא משאיר אותו בחיים בעקבות שרידים של חיבה, ייתכן והוא סבור כי אינו ראוי לשלוות הנפש אשר המוות מעניק. הרי ההישארות בחיים ובהוליווד היא העונש הכי כבד אשר יכול להיות מוטל על דמותו של ברטון: הוא נותר בחיים, לכאורה בלי יכולת ליצור שכן הוא משועבד לאולפנים אשר לא יפיקו, או אפילו יקראו, דבר ממה שהוא כותב.

גם בעל האולפנים, ג'ק ליפניק, יכול להיות בדרכו האדם הפשוט. אף על פי שהוא מוֹגוּל עשיר, בעברו הוא היה מהגר עני בניו יורק (במקור ממינסק) והוא לא בקיא כלל במונחים טכניים: הוא רק יודע מה הקהל רוצה לראות ומה יעבוד. ליפניק מדבר עם ברטון בצורה ישירה, לא מעז להתערב לו ביצירה עד שהוא קורא אותה, אך גם הוא סוג של יוצר ואל – מנהל אולפן סרטים, אשר נותן למשרתים שלו את עשיית המלאכה המלוכלכת. וכמו צ'ארלי, גם הוא סבור כי העונש עבור ברטון לא יהיה פיטורים או מוות, אלא המשך החיים כפי שהם, השראתו בסיוט בו הוא כלוא לפחות מאז בואו להוליווד – תחת חוזה לאולפן, מקבל כסף עבור כתיבה בלי יכולת לכתוב או לברוא עולם. למעשה, סיום הסרט מכניס אותו מילולית לתמונה שיצר עבורו מישהו אחר. הוא אינו האל של עולמו, אפילו לא האל של כתיבתו.

לכאורה, יש סצנה בה הכתיבה של ברטון הופכת אותו לאל – הרגע בו הוא קורא בתנ"ך בספר דניאל, ספר אשר בין היתר מדבר על אפשרות לסוף העולם. תחילה, הוא קורא בפרק ב' וחוזה בטקסט המקראי כפי שהוא, אך בעוברו לפרק א', הוא רואה את שורת הפתיחה של התסריט שלו, באותו שלב הדבר היחיד אשר הוא הצליח לכתוב. אולם מציאת השורות בתנ"ך רק מערערת את היכולת שלו להמשיך, מהדהדת את הדף הריק. בנוסף, אפילו הדברים שהוא כתב הם כבר לא שלו, הוא אינו הבורא – יש אל קדום. גם מי שספק אם קרא בתנ"ך כמו מפעיל המעלית – שמע עליו. הפסוקים האמיתיים שהוא קורא בספר עוסקים בחלום של המלך נבוכדנצר, מלך ששמו הוא שם הרומן של וו.פ. מייהו אשר ברטון מקבל. עצם הגילוי כי חלק ניכר מן הכתיבה של אותו סופר נכתב למעשה בידי המזכירה שלו מערער את הרעיון של קיום מחבר ליצירה. יחסית לסרט העוסק בתסריטאי, האחים כהן מקטינים את האמן ולמעשה מבקרים את תיאוריית האוטר הגורסת כי יש מחבר אחד ליצירה הקולנועית, או ליצירה בכלל.

היבט נוסף של חלום נבוכדנצר הוא תפקיד הנביא דניאל, אשר מפרש את החלום. דניאל, יהודי בגלות, יכול להיות מקביל לברטון הגולה מניו יורק בהוליווד. אך בעוד הנביא מצליח לא רק לראות קדימה אלא גם לפרש את המציאות ובעיקר להגיד לבכירים ממנו את מה שהם רוצים לשמוע, ברטון לא מסוגל לפרש היטב את חיי המחשבה, לא לגבי החלומות שלו ושל אחרים ולא לגבי המציאות בה הוא פועל. הוא שואף ליצור סוג חדש של אמנות, "תאטרון אמיתי", אמנות שתהיה יותר כמו החיים. בפועל, החיים שלו הופכים ללא אמיתיים, להשלכה של יצירות אמנות אשר הוא אינו מבין.

הספר הדתי מכיל בתוכו את הכתיבה של ברטון, כותב אשר מצוי במלון אשר ייתכן והוא הגיהינום, אך הסרט מסרב להיות מוגבל לפרשנות אחת גם לגבי מהות המלון והמהות של הוליווד. ברור כי הגבולות בין המציאות והיצירה בחיים של ברטון נפרצו לא בדרך של שחרור אמנותי, אלא בדרך של חוסר היכולת לשלוט או להבין, או אפילו ליצור באופן יעיל. לאחר פרולוג קצר בניו יורק, השוט הראשון של לוס אנג'לס בסרט הוא שוט של סלע בים, כלומר המעבר לעיר הוא מעבר לחוף, המצוי על תמונה בחדר של ברטון ומצוי גם בשוט המסיים של הסרט, אשר הופך את התמונה הפסטורלית הקפואה לחלק מן המציאות הנעה. יש שני ייצוגים של לוס אנג'לס בסרט: המלון וכל מה שמחוץ לו. כל הדברים שבחוץ נוטפים אור בוהק ומצולמים בסגנון הוליוודי זוהר. המלון לא רק אפל בתאורה שלו, אלא גם מצולם בזוויות לא שגרתיות ובתנועות מצלמה מודגשות ולא טיפוסיות לקולנוע הוליוודי (למשל: מצלמה נעה על צידה מעל לגיבור). בהוליווד אין יתושים והחום הוא נעים ותירוץ ללכת לבריכה. במלון יש יתושים, קירות מתפרקים, צנרת מפחידה ובסופו של דבר גם אש, המונעת בידי החום אשר תמיד מלווה את צ'ארלי. אבל המלון גם מכיל ייצוג אחד לאור ולזוהר: אותה תמונה, אשר הופכת לממשות בסצנת הסיום. עולמו של ברטון אומנם חרב עליו, אך הוא פוסע לתוך הפנטזיה ומגיע לדימוי מושלם, עד לרגע בו ציפור לפתע מתה ונוחתת במים. כלומר, המוות נמצא גם בשלווה, אותה שלווה אשר צ'ארלי מנסה למכור. אגב, האחים כהן לא תכננו את הציפור הצוללת למים, זה קרה במקרה והם בחרו להכניס זאת לסרט. אם תרצו, זוהי עוד סכין בעצם המחשבה כי האוטר הוא זה אשר שולט ביצירה.

השאלה האם התסריט של ברטון הוא אכן יצירת המופת כפי שהמחבר שלו סבור נותרת פתוחה. אנחנו רק יודעים כי שורות הסיום שלה כמעט זהות לשורות הסיום של מחזה פרי עטו של ברטון – שהן גם שורות הפתיחה של הסרט. משמע, ברטון חוזר על עצמו ככותב וגם מצוי בלופ בלי יציאה עוד לפני שמכר את נשמתו או כתיבתו לשטן ההוליוודי. סצנת הפתיחה של הסרט מטשטשת גם היא את הגבולות בין היוצר והיצירה דרך קולות השחקנים אשר מבצעים את המחזה על הבמה – הקולות הם של ג'ון טורטורו המגלם את ברטון (אך ברטון עצמו צופה מן הצד ואומר את השורות בליבו) ופרנסס מקדורמנד, שחקנית הנשואה לבמאי של ״ברטון פינק״. כאמור, כאשר רואים את השחקנים משתחווים, מדובר ללא ספק בשחקנים אחרים מאלו ששמענו, מה שמטיל ספק ברמת המציאות בה נשמעו הקולות עבור הקהל אשר זיהה אותם. עוד לופ פנימי מופיע בקטע בו ברטון צופה שוב ושוב בטייקים שונים של אותה סצנה מסרט היאבקות אחר – בכל פעם הוא חוזה בקלאפר שחור של הסרט הבדוי, אבל פעם אחת אנו מקבלים (לפחות לשנייה) בלבן את הקלאפר לסרט "ברטון פינק": במאי ג'ואל כהן, צלם רוג'ר דיקינס. כלומר, ברטון גם צופה בסרט אשר נעשה אודותיו.

בנוסף, סצנת הסיום כוללת גם את הקופסה שמקבל ברטון ואת ההכרה של ברטון כי הוא אינו יודע מה יש בה ואינו רוצה לדעת. אולי כי הוא מפחד למצוא בה ראש, אולי מתוך הבנה כי הוא אינו שולט בגורלו ואינו יכול גם לדעת או להבין אותו. בסרט בו המילה ראש נאמרת שוב ושוב, הראש מופרד מהגוף ובקופסה ייתכן ויש ראש ללא גוף. "למה הפרדת את הראשים מן הגופות"? שואל אחד הבלשים את ברטון, שאלה אשר מהווה גם את הייצוג של היצירה – למה ניסית לכתוב יצירה הפונה למופשט ולחיי המחשבה ולא לעסוק במימד הפיזי של החיים, דווקא בסרט ששמו הוא "בעל הגוף". עצם המחשבה כי יש הבדל בין יצירות גבוהות לבידור פופולארי זוכה לבוז וביטול, אך לא מדובר במסר חד משמעי – ״ברטון פינק״ זכה אומנם לשבחים אבל נחשב "אמנותי מדי" עבור הקהל הרחב. ייתכן והאחים כהן נהנים מן האירוניה, אף כי סביר שהיו נהנים יותר מהצלחה כלכלית.

ישנים עוד נתיבים ורמזים שונים השזורים ביצירה. למשל קווי דמיון בין ברטון למחזאי והתסריטאי קליפורד אורטס, ובין מייהו לבין וויליאם פוקנר ופ. סקוט פיצ'גארלד. הדמות של ליפניק כוללת רמזים לדמויות אמיתיות של כמה וכמה ראשי אולפנים בהוליווד, באופן שהוא בו זמנית לועג ומצדיע. רמיזות לסוגים שונים של עבדות ושעבוד נוכחים גם הם בסרט, אך דומה כי כל כיוון של קריאה של הסרט הוא בו זמנית גם המפתח להבנה וגם רמז שגוי. אפשר לסכם את הדיון במשמעות הסרט דרך אמירה מסרט מאוחר בהרבה של האחים כהן: "קבל את המסתורין". מצד שני, אי אפשר באמת לסכם את הדיון בסרט הזה.

דירוג הדמויות הבולטות

10. הבלשים (ריצ'ארד פורטנו וכריסטופר מורני) – אני לא מפריד בניהם כי העיקר הוא הדינמיקה ביניהם, התחושה היא כי כל אחד מהם סותר ומסכים עם השני עם כל שאלה חדשה שהם מעלים.

9. צ'ט (סטיב בושמי) – איש השירות היעיל של המלון. מצד אחד, האחים כהן נתנו לבושמי תפקידים עוד בטרם היה שחקן ידוע. מאידך, גם בסרט זה הוא אינו מנוצל במלואו.

8. פיט (הארי בוגין) – מפעיל המעלית שנראה כאילו נשכח על סט הצילומים מסרט אימה קודם. בכל מקרה, הוא שמע על התנ"ך.

7. פ.וו. מייהו (ג'ון מאהוני) – גילום נהדר של אדם אשר ממשיך להתנהג כמו סופר גדול וחשוב, אך בפועל בקושי מסוגל ללכת בכוחות עצמו מזה זמן רב.

6. בן גייסלר (טוני שלהוב) – המפיק המושלם, תמיד מדבר מהר, עושה כמה דברים בו זמנית ורואה את התמונה הגדולה. מה שלא עוזר לו בקרב מול המפיקים הגדולים יותר.

5. לו בריס (ג'ון פוליטו) – אחרי שנתנו לפוליטו דמות שמדברת יותר מדי בסרט הקודם, האחים כהן נותנים לו לגלם אדם שפעם היה לו כוח, אבל כעת נותר לו רק לשרת בנאמנות אדם אשר הוא אינו מבין כיצד הוא פועל, אבל מבין כי הוא הצודק.

4. ג'ק ליפניק (מייקל לרנר) – עוד דמות חביבה ומרתיעה בו זמנית. אדם אשר בנה את עצמו דרך רמיסת אחרים, אבל רוצה באמת לאהוב את הזולת ואת הכותבים, שהוא מאוד מעריך אבל רומס.

3. אודרי טיילור (ג'ודי דיוויס) – האחים כהן שוב יוצרים דמות נשית שניתן לפתור כפאם-פאטל, אבל מלהקים שחקנית אשר משדרגת אותה והופכת אותה לאישה חכמה המשדרת ייאוש מן הגברים הלא מוצלחים שהיא נדרשת להציל פעם אחר פעם.

2. ברטון פינק (ג'ון טורטורו) – קשה לשים את טורטורו בתפקיד חייו רק במקום השני, אבל זה המצב. הסופר המושפל ונלהב תמידית, בעל הדחף להציל את העולם ואת חבריו למין האנושי, אך בלי יכולת להקשיב או לסבול באמת אף אחד אחר.

1. צ'ארלי מדאוס (ג'ון גודמן) – מועמד סביר לדמות הכי מעוררת אמפתיה והכי מפחידה בסרטי האחים כהן. כמעט כל שורה שהוא אומר היא קלאסיקה המבוצעת בשלמות. מקרה נדיר בו גלובוס הזהב צדקו קצת יותר מן האוסקר: גודמן הוא השחקן הכי טוב בסרט והוא בנה את מה שהיא אולי הדמות הכי טובה שלו, בקריירה המורכבת מדמויות שרק הוא יכול לגלם.

הסצנות הטובות ביותר

כמעט אין סצנה בסרט שלא שקלתי לדירוג, אבל בכל זאת:

10. טפטים מתקלפים – שום תופסן לא עושה את הטריק. הסרט חודר דרך הקירות שלא חוסמים קול, חודר לתוך הכאב שבחיי השכל.

9. ברטון "חוגג" את ההצלחה במסעדת יוקרה – ובעיקר מתוסכל מחוסר היכולת של הקהל להבין אותו, מבלי שהוא שם לב כי זה הוא אשר אינו מבין את הקהל.

8. הקריאה בספר דניאל/הירידה במעלית לפגוש את הבלשים – ברטון כבר לא יכול למצוא אחיזה באמונות החילוניות שלו. או בדת.

7. שיחה עם ליפניק על שפת הבריכה – ברטון שותה אלכוהול על הבוקר ומוכן לרוע הגזירה, אבל זוכה בעוד גאולה רגעית, על רקע הדינמיקה הקומית בין ראש האולפנים למשרת הנאמן והלא-מבין שלו.

6. פיקניק עם אודרי וביל – הרגע בו אדם נערץ מתגלה כבן-זוג שיכור ואלים. כמו כן, הייאוש והנחישות של אודרי מועברים היטב ברגע אחד.

5. הסיום – הבחורה היפה מגיעה מן האגדות לדבר עם ברטון, אבל היא לא באמת נמצאת בסרטים/בתמונות, או לפחות כך היא טוענת בטרם היא מביטה לעבר האופק המושלם ורואה בו מוות אקראי של ציפור.

4. ברטון כותב את התסריט – רגע של אושר בתוך הייאוש, בעזרת המוזיקה של קרטר בורוול, פרץ היצירה מתואר כזרימה חיובית, כסוג של פלא. כמובן שמקור ההשראה הוא למידה על סדרת רציחות.

3. סצנת הסקס – "ביים סצנות אהבה כמו סצנות רצח" אמר היצ'קוק וסצנת האהבה הזו הופכת את אודרי מן המאיימת במיניות שלה לקורבן, דרך שימוש ביזארי בפסקול ובתנועות מצלמה ובחיסול הכי כואב של יתוש. הסצנה גם מתחילה בגילוי כי הסופר הנערץ הוא זיוף – אך האם זה עושה את היצירות שלו לפחות טובות?

2. השיחה הראשונה בין צ'ארלי וברטון – בעיקר הנאומים הנלהבים של ברטון בעד האדם הפשוט, אשר קוטעים את כל הניסיונות של צ'ארלי לספר את הסיפורים שהוא יכול לספר לו. ציון לשבח לכל סצנה אחרת עם צ'ארלי, אבל צריך רשימה מגוונת.

1. צ'ארלי חוזר – החל מן הקריאה של הבלשים בתסריט, דרך החיסול שלהם בידי צ'ארלי הזועם ועד לטענה של צ'ארלי כי הוא לא זועם/מטורף. הנקודה בה הסרט זונח לחלוטין את הריאליזם ולכן זהו לא סתם הרגע הכי מוכר בסרט.

דירוג משתנה ולא מחייב של סרטי האחים כהן

1. ברטון פינק
2. צומת מילר
3. בייבי אריזונה
4. רציחות פשוטות