"פרדוקס קלוברפילד", סקירה

אפשר לראות את "פרדוקס קלוברפילד" (The Cloverfield Paradox) כסיפור הקולנועי הראשון של 2018 הקאלנדרית, גם, ואולי בעיקר, על אף שהוא נכשל. הסרט הזה היה אמור לטלטל את שיטת ההפצה והשיווק של הקולנוע המסחרי, אבל בסופו של דבר האיכויות של הסרט, והחבטה העמומה בה נפל לקרקע הספריה המקוונת של נטפליקס, מנעו זאת ממנו. תוך שעות ספורות הפך הסרט מאירוע לאנקדוטה.

צריך בעצם להתחיל מאמצע הסיפור, שהתרחש בערב הסופר-בול האמריקאי – אחד ממשדרי הטלוויזיה הנצפים ביותר בארה"ב, ועל כן משבצת פרסום נחשקת. למעשה, עניין ידוע הוא שהרבה צופים בו בעיקר בשביל הפרסומות והחשיפות השיווקיות הראשונות שבמהלכו, יותר מאשר בשביל הפוטבול.
במהלך אחת מהפסקות החסות של המשחק, נחשף טריילר לסרט החדש של נטפליקס "פרדוקס קלוברפילד", תוספת חדשה ליקום סרטי המד"ב והאימה שהתחיל עם "קלוברפילד" המצוין ב-2008, והמשיך עם עם "דרך קלוברפילד 10", אחד מסרטי הז'אנר האהובים עלי מהשנים האחרונות. אף אחד לא ידע שפרק שלישי בכלל על השולחן, ורק הידיעה על סרט ההפתעה הזה שאמור לצוץ באתר הסטרימינג בקרוב, הייתה עניין בפני עצמו. אבל אז הונחתה הפצצה הבאה – זמן קצר לאחר חשיפת הטריילר, שוב עלתה פרסומת ל"פרדוקס קלוברפילד" אבל הפעם התבשרו הצופים שהסרט יהיה זמין לצפייה ממש בתום המשדר. כלומר, הסרט כבר מוכן ומחכה לנו.

המהלך הזה הוא יוצא דופן מכיוון שהנה סרט שאמור לחולל הרבה תשומת לב, נחשף לקהל כשהוא כבר זמין – בלי שבועות ארוכים של בילד-אפ, דיווחים ועדכונים, טריילרים ופרסומות. בשונה, מנגיד "מלחמת הכוכבים" שבמשך שנה לפני יציאת כל סרט אנחנו מקבלים אייטמים חופרים על כל ניצב ותאורן שהוחתם על חוזה, ושלושים וחמישה טיזרים שגם גוררים ניתוחים אינטרנטיים ארוכים, פתאום מגיע אירוע גדול מעכשיו לעכשיו. אז הנה, אולי המתכונת השגורה בה האולפנים משווקים את סרטיהם תתחיל להשתנות ולהתעצב מחדש, אחרי שראינו שזה אפשרי.

השאלה האם זה הצליח, היא מעט קשה למענה. מצד אחד, הנה אנחנו מדברים על סרט בינוני במקרה הטוב, כך שכן יש בזה משהו ואלמנט ההפתעה יצר אפקט. מצד שני, זה לא עזר לא לנטפליקס ולא לסרט. לא רק שהתגובות ל"פרדוקס קלוברפילד" נעו בין הסקאלה של משיכת כתפיים לבוז מוחלט, גם הביקורות המידיות היו סלחניות במקרה הטוב.
מדד הרייטינג של הטלוויזיה האמריקאית, נילסן, ניסה לפענח את כמות הצופים של הסרט (נטפליקס כמעט ולא משחררת את הנתונים האלו, וגם כשכן זה לא בהכרח אמין), וגילה שביום ראשון ה-4 לפברואר, צפו בסרט 784,579 אנשים, כך על פי דיווח מאינדיווייר. "פרויקט קלוברפילד" לא הצליח לגנוב את ההמונים בתום הסופר-בול, ולמעשה הפרק של "החיים עצמם" ששודר ממש בתום המשחק, הביא 26,987,000 צופים. הציוץ של הבמאית אווה דובארניי ("סלמה", "ה-13") במהלך המשחק שהטוויטר הקולנועי עומד להתרסק מרוב התלהבות מהדבר הגדול שעומד לבוא אלינו וחכו חכו יא אללה איזה טירוף הולך לקרות ממה שנטפליקס מתכננת, התגלה כנמהר וחסר פשר.
לצורך העניין, "בהיר" (Bright), סרט האקשן פנטזיה המצ'וקמק של נטפילקס עם וויל סמית', הצליח הרבה יותר בהשקתו, כזו שבאה לאחר מסע יח"צ. ואם אתם שואלים אותי, "פרדוקס קלוברפילד" מהנה ממנו ברוב האספקטים.

אבל עוד לפני הסופר-בול, גם הסיפור על מאיפה הסרט הזה הגיע ואיך הפך להיות מה שהוא, מעניין למדי.
בראשית היה "חלקיקי האלוהים", מותחן מד"ב על קבוצת אסטרונאוטים בעולם עתידני, שנשלחת למשימה חללית ארוכת טווח לאחר שכדור הארץ עבר משבר אנרגיה כלשהו, ושם מביאים על עצמם צרות צרורות. את התסריט כתב אורן עוזיאל (מתסריטאי "רחוב ג'אמפ 22" ו"קיצ'ן סינק"), שסרטו הראשון כבמאי "Shimmer Lake" נמצא גם הוא בספריית נטפליקס. הבימוי הופקד אצל ג'וליוס אונה, בחור בן 35 מניגריה. האולפן של "חלקיקי האלוהים" היה פארמאונט, בשיתוף עם "בד רובוט" של ג'יי. ג'יי. אברהמס, שהבין מהר מאוד שמה שיש להם ביד זה כישלון מהדהד. לאברהמס הייתה הברקה לאסוף את הפרויקט לעולם של קלוברפילד, ולהוסיף לו כמה סצנות שיקשרו אותו בצורה כזו או אחרת ליקום המתרחב, שלו כבר מתכונן סרט רביעי. פארמאונט, מצדה, מצאה דרך למקסם את הדבר הזה, ומכרה אותו לנטפליקס שיעשו בו כרצונם. ואכן זה מה שהם עשו.

אז מה בעצם הייתה התוספת הזו ל"חלקיקי האלוהים" שהפכה אותו ל"פרדוקס קלוברפילד"? אז מסתבר שאותה משימה חללית שמשתבשת מייצרת איזשהו קרע בקיום, ומעבירה לכדור הארץ את המפלצות והחייזרים אותם ראינו בשני הסרטים הקודמים (לא שיא המקוריות, בהתחשב בזה ש"הערפל" המבוסס על פי סטיבן קינג עשה את אותו הדבר). כדי לעבות את התירוץ הזה, התווספה בשלבים מאוחרים יותר של ההפקה עלילת משנה שלכנות אותה "מיותרת" יהיה עלבון למילה, ואופן עשייתה בהתאם, בה אנחנו נאלצים לעקוב אחרי בעלה של אחת האסטרונאוטיות שנמצא בכדור הארץ האפוקליפטי, המנסה להציל ילדה. קו העלילה המקרטע הזה כמעט ומוציא את הסיפור המרכזי טוב, אבל בקושי. זאת מכיוון שגם עלילת האסטרונאוטים היא סוג של בדיחה.

חשוב לי לציין שכשאני כושל מהלבין סרט אני לרוב מאשים את עצמי. אולי לא הייתי מרוכז, או שאולי אני לא כזה חכם. אבל הפעם אני חייב להודות שאני מסיר מעצמי אחריות. אני חושב שיש לי איזה חמישה קמטי מצח חדשים בזכות הסרט הזה. באמת שלא הבנתי כלום, ואת כל האינפורמציה שנתתי לכם עד כה, למדתי מכל מיני פודקאסטים שניסו להסביר מה הלך שם.
מעבר לחוסר הסבירות של המתרחש, גם הפעולות של הדמויות נראו נטולות היגיון לחלוטין, אין שם אף אחד שמגיב כמו שבני אדם – בטח אנשים ומשכמם ומעלה כמו חוקרי חלל – יגיבו, וכל בחירה מעידה על סתימות יתר שמעניקה לצופה תחושת עליונות מוחלטת. אם אלה האנשים שנמצאים בחוד החנית של המדע והטכנולוגיה האנושית, אני לגמרי בזבזתי את הזמן שלי עם קולנוע ועריכת טקסטים. עם היכולות שלי כאיש בעל תפיסה והבנה ממוצעות פלוס, יכולתי לעשות דברים גדולים הרבה יותר עם החיים שלי.

מצד שני, העובדה שהסרט הזה הגיע ל-VOD ולצפייה הביתית במקום בתי הקולנוע, גאלה אותו ממה שהיה יכול להיות קטסטרופה גדולה הרבה יותר. רוצה לומר, "פרדוקס קלוברפילד" הוא סרט די רע, אבל לראות אותו בנוחות הבית מבלי לשלם עליו אקסטרה שקלים חדשים גורם לו להרגיש בלתי מזיק. אני אפילו יכול לומר שחווית הצפייה הייתה די מהנה, בעיקר כי הסרט הזה הוא הפקה מרשימה של שטות מוחלטת. בהקשר אפשר לומר שאם הסיפור עצמו לא מבלבל מספיק, גם השאלה האם הסרט הזה לוקח את עצמו ברצינות או לא היא מתכון לכאב ראש. מצד אחד, הסרט באמת נראה מדהים והושקע בו לא מעט, מצד שני הגאדג'טים העתידניים בו יצירתיים פחות ממשחק של ילדים בגן (הידעתם שבחלליות החלונות גם משמשים לתצוגת תמונות משפחתיות?), ויש בו זרוע שמסתובבת במנותק מבעליה. אני חייב לציין שאותה דמות אשר נלקח ממנה אותו איבר שרובינו מאוד זקוקים לו, מגיב לעניין בצורה די בוגרת. אולי פשוט בחלל זה קורה הרבה.

אם הייתי כותב את הטקסט הזה אחרי הקרנת עיתונאים, כסקירה שאמורה לעזור לכם להחליט האם להוציא כסף על הצפייה, היחס שלי היה אחר. במתכונת הזאת אני חייב להודות שלא רק שנהניתי לרוב אני גם לא הייתי פוסל צפייה שנייה בחברת חברים על כמה בירות. גם יכולתי להעריך בו דברים כמו את המוזיקה המצוינת של בר מקרירי והעיצוב הויזואלי. בנוסף לאלו, הסרט מתהדר בקאסט די מדהים. דניאל ברוהל ("Rush", "ממזרים חסרי כבוד"), זאנג זי-יי ("נמר דרקון"), גוגו מבת'ה-רו ("מיס סלואן"), כריס אוד'אוד ("מסיבת רווקות"), דיויד אוילואו ("סלמה"), ואהובתי אליזבת' דביקי ("שם קוד מ.ל.א.ך", "גטסבי הגדול"), כולם מבזבזים את זמנם וכישרונם, אבל עדיין לי היה נחמד לראות אותם.

מה שבעיקר מדהים עם "פרדוקס קלוברפילד", וזה מצטרף לחרפה הגדולה הרבה יותר "הנוסע השמיני: קובננט", הוא כמה שזה מוציא טוב את "סימן חיים". סרט המד"ב אימה שיצא במהלך שנה שעברה הוציא מאתנו תגובות קרירות למדי, אבל בהשוואה לשני אלו הולך ומתברר כמה לקחנו אותו כמובן מאליו.
אם אתם מחבבים סרטי מד"ב סוג ג' ויש לכם שעה וקצת פנויה, יכול להיות שתחוו את הסרט כמוני. הטיפ שלי הוא לדלג על סצנת הפתיחה – פאדיחה תסריטאית מהמעלה הראשונה, שהיא לא יותר מסצנת דיאלוג ברכב שרק מספקת אינפורמציה לא הכרחית ותרוץ לקו עלילה מיותר – וללכת לשירותים בכל פעם שחוזרים לכדור הארץ. זה לפחות ירגיש כאילו ניצלתם את הזמן היטב.