הרפורמה של פרסי אופיר 2018 – השינוי המיוחל בתקנון רק החריף את הבעיות

אתמול שיגר יו״ר האקדמיה הישראלית לקולנוע וטלוויזיה, מוש דנון, מייל לחברי וחברות האקדמיה ובו הוא מבשר על השינויים המיוחלים בתקנון תחרות פרסי אופיר. כזכור, לאחר כניסתו לתפקד בספטמבר 2015 הבטיח דנון לבחון את האפשרות לטפל באחת משתי התקלות הכי גדולות של פרסי הקולנוע הישראלי מאז היווסדם – העובדה שכמעט כל הסרטים מופצים רק אחרי הטקס ולכן מותירים את הקהל הרחב ללא שום עניין בתחרות בין סרטים שהוא אולי יכיר בעוד כמה שבועות או חודשים. בזמן שבכל העולם הפרסים למצטיינים מחולקים בסיום כל שנה ולכן מוענקים לסרטים שכבר סיימו את הפצתם (או לכל הפחות נמצאים במהלכה), בישראל עדיין רווחת הסברה לפיה טקס האופיר הוא מקדם מכירות, וזאת למרות שהוא מצמצם תחרות בין 30 סרטים שהקהל לא מכיר לחצי או שליש, ואפילו רוב הכמות הזעומה הזאת הולכת לאיבוד בהמשך כאשר מוכרזת החמישייה המועמדת לפרס הסרט – הרי רק היא זוכה לסבב הקרנות נוסף לקראת ההצבעה לזוכים, כשהמועמדים בקטגוריות האחרות נזנחים. לבסוף גם אלו נמחקים מלבד אחד, זוכה פרס הסרט הטוב ביותר. זה קורה מכיוון שישראל, שוב בניגוד לכל מקום אחר בעולם, שולחת את הזוכה בפרס המקומי שלה כנציגה לאוסקר בקטגוריית הסרט הטוב ביותר בשפה זרה (התקלה המתמשכת השנייה של האקדמיה מאז היווסדה). בתור מסקרי וחובבי אופיר מתמידים, בסריטה חשבנו ברגע הראשון שהתקנון החדש היה אמור להיות מתנה ליום האהבה. אולם, לאחר בחינתו יצא שדווקא בוולנטיינז דיי נשבר לנו הלב.

בקטגוריות הנלוות, לסרטים תיעודיים מעל או מתחת ל-60 דקות וכן לסרטים עלילתיים קצרים, אין שינוי בתקנון או בהרשמה השנה. השינויים המיוחלים נוגעים רק לסרטים עלילתיים באורך מלא, שיכולים וצריכים להירשם עד ה-21 במרץ. מי יכול להירשם? כרגיל, כל סרט שעונה על ההגדרות של ישראלי ובאורך מלא, בלי התנאי המובטח של ״הופץ מסחרית״. כדי להוכיח שההבטחה לא הופרה והקהל אכן יזכה להכיר את הסרטים המתמודדים, מגיע החלק של התחרות והתקנון שכן השתנה. אבל עוד לפני כן, בין תחילת אפריל לסוף מאי יתקיימו הקרנות האקדמיה המסורתיות, בדלתיים סגורות ובלי עניין לציבור. השינוי היחיד כאן הוא מועד התחרות, שזז חודש אחורה מן המקובל. אחרי הסבב של המתמודדים יגיעו ההצבעות, ובתחילת יוני יוכרזו המועמדים לאופיר. זהו השלב שבו נעשה השינוי המשמעותי יותר, שאפשר לראות בו כניסיון לפתוח את הקרנות האקדמיה לציבור.

במהלך חודש יוני ועד אמצע אוגוסט ייערך הסבב השני של ההקרנות ושל ההצבעות, זה שמוכר בתור שלב הגמר ומכיל אך ורק סרטים שכבר מועמדים לאופיר, מתוכם ייבחרו הזוכים. זהו גם החלק החדש בתקנון, כיוון שבתקופה לחוצה נוסף עוד תנאי מגביל – בכדי לשמור על מועמדותם, הסרטים שנבחרו צריכים להיות מוקרנים לפחות 15 פעמים בטרום-בכורות לקהל הרחב ובתשלום. כל הקרנות החובה הללו צריכות גם לכלול מפגש עם יוצר מרכזי מתוך הסרט ו-10 מתוכן צריכות להתקיים מחוץ לתל אביב יפו (או סינמה סיטי כמפורט בתקנון), כלומר בפריפריה. באמצע אוגוסט על כל הפקה להגיש הוכחות מפורטות לעמידה בתנאים, אחרת תישלל ממנה הזכות להיות חלק מקטגוריית הסרט הטוב ביותר. מבין הסרטים שעדיין יהיו זכאים, ייבחר הזוכה המאושר שיהיה נציג ישראל לאוסקר, בתקווה שזה יקרה כמה שיותר רחוק מסוף ספטמבר כדי שיהיה לו זמן לעמוד גם בתנאים של האקדמיה האמריקאית (הפצה במולדתו במהלך השנה). זה הזמן להרים יד אם תרגישו מבולבלים מהשיטה החדשה. אני הייתי קרוב להרים את שתיהן, כלומר לוותר. במקום זה לקחתי נשימה עמוקה, פסק זמן של 24 שעות מרגע ההכרזה, ושבתי כדי לנסות לחשוב על העתיד.

כאמור, התקנון החדש מתעלם לגמרי מכל הקטגוריות שאינן פרס הסרט הטוב ביותר, או כמו שאנחנו קוראים לו כאן בסריטה כבר כמה שנים – הכרטיס לאוסקר. האקדמיה בעצם שוב הגדילה את החשיבות של הקטגוריה הראשית ועלולה לחזק את התפיסה הציבורית והתקשורתית שהאופיר הוא בסך הכל כרטיס טיסה לאמריקה. כולל הזכות להפסיד שוב את האוסקר, אם יתמזל מזלכם, אבל בלי ההילה והיוקרה שלהן ראוי הפרס היחיד בישראל שמחולק בידי קולנוענים לחבריהם. לא ברור בתקנון מה גורלם של סרטים המועמדים בקטגוריות אחרות, ללא מועמדות לפרס הסרט. האם מי שיהיה מועמד רק לפרס התסריט ושחקן המשנה צריך בכלל לטרוח להרים 15 הקרנות לקהל הרחב? או שהוא ממילא יכול להיפסל רק מהקטגוריה המרכזית? במצב העניינים הקודם, סרטים שלא היו חלק מקטגוריית האוסקר, כלומר כולם מלבד חמישה, זכו להרבה פחות נראות בהקרנות של השלב המכריע וכך קטנו סיכוייהם לזכות בכל פרס שהוא. נדמה שהמצב רק יקצין בעקבות החידוש, שאולי יביא יותר חברי אקדמיה שלא גרים במרכז תל אביב לראות את הסרטים החזקים יותר. הנשק של הסרטים דלי האמצעים, אלה שאין להם יכולת להשקיע עוד כספים בהקרנות של לפני הפצה או את הגב של ענקים כמו האחים אדרי או קולנוע לב, עשוי שוב להיות שליחת לינק לצפייה ביתית.

אלא שהחיוב בהקרנות טרום-בכורה ביוני-יולי-אוגוסט יוצר בעיה גם לסרטים הגדולים והאמידים, במידה וירצו ללכת לפסטיבלים. כידוע, הקיץ הישראלי הוא לא רק עונת האופיר והבלוקבאסטרים האמריקאיים, אלא גם שעתם של פסטיבלי הקולנוע של ירושלים, שדרות, קארלובי וארי ובסתיו גם ונציה וחיפה. פסטיבלי קולנוע בדרך כלל דורשים בכורה עולמית, ויהיה קצת תמוה לאלץ סרט ישראלי להכריע בין האפשרות להשתתף בפסטיבל ונציה לבין התמודדות באופירים. בטח ובטח אם האקדמיה שבה ומדגישה שהיא עושה הכל כדי לקדם את הקולנוע הישראלי, ובמיוחד אם נוסיף לתסבוכת את פסטיבל קאן שמתקיים במאי ומקבל סרטים באפריל – בדיוק התאריכים החדשים של השלב הראשון בתחרות האופיר. ההנחה היא שהפסטיבלים המקומיים יסכימו להתקפל ולהתעלם מהזכות להקרנת בכורה? חיפה, לדוגמה, שנערך בסוכות, יהיה אמור להתהדר בסרטים שאולי הוקרנו כבר בעיר כמה שבועות לפני כן? בירושלים המצב מורכב ממילא, שכן הפסטיבל המתקיים ביולי תמיד נופל על אמצע עונת האופיר, ועכשיו צריך למצוא פתרון מוגזם מתמיד. האם השתתפות בתחרות הירושלמית תהיה מותנית בבכורה ותיאלץ את היוצרים לקיים את הקרנות האופיר שלהם אחרי תום הפסטיבל? כלומר, בהנחה וחלק מחמשת הסרטים יהיו גם פה וגם שם, זה אומר 15 הקרנות לכל אחד בתקופה שבין סוף הפסטיבל לדדליין של האקדמיה. מהי התקופה? הפסטיבל השנה יסתיים ב-5 באוגוסט, והאקדמיה מבקשת דו״ח ב-15 באוגוסט. אלה יהיו 10 ימים מטורפים למדי של תחרות מאוד לא בריאה על תשומת לב של חברי וחברות האקדמיה.

״פוקסטרוט״ – היה מוותר על הזכייה בוונציה בשביל לזכות באופיר?

יתרה מזאת, בעיית הפסטיבלים החדשה או המועצמת רק מדגישה את הצרה הכי גדולה בעונת האופירים שהתקנון החדש לא מטפל בה – הדחיסות. הגורם העיקרי ביצירת הפערים בין הסרטים החזקים לחלשים, הוא העובדה שעונת הקרנות היא מהירה ועצבנית. השלב שבו ראשונה של 30 סרטים נחתכת לשניים או שלוש, שזהו מצד אחד טבעה של התחרות ומצד אחר נעשה באופן לא שיוויני. במהלך אפריל ומאי, כלומר עוד לפני הסגידה לאוסקר והטירוף החדש של הקרנות לקהל הרחב, על חברי האקדמיה לבחור לאלו מבין 30 הסרטים, שמוקרנים בדרך כלל בבכורה עולמית להם ורק להם, יש להקדיש זמן. זו תמיד הסיבה שאנחנו בסריטה מצליחים לנחש יחסית בקלות את רוב הסרטים שיעלו לשלב הבא – הם תמיד הסרטים הגדולים, שאליהם יתווספו אותם סוסים שחורים שהופכים כל תחרות למעניינת. כיוון שהשינוי בתקנון מתייחס רק לשלב השני והמסונן, שיטת הסינון של חברי האקדמיה לא תשתנה – במקום לראות את כל המועמדים בשלב הראשון הם יבחרו את הבולטים מבחינתם, ובשלב השני ינסו להשלים. אפשר לראות בטורים הקבועים של אור מסיום השלב הראשון בכל שנה, שבעיית שיוויון ההזדמנויות קיימת וחוזרת ובעיקר שקל מדי לנחש מראש את המועמדים לא כי ניתנה לנו איזו נבואה. אז במקום לגשת לבעיה המרכזית שהיא השלב הראשון והנראות של הסרטים בו (אם התחרות הייתה רק בין סרטים מופצים הבעיה הייתה מתאדה), האקדמיה ביצעה ניתוח קוסמטי בשלב השני בו ממילא החזקים מקבלים את הזרקור. במקום פרס שמחולק לסרטים שהוקרנו לאורך שנה שלמה, על האקדמיה לראות 30 סרטים בחודשיים ואז להשלים את הנותר לה בחודשיים וחצי נוספים.

הבעיה של חיזוק החזקים והחלשת החלשים מעלה שאלה מקבילה בשדה הגיאוגרפי – מה היא פריפריה? בהגדרת התקנון, כל מה שאינו תל אביב יפו, או סינמה סיטי גלילות. זה אומר שקולנוע יס פלאנט ברמת גן כשיר? ובראשון לציון, בה יש גם סניף לסינמה סיטי של האחים אדרי? יש כאן לא מעט מקום לתחמנות ומצד שני שוב חבל לי מראש על כל הסרטים שיפלו בין הכסאות. האם הסרטים שמיהרו לצאת בהפצה השנה כי חשבו שיהנו מן התקנון החדש של האקדמיה, הם אלה שדווקא יסבלו כי יתברר שהוקרנו מוקדם מדי? בניקוי אלה שכבר התמודדו על האופיר, מדובר בסרטים ״האופה מברלין״, ״מוצא אל הים״ וגם ״אלסקה״ שהגיע לבתי הקולנוע ממש היום. במקרה או שלא, מדובר בסרטים צנועים יותר מבחינת הפקה והפצה, שאולי ממילא לא היה להם הרבה סיכוי באופיר, ובמייל שלו לאקדמיה דנון בהחלט מבטיח עזרה גם לסרטים מיעוטי היכולת (ללא עיגון של כך בתקנון). אלא ש״האופה מברלין״ הוא מקרה מעניין, שכן הסרט הפך ללהיט גדול, בלי שום עזרת פרסי אופיר. מה שמביא אותי לסיבה האמיתית לזעם הקדוש על הרפורמה – לגרד באוזן שמאל עם רגל ימין זה אולי לא יעיל אבל גם לא מזיק, אבל הסיבות בגינן התקבלה ההחלטה על סיבוך של תהליך פשוט הן מקוממות עבורי.

כדי לא לסלף אעתיק כאן חלק מניסוחי המייל שנשלח לחברי ולחברות האקדמיה כלשונו, ובין לבין אגיב מדי פעם לכתוב. החלק שנוגע לרפורמה נפתח כך:
״בתחילה סברנו שיש להכיל את הכלל המקובל בעולם הרחב האומר באופן חד משמעי "לא יתחרה סרט אלא אם ביצע הפצה מלאה ומשמעותית". במשך למעלה משנה וחצי נעשו שיחות עומק ומפגש רב משתתפים עם מפיצים ומפיקים ישראליים, נציגי פסטיבלים ישראלים ויוצרים. במפגשים אלו הועלו לא מעט התנגדויות הנובעות מהתפיסה האומרת שהטקס משמש "בוסט" לחלק מהסרטים המועמדים אל מול הקהל אז למה לשנות?״

כאן אני חייב להתערב ולבקש מהאקדמיה לחדול מהטענה הבלתי אפשרית להוכחה הזאת. איך אפשר לדעת את הסיבות להצלחת סרט עם או בלי האופיר? מי אמר שהאופיר היה המקפצה ולא להיפך? את ההיפך קל מאוד להוכיח, כי רשימת הסרטים שהצליחו ללא זכייה, או אפילו בלי להיות מועמדים, גדולה בהכרח מהצלחתו של סרט אחד (או אפילו של חמישה). אני מבטיח שאם נעבור סרט סרט שנה שנה, המצב לא יהיה לטובת הדעה הפרדוקסלית של האקדמיה. לדוגמה, מיד עם הזכייה של ״פוקסטרוט״ באופיר השנה, הפך ״מכתוב״ לשובר קופות – כמה זכיות או מועמדויות אופיר היו לו? ובשנה שעברה, ״הלהקה האחרונה בלבנון״ שיצא באוקטובר אחרי הזכייה של ״סופת חול״, והכניס יותר ממנו אחרי התעלמות באופירים? יכול להיות שאוקטובר הוא זמנם של הסרטים הישראליים בלי קשר לפרסי אופיר הממוקמים בסוף ספטמבר? אבל בואו נשכח רגע מהמציאות. נגיד שאין מתמטיקה או היגיון בעולם והם צודקים באקדמיה, ופרסי אופיר הם היח״צ הנפלא ביותר שסרט ישראלי יכול לחלום עליו. האם זה בסדר להקריב מעל 20 סרטים בשנה בשביל הצלחה של בודדים? לסדר תאריך הפצה נוח לזוכה האופיר וסגניו לתקוע את כל היתר בתור אינסופי שנמשך שנה, שנתיים ולפעמים יותר?

חזרה אל המייל של דנון, שמבהיר כי ״מקפצת היח״צ״ של טקס עם רייטינג זעום, בו מתחרים סרטים שהקהל לא מכיר, אינה הסיבה העיקרית לתקנון המחודש:
״אך בעיקר הועלתה אמירה מקצועית האומרת שתהיה בעיה להעלות את 30 הסרטים מדי שנה למסכי הקולנוע לאורך פרק זמן קצר של מס' חודשים. בדיקה נוספת שבחנה לאלץ רק את סרטי הגמר לצאת להפצה משמעותית ומלאה נתקלה בקושי חדש שכן, העלתם בחודשי הקיץ בהם מוקרנים סרטי קיץ קלאסיים תפגע בסיכויי הסרט להצלחה. זאת בנוסף לסכנת התנגשויות עם ההקרנות בפסטיבלים ישראליים ובינלאומיים.״

פה אני כבר בשלב איבוד העשתונות. אי אפשר להפיץ 30 סרטים בשלושה חודשים? נכון! לכן צריך לפרוש אותם על פני שנה שלמה! כפי שממילא קורה! לא לדחוס אותם בכוח, כפי שהתקנון החדש-ישן עושה. קיימת סכנת התנגשות עם ההקרנות בפסטיבלים? נכון! אז למה הפתרון הוא להכריח את הסרטים העולים לגמר להיות מוקרנים בדיוק בשיא עונת הפסטיבלים? והכי אהוב עליי – הסרטים הישראליים לא יכולים להתחרות בסרטי קיץ ״קלאסיים״, כלומר הוליוודיים יש להניח. זו כנראה הסיבה שבשנה העברית החולפת ההתעוררות בקופות הורגשה בקיץ (״ג׳סטה״, ״כמעט מפורסמת״, ״ואז היא הגיעה״, ״מועדון החנונים״), וזה עוד בקיץ שנחשב מאכזב. בשנים עברו שווה להזכיר: ״גאליס – קונקט״, ״המילים הטובות״, ״איביזה״, ״גט: המשפט של ויויאן אמסלם״, ״פלאות״ ושיאנים כמו ״אפס ביחסי אנוש״ ו״זוהי סדום״. כדי להיות הוגן, ברור שהיו גם הצלחות בשאר עונות השנה, וגם אני מסכים שבדרך כלל יש ריכוז להיטים גדול דווקא בסתיו-חורף, בשלהי שנה קלנדרית. אבל האם זה בזכות האופיר? או אולי בגלל שתקופת החגים היא זמן טוב ללכת לקולנוע רק שסרטי האוסקר מוחבאים מהקהל הישראלי על ידי המפיצים עד תחילת השנה הבאה? האם ״ישמח חתני״ שהיה הלהיט של אשתקד צריך להודות לאפס זכיות מתוך חמש מועמדויות לאופיר על מאות אלפי הצופים שלו? הרשימה חלקית והייתי יכול להמשיך אותה עוד ועוד. אבל נדמה לי שהנקודה ברורה והייתי רוצה לחזור אל המשך המכתב.

״ללא ייאוש תוך הבנה שחייבים למצוא מנגנון שאינו פוגע ביצירה אך עדיין משרת את מטרה בניית ההיכרות העמוקה יותר בין הקהל הרחב לבין היוצרים והיצירה מצאנו מסלול הנותן מענה נכון לתחילת הדרך ואינו יוצר זעזועים דרמטיים הנובעים משינוי חד וחריף ואף מאפשר התקדמות בשלבים תוך בחינה עמוקה, תיקון והתאמה לאופי והסגנון של התחרות בישראל.״
למרות שיש כאן מקום לאופטימיות, במיוחד בסיום שמבטיח להמשיך לבחון ולתקן, אני חושב שהבעיה העיקרית נעוצה בפחד ליצור זעזוע דרמטי ושינוי חד וחריף – למרות שזה בדיוק מה שהאקדמיה צריכה. אי אפשר לנער בעדינות, כמו שלא ניתן להגיד שהאופיר הונגש כרגע לקהל הרחב, או שהליקויים הבולטים תוקנו. הערכה שאחוזים בודדים מהקהל שמגיע בהמוניו לכל יום קולנוע ישראלי יכירו בין אחד לחמישה סרטים מתוך ה-30 שמתחרים וה-10-15 שמועמדים (בכל הקטגוריות, אני שב ומזכיר שיש עוד קטגוריות ועוד חשיבות לפרס מלבד האוסקר) – זו התחלה של הליכה בכיוון נכון, אבל בשביל הכי עוקף שאפשר לדמיין.

עוד חשוב לי להזכיר שהבענו כאן לא פעם תמיכה באקדמיה החדשה שמנסה להנהיג דנון, איש השנה של סריטה, יחד עם חשש שהמהלכים שלו חתרניים מדי עבור זקני השבט או בעלי האינטרסים. במכתבו לחברי ולחברות האקדמיה הזכיר דנון יוזמה בשם ״מובילים קולנוע״ שהחלה לקדם סרטים ישראלים בפריפריה התרבותית של ישראל (כמו ״תרבות לפריפריה״ של משרד התרבות), בניסיון להמשיך לחזק את הקשר עם הקהל, ולייסד קטגוריה חדשה של חביב הקהל, בה יוכלו להצביע צופים שראו את הסרטים בשלב הטרום-בכורות הקיציות. דנון גם דיבר על הערכה לפיה הסרטים שיעלו לגמר יוקרנו בשלב הטרום-הפצתי שלהם לעיני למעלה מ- 20,000 צופים ברחבי הארץ, ריפוד נהדר להפצה עתידית (בדומה ל״יום הקולנוע הישראלי״). כך שכמובן שיש המון חיובי בהתנהלות האקדמיה ומוקדם לצאת נגד או לחגוג את הרפורמה. המטרה של הטקסט הזה היא בעיקר להסביר אבל גם לעכל ולהרהר בהשלכות. התוצאות, כנראה, יישארו בדיוק אותו הדבר – החזקים יתחזקו, החלשים יחלמו, ואת הזוכים או הפייבוריטים יהיה קל מדי לנחש עוד בשלב חשיפת המתמודדים.

״ישמח חתני״ – חייב את ההצלחה הכבירה שלו לאפס זכיות וחמש מועמדויות לאופיר?