• ״טהורה״, סקירה לסרט האימה עם סידני סוויני
  • ״שומר הברים״, סקירה לגרסת 2024
  • בחזרה אל ״שומר הברים״ מ-1989 לקראת החידוש
  • ״אהובת הקצין הצרפתי״, סקירה

״מסתור״, סקירה

27 בינואר 2018 מאת עופר ליברגל

במציאות של הקולנוע הישראלי, סיפור הקריירה של ערן ריקליס די מדהים. לא פשוט לעשות כאן אפילו סרט אחד ו״מסתור״ הוא הפיצ'ר ה-13 שלו, במידה ולא התבלבלתי בספירה. למעשה, במקרה של ריקליס ייתכן וההפתעה היא בכך שעברו כשלוש שנים מאז הסרט הקודם שלו, ״ערבים רוקדים״, מה שהוא בעבור במאים ישראלים רבים פרק זמן קצר בין סרט לסרט, מרגיש ארוך יחסית עבור ריקליס. יש לציין כי מבחינת ההפקה, הקולנוע של ריקליס לעולם לא נראה מזורז – הוא עובד בתק ציבים גבוהים מאוד ביחס לשוק המקומי, מה שמקנה לסרטים שלו מראה המזכיר קולנוע הוליוודי (שמשיג תוצאה טובה אמנם אך בתקציבים גבוהים בהרבה). יחד עם זאת, איכות היצירה של ריקליס לא תמיד אחידה ולפעמים יש נפילות בתוך הסרט עצמו, אם כי בסופו של דבר גוף יצירה שכולל את ״הכלה הסורית״ ו״צומת וולקן״ הוא מרשים מאוד.

בנוסף, ההאשמה אשר הופנתה בעבר כלפי הבמאי כאילו הוא מקצוען להשכיר ותו לא, מתגלה עם השנים כפחות ופחות רלוונטית. ייתכן והיא נובעת מכך שבתעשייה בה רוב היוצרים הם תסריטאים-במאים, ריקליס בוחר לא פעם לעבד יצירות ספרות או לעבוד על תסרטאי/ת. בכל מקרה, אני סבור כי כעת אין ספק שמדובר ביוצר עם אמירה אישית אשר קשורה באופן ישיר לרצון שלו לייצר קולנוע פוליטי לא מתפשר, דווקא דרך שילוב בין המסר לבין ז'אנרים מסחריים. המסר הפוליטי מגדיר את הקולנוע של ריקליס לטוב ולרע – יש בו משהו כן, אבל לפעמים הצורך לעורר מודעות ולייצר אמירה בהירה פוליטית הופך את הקולנוע לחד-מימדי או צעקני, כאשר המסר מגיע על חשבון עומק פסיכולוגי או בניית דמויות דואליות.

סרטו החדש, ״מסתור״, אותו ריקליס גם כתב על פי סיפור של שלומית הראבן, מציע גם הוא שילוב בין עיסוק פוליטי לבין קולנוע מסחרי, אך קיים בו גם ניגוד נוסף. ברמה החיצונית, זהו מותחן ריגול ופעולה אשר עוסק בהסתרת אישה לבנונית ששיתפה פעולה עם ישראל, בעקבות מצב בו האינטרס האישי התנגש עם האינטרס הלאומי, מה שמקנה לה גם סיפור רקע מלודרמטי. אולם, מעבר למעטפת החיצונית הזו, הלב של הסרט הוא סוג של יצירה קאמרית אשר מתרחשת בחלקה הגדול בדירת מסתור אחת בגרמניה, בה סוכנת מוסד מופקדת על שמירה על האישה הלבנונית, אחרי שעברה ניתוח לשינוי פניה ולמעשה מחיקת כל זהותה הקודמת.

במצב זה, הקשר הנרקם בין שתי הנשים יוצר התקרבות בין מה שנראה כשני עולמות רחוקים לא רק בגלל הזהות הפוליטית השונה של הישראלית והלבנונית, אלא גם בשל המודלים השונים של נשיות חזקה והגדרה של זהות נשית – עצמאות ונאמנות למטרות פוליטיות מוצבת בסרט גם ביחס לאמהות ולמערכות יחסים רגשיות מסוגים שונים. היותה של אחת מן הנשים מכוסה ברוב פניה במשך זמן רב כאשר היא נדרשת למעשה למחוק את עברה ואת רגשותיה על מנת לשרוד, יוצר אתגר עבור הסרט ועבור שתי השחקניות הראשיות.

נטע ריסקין הישראלית מגלמת את סוכנת המוסד ואת משתפת הפעולה הלבנונית משחקת גולשיפטה פרהאני, שחקנית איראנית שבשנים האחרונות עובדת בעיקר בצרפת ומוכרת לקהל הישראלי בעיקר דרך ״פטרסון״ של ג'ים ג'רמוש. התפקיד של פרהאני מאתגר מאוד שכן התסריט נע בין סצנות בהן היא מחביאה את עצמה לגמרי לבין סצנות מלודרמטיות מדי, אולם החן הטבעי של השחקנית מצליח לעמוד במשימה. יש בקטעים בדירה רגעים אשר יכולים להדהד את המורכבת הפסיכולוגית של ״פרסונה״ של ברגמן לצד רגעים של מתח ואימה. יחד עם זאת, דומה כי הסרט ממהר מדי לזוז לכיוון העלילה הגדולה יותר, והמצב בדירה לא מפותח עד הסוף. כתוצאה מכך המפגש בין הזהויות השונות לא ממומש, גם בגלל תחושה כי אף אחת מן הזהויות אינה שלמה.

סיפור המסגרת כולל מאבק בלתי פוסק של ארגוני הטרור לאתר את משתפת הפעולה, ושל גורמים שונים במוסד (וארגונים אחרים, בעלי מניעים מורכבים) למנוע זאת. גם חלק זה של הסרט מבוצע בהרבה השקעה, אבל משהו בסיבוך הפוליטי לא ממש מצליח להלהיב או למתוח, אולי כי עולה התחושה כי זהו מותחן אשר פחות מתעניין במתח ויותר בסוגיות של זהות וקשר בין אישי. לכן, יש תחושה כי בחלק מן הזמן ישנו בזבוז של שחקנים איכותיים כמו ליאור אשכנזי, דוריד לידאווי ויהודה אלמגור. השחקן שהכי מפתיע למצוא בסרט היינו האלוק בילגינר, שחקן טורקי איכותי שהופיע בין היתר בתפקיד הראשי בסרט ״שנת חורף״ של נורי בילגה ג'יילן. במקרה שלו, בילגינר מצליח להותיר רושם חיובי גם בהופעה הקצרצרה שלו, כדמות מפתח במערכה האחרונה של הסרט, בה המניע האישי מתחיל לגבור על זה הלאומי.

יש לא מעט רעיונות חזקים בסרט ״מסתור״ והוא בהחלט מעורר מחשבה. ביחס לרוב הסרטים הקודמים של ריקליס, המסר הפוליטי יכול להיקרא גם כמשל פילוסופי יותר, הוא נתון למספר רב יותר של פירושים ובאופן יחסי הוא אף חומק מחלוקה לטובים ורעים, לפחות כאשר מדובר בדמויות הראשיות. יחד עם זאת, כל הזמן הייתה לי תחושה כי הסרט הולך יותר מדי על בטוח, מה שמוביל גם לחסרונות עליהם הצבעתי. מדובר בסרט בידורי אשר מנסה להיות אמנותי, או להפך, ובכך הוא מפסיד משהו.

/// תודה ליח״צ על התמונות מתוך הסרט, שצילם גורדון טימפן

תגובות

  1. עמוס הגיב:

    כמו שקורה במקרים רבים (וכתבתם על זה רבות), עושים הנחה לסרט ישראלי.
    בעיני מדובר בסרט חלש ביותר, הכי חלק מבין הישראלים שיצאו למסך הגדול.

    אין לסרט שום זהות – הוא מפספס את הקהל הישראלי כשאין בו שום נגיעה אותנטית מקומית, ומביך את עצמו לקהל האמריקאי, שמרגיש לשם כך נוצר מלכתחילה, כשמתקבע למוצר בידור זול דרך מתח שלא מחזיק מים ודיאלוגים לא פחות ממביכים.

    דבר אחד בולט מעל הכל וזה הצילום. וזו הנחמה היחידה..

השאר תגובה

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.