• הזוכים, הזוכות וסיכום התחרות הישראלית בירושלים
  • סרטים חדשים: ״אימוג׳י הסרט״. כן, באמת
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 34
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 33
  • פסטיבל ירושלים 2017: דיווח שביעי ומסכם
  • פסטיבל ירושלים 2017: דיווח שישי ולפני אחרון
  • פסטיבל ירושלים 2017: דיווח חמישי
  • ולריאן ועיר אלף הכוכבים
  • פסטיבל ירושלים 2017: דיווח רביעי
  • ״דנקרק״, סקירה
  • פסטיבל ירושלים 2017: דיווח שלישי של עופר
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 32
  • פסטיבל ירושלים 2017 - דיווח שני של עופר
  • כוכב הקופים: המלחמה
  • פסטיבל ירושלים 2017: דיווח ראשון של עופר
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 31
  • סקירת המארז השני של ״פרוייקט הקולנוע העולמי״
  • ״להציל את נטע״, סקירה
  • ספיידרמן: השיבה הביתה
  • ״אוקג׳ה״, סקירה

"ערבים רוקדים – זהות שאולה": פודקאסט שיחה עם ערן ריקליס על קולנוע פוליטי ומסחרי

14 בדצמבר 2014 מאת פבלו אוטין

"ערבים רוקדים – זהות שאולה" מוקרן כרגע בבתי הקולנוע ומעורר לא מעט סתירות. מצד אחד, הסרט עלה אחרי שהפצתו נדחתה מספר פעמים מתוך רגישות למצב הפוליטי. מצד שני מדובר בסרט כיפי ומסחרי, שמנסה לתקשר עם קהל באמצעות הומור, עשייה מקצועית, עלילה סוחפת ורגש.

כך גם נתפס לרוב הקולנוע של ערן ריקליס בארץ, על קו התפר שבין עשייה פוליטית ומאתגרת לבין הניסיון לפנות לקהל רחב ולבדר אותו. ואמנם פוליטי ומבדר נשמע כמו סתירה שמשאירה את הסרט ליפול בין הכיסאות, אך ריקליס מתעקש כבר שנים בעשייה שכזאת ומנסה לחדד אותה ולשייף אותה. להפתעתי הרבה הוא מצליח כל פעם לכבוש אותי מחדש עם סרטיו. בהקשר של "ערבים רוקדים" שמעתי את ריקליס חוזר ומדבר על המושג "קולנוע דמוקרטי", משהו שהוא דיבר אתי עליו לפני כ-9 שנים, כשקיימתי איתו שיחה שבסופו של דבר הופיעה בספר "קרחונים בארץ החמסינים". עכשיו, אחרי כל כך הרבה זמן, ריקליס פיתח את הרעיון הזה של "קולנוע דמוקרטי" וממשיך לחקור אותו (מושג שמקורו באמירה של אנדרה באזין על כך שהשוט הארוך הוא דמוקרטי יותר מאשר השימוש בעריכה).

מכיוון שריקליס שוכן כרגע בארה"ב, החלטנו יניב אידלשטיין ואני (פבלו) לערוך איתו שיחת סקייפ ולשוחח איתו על "ערבים רוקדים" ועל האופן שבו הוא מגדיר את העשייה הפוליטית ומסחרית שלו – אחד הנושאים המעניינים ביותר בישראל, מקום שבו הניסיון לגעת במה שקורה מסביב בוער לחלק לא קטן מהיוצרים. כיצד עושים קולנוע שהוא גם פוליטי וגם מבדר? מה עושים כדי שהתוצאה לא תהיה שטוחה? כיצד מתמודדים עם הביקורת המתמדת מכל הצדדים (הפוליטים והקולנועיים)? ולמה ריקליס, שלרוב נשמע כמו איש חיובי ושמח, מראה סימנים קלים של תסכול כשמדברים איתו על הפער שבין הקבלה של סרטיו בארץ ובחו"ל? שיחה על קולנוע, פוליטיקה והחשיבות של השילוב בין השניים.

להשמעת הקובץ במחשב או בסלולרי: "ערבים רוקדים: שיחה עם ערן ריקליס"  (להורדה: כפתור ימני ושמירה)

להאזנה כאן בבלוג:

(אורך הפודקאסט: 27:25)

arabs2

נושאי הפודקאסט:

00:00 מארי עד ארי – מה ערן ריקליס עושה בארה"ב?

00:41 מקן הקוקייה ועד זוהר ארגוב: מקורות הרצון לעסוק בקולנוע פוליטי בצורה מסחרית והבעיות של כך.

6:20 למה רוקדים הערבים: האם "ערבים רוקדים" זה סרט קשה ומקומם או סרט כיפי ומלא הומור?

12:20 בילי ויילדר וסייד קשוע: הקשר שבין במאי ותסריטאי והמבנה הנרטיבי של "ערבים רוקדים".

18:06 אין נביא בעירו? הפער בין ההתקבלות הישראלית לבין ההתקבלות הבינלאומית של סרטיו של ריקליס.

23:30 קולנוע דמוקרטי: מהו מקומם של הפלסטינים בקולנוע ובחברה הישראליים?

arabs1

השאר תגובה