"שלושה שלטים מחוץ לאבינג, מיזורי", סקירה

כשזה מגיע לחוויית צפייה, יהיה קשה לחשוב על משהו יותר אינטנסיבי במסגרת קולנוע המיינסטרים מאשר "שלושה שלטים מחוץ לאבינג, מיזורי" (Three Billboards Outside Ebbing, Missouri). יש שיגדירו אותו כקומדיה שחורה, ובאמת אם מסתכלים על מאפייני הקומדיה הקלאסית יש לסרט הזה לא מעט במשותף איתם, אבל בשבילי הצפייה בו הייתה כל כך מרוקנת נפשית, והייתי כמעט בכל רגע נתון בו ברמת חוסר ודאות וחרדה כמעט משתקת, שלסווג אותו כקומדיה יהיה לי מאוד קשה.
הבמאי והתסריטאי של הסרט, מרטין מקדונה ("ברוז'", "שבעה פסיכופטים"), לא מפחד משום דבר, והתהומות האפלים אליהם הוא מישיר מבט באמת ראויים להערכה. חוסר מורא שכזה הוא לא דבר מובן מאליו. בנוסף, נדמה שהסרט הזה תופס בצורה הכי מדהימה את רוח הזמן של 2017-2018, וזאת אחת הסיבות מדוע הוא נחשב למוביל של המרוץ לאוסקר ה-90: חמישים גוונים של כעס שאנחנו לא תמיד יודעים לאן לנתב, גברים שעומדים מופתעים מול זעם נשי, ונשים שמבינות שהדרך להשיג את מה שהן רוצות הוא לערער את הליבה של הדברים וכבר לא מוכנות פשוט להרכין ראש.

אני פותח דווקא בדברים האלו כי בהמשך אנסה להסביר למה יש לי יותר מדי בעיות עם "שלושה שלטים מחוץ לאבינג, מיזורי", מהסוג שבסופו של דבר השאירו אותי על הצד הלא נכון של האמביוולנטיות, וחשוב לי לעשות את ההפרדה. יש את החוויה המיידית עליה פירטתי, שאדגיש שוב – נדיר למצוא כמוה בקולנוע, אבל אני הרגשתי שבכל פעם שאני כבר התכוננתי להכריז עליו כאחד הסרטים הטובים והחזקים שראיתי, הגיעה איזושהי מעידה או נפילה, לעיתים כאלו שאפשר להתעלם מהן ולעיתים כאלו שגרמו לסיבוב הקרסול ולהשטחות, עד שבסופו של דבר, מבחינתי היה מדובר במשהו מאוד צולע, ובעיקר מאוד מאוד מתסכל.

האירוע המשמעותי ביותר של עלילת "שלושה שלטים מחוץ לאבינג, מיזורי" מתרחש כמה חודשים לפני שהסרט נפתח. מדובר באונס ורצח של נערה, שהשאיר מאחוריו את האימא של הקורבן כאשר היא שבורה ובעיקר זועמת (באופן מאוד מעורר כבוד, הסרט נמנע מלהציג לנו את הפשע. על אף הכל, אין אלימות מינית ויזואלית בסרט). זוהי מילדרד, בגילומה של פרנסס מקדורמנד, מוכרת בחנות מזכרות בעיירה האמריקאית ששמה בשם הסרט. הדבר המחריד שעברה בתה הבכורה לא מניח למילדרד, ואין לה לאן לנתב את הכעס הצורב שממלא אותה יום אחרי יום, כאשר היא נוסעת ליד זירת הרצח, ויודעת שהמשטרה המקומית לא עצרה אף אדם, ובאופן כללי נדמה שוויתרה לגמרי על פיצוח המקרה ותפיסת האשם.
הכעס של מילדרד הוא זה שמוביל את הסרט. כל פעולה שלה מונעת מתוך הכאב המר הזה, וכל דבר שתעשה בגללו ישפיע על האנשים בסביבתה, לעיתים עם תוצאות קטסטרופליות. הנפגעים המיידים של פעולותיה הם בנה הצעיר שאותו היא מגדלת לבדה לאחר שבעלה עזב אותה לטובת צעירה (לוקאס הדג'ס, שהיה מועמד לאוסקר בשנה שעברה על "מנצ'סטר ליד הים"), איש פרסום צעיר ממנו היא שוכרת את שלטי חוצות הניצבים בכניסה לעיירה (קיילב לנדרי ג'ונס, שהשנה השתתף גם ב"תברח", "תוצרת אמריקה", "פרויקט פלורידה" ו"טווין פיקס"), מפקד תחנת המשטרה האדיב (וודי הארלסון), ושוטר זוטר שהוא גם על הדרך חלאה אנושית (סם רוקוול).

על פניו, מבחינה כמותית לפחות, רשימת ההצלחות של הסרט גדולה עשרות מונים על רשימת הבעיות. אתחיל עם הקראפט של הסרט, בראשו הצילום והמוזיקה. על המצלמה אמון בן דייויס (אחד מצלמי הבית של דיסני-מארוול) שסוחט את הלוקיישן של עיירת השוליים המיוערת עד למקסימום. הצבעים החזקים של הסרט, המיקום של הדמויות בפריים, ושילוב בין נוף וקלוז-אפים של פרצופים, הופכים את הסרט הזה – שבמהותו יש משהו מאוד מצומצם מבחינת עלילה – לכזה שעובר כמו טרגדיה אפית.
המלחין של הסרט הוא אחד מאנשי השנה של סריטה ב-2016, קרטר בורוול, המלחין הקבוע של האחים כהן, שגם השנה נתן בראש עם "להתראות כריסטופר רובין", הסרט הנוכחי, ואולי עבודתו המרשימה ביותר, "מעשה פלאים" שאמור לצאת לבתי הקולנוע בשבועות הקרובים.

הפלא השלישי של הסרט, אחרי דייויס ובורוול, הוא כמובן פרנסס מקדורמנד, שכפי הנראה תרוויח בזכות "שלושה שלטים" את מועמדותה החמישית לאוסקר (אחרי "מיסיסיפי בוערת", "כמעט מפורסמים", "ארץ קרה" ו"פארגו" עליו גם זכתה) ואפילו אולי תזכה בשנית. זו שנה חזקה לשחקניות ראשיות, אבל בהחלט לא תשמעו ממני תלונה אחת אם קייסי אפלק יקרא לה לבמה בטקס של תחילת מרץ. מקדורמנד היא שחקנית ענקית, את זה אנחנו כבר יודעים, אבל מה שכל כך מבליט את עבודתה בסרט הנוכחי הוא שבידיים אחרות הדמות של מילדרד יכלה להיות מאוד מונוטונית ומקובעת, אבל מקדורמנד מעניקה לה רבדים רבים. לא ידעתי בכמה דרכים שונות ובכמה דקויות מרובות אפשר להביע ולאפיין כעס ותסכול, ומקדורמנד לא מפספסת אף אחד מהם, נעה בין הטרגדיה האינהרנטית של דמותה לביטים אפילו קומיים בצורה מעוררת השתאות.

שאר קאסט השחקנים נע על סקאלה יחסית רחבה של איכות, אבל אף אחד מהם לא מתקרב לשחקנית הראשית. בין הדמויות שמקבלות מנעד יחסית רחב בסרט, אפשר לציין לטובה את לוקאס הדג'ס, קיילב לנדרי ג'ונס, ואת וודי הארלסון. מי שנחשב לגונב ההצגה (אם כי לא מעט פעמים הוא לא צריך לגנוב שום דבר, כי הדברים ניתנים לו על ידי התסריט) הוא סם רוקוול, שלרוב נחשב שחקן אופי מצוין שלא זוכה להערכה ראויה. אני יודע שזה עניין מאוד אישי, ורחוק מאובייקטיבי עד כמה שניתן, אבל לי בדרך כלל קשה עם רוקוול, והופעתו בסרט הזה (שייתכן בהחלט שתביא לו את האוסקר) לא שינתה לי את זה. יכול מאוד להיות שזה קשור לדמות שלו, ולמהלך שהיא עוברת שאני מצאתי בעייתי בלשון המעטה, כך שבמקרה הספציפי שלו אני לוקח צעד אחורה.

אז אחרי שהיללתי את הסרט מאות במילים (וזה מבלי להזכיר את הסיום הנהדר שלו, שכמובן לא אפרט עליו), מה בעצם הדבר שכל כך הציק, וכל כך תסכל אותי, מספיק בשביל שאוכל להגיד שאני בבעיה רצינית אתו? התשובה היא מילה אחת: התסריט. ובזמן שאני יכול להסכים עם כל דברי השבח שיגידו על "שלושה שלטים מחוץ לאבינג, מיזורי", עם האלמנט הכי נחגג ממנו – וכמובן, אם כבר אנחנו בעונת האוסקר, סבירות גבוהה שזה הזוכה בפרס התסריט המקורי – אני לא מצליח להסתדר. את רוב הצפייה בסרט העברתי בתחושה שמדובר בדראפט ראשון, כזה שעוד ארבעה-חמישה סיבובים יהיה יצירת מופת, אבל כרגע הוא רק חומר גלם מאוד לא משויף, מתקפת רעיונות והצהרות שנזרקות כמו פסטה על הקיר כדי לבדוק מה נדבק, והרוב לא ממש. וכאמור, בחלקים מסוימים יכולתי להחליק את זה, אבל כאשר יותר ויותר דברים שלפו אותי מהסרט לחלוטין, היה לי ממש קשה לחזור אליו חזרה.

זה מתקיים על שני מישורים, המיקרו והמקרו. נתחיל עם הגדול יותר, לפני שיורדים לפרטים.
מה שנורא הפריע לי ככל שהסרט מתקדם הוא שעל אף שמדובר בסטינג שכוחו הוא בריאליזם שלו – ביומיומיות ובפשטות המוכרת של האנשים המאכלסים את הסיפור, אנשים שדומים לנו, שאנחנו יכולים לראות את עצמנו בהם – אני מצאתי את הסרט הזה כל כך לא אמין, שלא הצלחתי להבין מה קורה. מצד אחד, מקדונה יוצא מגדרו כדי לברוא לנו קוסמוס מורכב ומהודק, ומצד שני פשוט מחריב אותו בגחמות. למשל, מילדרד עושה לפחות שני דברים בסרט הזה שבכל עולם אמיתי היו מכניסים אותה למעצר, או לפחות לכמה לילות של חקירה, אבל הסרט מדלג מעליהם כאילו היא בסך הכל ירקה במקום ציבורי. וזה לא רק היא. הפעולות של הדמויות כאן הן קיצוניות במיוחד, אבל ברגע שלתסריט אין צורך להתעמק בהשלכות שלהן הוא פשוט זונח אותן וממשיך הלאה, גורם לנו לתהות למה אף אחד לא באמת מדבר על מה שקרה לפני חצי יום בסך הכל.
באופן כללי עיצוב הדמויות פה – להוציא את מילדרד – הוא בעייתי במיוחד. הדמות של סם רוקוול עוברת תהליך לא סביר בשום אופן, והבדיחה החוזרת שבכל פעם שמזכירים את אמא שלו הוא פתאום מתבלבל לא רק שלא אמינה, אלא גם ממוחזרת עד אבק בסרט.
יש בסרט שתי דמויות משנה של נשים, אחת היא מזכירה בחברת פרסום, והשנייה היא אשתו החדשה של הגרוש של מילדרד – שתיהן ממלאות את אותו צורך, פועלות על בדיוק אותו מקום ("הצעירה הלוהטת הסתומה"), על אותם ביטים קומיים, על אותו איפיון סטריאוטיפי ומתיש, ויותר מהכל, שתיהן לא יותר מהפוגות קומיות שממש לא עומדות בקנה אחד עם המציאות של הסרט. וזה שהן דמויות משנה זה ממש לא תירוץ, כי למשל הדמויות שמגלמים פיטר דינקלייג' וג'ון הוקס מצומצמות לזמן מסך מאוד מסוים, אבל בעלות כמה צדדים שונים. הנשים בסרט שאינן מילדרד הן דמויות של SNL (או "ארץ נהדרת", אם אתם בקטע פטריוטי).

וזה עוד טוב לגבי הדמויות של השחורים. זה אפילו לא עניין של ייצוג פוגעני, כי פה קורה משהו הפוך. נדמה שמקדונה כל כך רצה להיות בצד הטוב של הפוליטקלי קורקט שהוא הפך את השחורים לפלקט. ספרתי שלושה בסרט הזה, כולם סופר חיוביים, סופר נחמדים ואדיבים. בזמן שכמעט כל הדמויות בסרט נעות על הסקאלה של שלילי וחיובי, השחורים בסרט בולטים בחד מימדיות פסיכית. ואפילו באופן הזה הסרט לא יודע לטפל בהן. דמות אחת נכנסת למעצר שווא, שאמור להתניע קדימה את העלילה, אבל עושה את זה לחצי דקה, ואז שוכחים ממנה עד שפשוט היא מופיעה שוב כשהתסריט זקוק לה, וכמובן בחיוך כי הרי לשחורים אין טינה לעולם. דמות אחרת מופיעה בשלב מאוחר יותר, וחושפת את תג השוטר שלה באופן כל כך לא אמין, שבאותה מידה היו יכולים פשוט לשים כתובית על המסך: "מפקח משטרה בכיר".

ואז מגיעים דברים נקודתיים יותר. ברמת הטעויות למשל. אלו לא ספויילרים שחושפים נקודות עלילתיות משמעותיות, אבל אם אתם בכל זאת מעוניינים שלא להיכנס לרזולוציה הזו בשלב זה, אתם מוזמנים לדלג פסקה.
בסצנה אחת מעמתת הדמות של וודי הארלסון את מילדרד עם כך שהיא הסתירה מבנה את עובדת בעלה כאיש מכה. "לא כל דבר הוא צריך לדעת" היא עונה לו. זה רגע מאוד משמעותי בסרט. אבל כמה דקות לאחר מכן, בסצנת פלאשבק שהתרחשה כמה חודשים לפני השיחה המצוטטת, מילדרד מדברת עם בנה על זה בדיוק – על זה שאבא שלו הוא איש מכה. זה היה כל כך מוזר, שתהיתי האם הבנתי לא נכון ובמקום להתרכז בסרט התחלתי לשאול את עצמי שאלות.
זה ממשיך עם סצנות שבוגדות בכל הטון של הסרט. סצנה אחת, שהיא כמעט בלתי נסלחת, מתרחשת בזמן שמילדרד פוגשת בצבי לא רחוק מזירת הרצח, ופתאום אנחנו בסרט אחר. ולא, זה שמילדרד אומרת לצבי משהו כמו "אתה פה כדי שאני אאמין בגלגול נשמות, אבל זה לא יקרה", לא הופכת את זה ליותר טוב, כי האווירה של הסצנה הזו לא נכונה למילדרד או לסרט, והמשפט הזה מרגיש כמו נפנוף ידיים של מקדונה שצועק "לא! זה לא מה שאתם חושבים!". נשבע לכם שיש סצנה זהה לזו ב"המלכה" של סטיבן פרירס. "המלכה", גאדמיט!
רגע אחר, ומוקדם מאוד בסרט, שהוא שיחה בין מילדרד והכומר של העיירה, שהרגיש לי כאילו הוא נשתל בסרט רק כי למקדונה היה איזה נאום מאוד חריף ושנון לגבי מוסד הכמורה, והוא היה חייב לדחוף אותו פנימה, למרות שזה גם לא קשור לנושא, גם מייצר סצנה שאין בה צורך, וגם לא ברור מאיפה מילדרד מביאה את זה. לא יכולתי שלא להיזכר בסצנה דומה, שמטופלת באופן מקסים, ב"מישהו לסמוך עליו" של קנת' לונרגן.
זה גורם לתסריט של "שלושה שלטים" להרגיש מניפסטי יותר מהכל.

אני יודע, לכל אחד מהדברים האלו יש טענה נגדית. מילדרד יוצאת כנגד הכומר באופן לא פרופורציונלי כי יש בה כעס שמותז לכל עבר בלי קשר לסיטואציה, סצנת הצבי פה כדי להראות צד אחר בדמות הראשית, חוסר הסבירות של העלילה מעיד על עולם שמאבד שפיות ונוטה לכאוטיות, דמויות משנה הן רק קטליזטור ולא כל אחת מהן צריכה להיות המלט. יתכן בהחלט, אבל כשזה מצטבר יחד לכזה בלגן של טונים ואמירות, התחיל להצטבר אצלי התסכול מכך ש"שלושה שלטים מחוץ לאבינג, מיזורי" היה יכול להיות אחד הסרטים הטובים ביותר של הזמן האחרון, ואולי בכלל, אבל חוסר תשומת לב, ותסריטאי שהיה מאוהב בקול שלו יותר מאז בזה של הדמויות שלו, מנעו את זה ממנו.