״המפרנסת״ (The Breadwinner), סקירה לקראת הקרנה בסינמטק חולון

ההגעה של ״קוקו״ אל בתי הקולנוע, יחד עם עוד סרטי אנימציה לכבוד חופשת החנוכה, הזכירה לי את הכמיהה שלי כשוחר סרטים מונפשים לסמן ולהכתיר מתחרים לפיקסאר. עם כל הכבוד לדרימוורקס או אילומיניישן, דאחקות בטכניקת אנימציה תלת-מימדית אינן הסיבה העיקרית שאני אוהב ומחכה לסרטים חדשים של פיקסאר, או לאחרונה באופן מחודש גם של דיסני. האולפן הפעיל הנוסף שחתום על יצירות פאר שלא נופלות מאף סרט קולנוע מצולם הוא כנראה סטודיו ג׳יבלי היפני, אחרי שראיתי את הטריילר לסרט הבא של ניק פארק ועומעמה התקווה מכיוונו. אבל האי הבריטי מספק בשנים האחרונות לפחות שני כוחות עולים ורעננים. הראשון הוא סטודיו לייקה שאנחנו מרבים להלל בסריטה כבר אחרי ארבעה סרטים (״קורליין״, ״פארנורמן״, ״הקופסונים״ ו״קובו: אגדה של סמוראי״). השני הגיע להישגים אפילו מהר יותר, כלומר אחרי שניים ורבע סרטים בלבד.

מדובר באולפן האנימציה האירי בעל השם המעט ילדותי קארטוּן סאלוּן (Cartoon Saloon), שהימם את עיני העולם עם ״הסודות של קלס״ (The Secret of Kells) ב-2009, והמשיך לעסוק בפולקלור אירי חמש שנים לאחר מכן עם ״שירת הים״ (Song of the Sea ). שני הסרטים היו מועמדים לאוסקר ונהנו מפרסים נוספים כמו גם משבחי הביקורת, הרבה בזכות סגנון אנימציה יפהפה וייחודי, משהו בין איורים של ספרי ילדים מהאסכולה הישנה לבין עיטורים מעוגלים ומסתלסלים לאגדות-עם עתיקות יומין. בעתיד הקרוב יגיע ״Wolfwalkers״ כדי להשלים את הטרילוגיה האירית של האולפן, וממה שראיתי בינתיים הוא נראה כאילו ״אמיצה״ פוגש את ״הנסיכה מונונוקי״. לזכותו של האולפן רשומים גם סרטים קצרים וסדרות טלוויזיה, כאשר הפרוייקט השלישי הכי ידועה הוא יציאה מנבכי אירלנד להתנסות של בימוי פרק מתוך ״הנביא״ ע״פ חליל ג׳ובראן. כנראה שנפתחו להם השער וגם התיאבון לחלקים אלה של העולם, שכן סרטם החדש באורך מלא מתרחש באפגניסטן של ימי הטאליבן.

הסרט נקרא ״המפרנסת״ (The Breadwinner) והוא ערך את בכורתו בפסטיבל טורונטו לפני כמה שבועות. כעת הוא נמצא בשלב של הקרנות סדירות בארצות הברית, בניסיון, שכנראה יצליח, לאגור פרסים ותשומת לב שיביאו אותו אל חמישיית האנימציה באוסקרים. צפיתי בו באחד מבתי הקולנוע האלה (שבו בדיוק מתקיימת רטרוספקטיבה מלאה לסרטי סטודיו ג׳יבלי, אגב) וגם אתם ואתן תוכלו לעשות זאת בישראל בהקרנה חד פעמית בסינמטק חולון – ביום חמישי ה-21 בדצמבר בשעה 20:30 יתקיים טקס חלוקת פרסי MaraToon ליצירת סרטי אנימציה קצרים, בהנחיית דורון ״עין הדג״ פישלר, ואחריו יוקרן ״המפרנסת״. קשה לי לדמיין הזדמנות טובה יותר לצפות בו – על המסך הגדול, לפני תום השנה, לפני שיהיה מועמד לאוסקר, ועם הקדמה של פישלר. כדי לנסות לשכנע לכאן או לכאן, אעבור לדעתי על הסרט ואודה לסינמטק חולון ולעין הדג על התירוץ לכתוב עליו.

כאמור, ״המפרנסת״ מתרחש באפגניסטן, בעיר היחידה שכולנו מכירים – קאבול. גיבורת הסרט היא פרוונה בת ה-11 המסייעת לאביה, שאיבד רגל במלחמה קודמת, בעסק המשפחתי – קריאת וכתיבת מכתבים, ומכירת פריטים מזדמנים בצידי הדרך אל השוק. אביה לימד אותה קרוא וכתוב וממלא את ראשה בסיפורי מעשיות שיעשירו ויפתחו את דמיונה, מה שלא נראה בעין יפה מצד אנשי הטאליבן המסיירים בכל פינה. אחד מהם אף טוען כי פרוונה כבר בוגרת מספיק להינשא ולכן עליה לכסות את עצמה מכף רגל עד ראש, בעוד אביה מבהיר שהיא עדיין ילדה. בנקודה זו נדמה כי השניים קנו להם אוייב, אבל זה ממש לא קשה בעולם בו מתרחשת העלילה – נשים לא מורשות אפילו לצאת החוצה מהבית בלי ליווי של גבר. בעקבות התקרית בשוק, רצף של צרות נוחת על ראשה של המשפחה הענייה, בסופו האב נלקח לבית הסוהר ומותיר חסרות אונים מלבד פרוונה גם את אשתו פטימה, בתו הגדולה סוראייה, ופעוט העונה לשם זאכי. אחרי כמה נסיונות כושלים לצאת החוצה למשימות הישרדות כמו שאיבת מים מן הבאר, פרוונה מחליטה שאם רק גברים יכולים להסתובב בחוץ – היא תתחזה לילד ואף תפרנס את משפחתה.

החלק הראשון של הסרט, המוקדש להיכרות עם הדמויות והעולם, התנהל עבורי מצד אחד בקצב איטי מדי מבחינת היכולת להבין את המתרחש הרבה לפני שהסרט סיים להסביר אותו, ומאידך באופן לא סביר מבחינת כמות הבעיות שנוחתות על המשפחה המסכנה של הגיבורה. אבל מהרגע שעלילת ההתחזות והקרוס-דרסינג מתחילה, הסרט מוצא את המנוע הרגשי האמיתי שלו. פרוונה, שעד כה אפשר היה בעיקר לרחם עליה או להעריך את המרדנות והסקרנות שלה, מגלה מחדש את העולם דרך עיניים של גבר. המותרות הבסיסיות ביותר של להסתובב חופשי או לזכות בתשובה אם שאלת שאלה, מהממים ומציפים את חושיה. פעולות מתקדמות יותר כמו הקניית ערך עצמי דרך הזהות החדשה והמקום המרכזי שהיא תופסת בבית, לצד תקווה למפגש מחודש עם אביה הכלוא, הופכות אותה לדמות קולנועית מהסוג שבאמת מציגה לקהל את העולם דרך עיניה. בתור מה שקרוי בשיח של היום ״בעל פריבילגיות״, הסרט עשה עבודה נהדרת בלהראות לי ולשכמותי עד כמה חלק מהדברים שגברים לוקחים כמובן מאליו זרים עבור נשים, גם אם בסיטואציית קיצון של חיים תחת משטר דתי חשוך ואלים.

בזכות העיתוי בו מתנהלת העלילה והתרחשויות הרקע, אפשר ממש להרגיש את המלחמה מתדפקת על הדלת באופן הולך וגובר, מה שמוביל את הסרט למחוזות שמתיימרים לריאליזם. תורמת לכך גם האנימציה היפה והנקייה, הנמנעת לעיתים במופגן מן המרהיב, ולכן לא לגמרי הסתדרה אצלי בראש עם הסרטים האחרים של האולפן (דוגמאות בראש ובתחתית הפוסט). כאן נחלצה לעזרתי ולעזרת הסרט אמנות הסיפור שעברה מאביה של הגיבורה אליה – בכל פעם שאחד מהם פתח את הפה והפליג במעשיות, המסך נצבע בגוונים חדשים וטכניקת ההנפשה השתנתה (כמו בתמונה שמעל הפסקה). התוצאה היא שממש כמו יתר הדמויות בסרט, גם אני כקהל חיכיתי לסיפורים של פרוונה, שהופכים בשלב מסויים לסיפור אחד בהמשכים. סיפור זה מזכיר יותר את אגדות העם שמתמחים בהם היוצרים, ובהחלט נוטה אל המרהיב מבחינת אנימציה ודימויים, דווקא משום שהוא לעיתים מופשט יותר ועושה שימוש בטכניקה שמדמה גזרי נייר. המטפורות של הסיפור מאת הגיבורה זולגות אל הסרט שמכיל אותה, וגם אם הם ברורות למדי (למשל פרוונה המרכיבה מחדש תמונה ישנה של אביה, שחסר בה החיוך שלו), זה משום שהן כה מתבקשות.

״האם זה סיפור עצוב או שמח?״ שואלת את פרוונה אחת הדמויות המאזינות לסיפורה, וזו בדיוק השאלה שעשויה לנקר במוחו של הצופה לאורך הסרט עצמו – איך כל זה ייגמר, עם אלו תחושות נצא מן האולם? בעיניי, זה לגמרי תלוי במצב הרוח של הצופה במקרה הזה. הסרט מאוד נאיבי, במיוחד הסיפור שבתוך הסיפור, ואפשר לומר שיש בו טובים ורעים, אבל גם ניסיון למורכבות. בטובים לא תמיד בטוח שניתן לבטוח, בעיקר כי הם גברים, והנבלים נדמים כרוע המוחלט, עד שלבסוף מתגלה בהם איזו חולשה שיכולה להסביר חלקית את הבריונות והקיצונות ככאלה המחפות על חוסר ביטחון. יש דמויות שהפתיעו אותי באופי שלהן והעשירו את החוויה, לצד דמויות פונקציונליות כמו אותו איש טאליבן מרושע וצעקן מן הפתיחה, ומולו גם זאכי התינוק, שכנראה הוכנס לסיפור מטעמי חמידות וצחקוקים. אבל קשה לומר שזה מפריע יותר מכל סיידקיק מצוי של דיסני, או עוזריו של הנבל לצורך העניין. מה שמוביל לשאלה הנוספת שעלולה לייסר צופים עוד לפני הפריים הראשון – האם מדובר בגרסה של אירועי אפגניסטן של תחילת המאה המיועדת לקהל המערבי ולכן יש בה משהו מכובס?

אישית, כל הדיבורים על ייצוגים תקינים פוליטית ופוליטיקת זהויות נורא משעממים אותי, או הרבה פחות מעניינים מהקולנוע עצמו אם להיות מנומס. בגלל השתלטות השיח האבסורדי והפרדוקסלי הזה, במקום לרוץ לבדוק בסיום הסרט על מה עוד היוצרים חתומים או מה הפרוייקט הבא שלהם, כולם פותחים את הימד״ב כדי לוודא ״כשרות״ ולחקור אודות ארץ המוצא של המשתתפים. אז אחסוך את השלב הזה מכם ומכן, ואפרט כאן את לא רק את העוסקות במלאכה אלא גם למה זה ממש לא חשוב איפה סבתא שלהן נולדה והאם זה נותן להן או לא את הזכות לספר סיפור.

הבמאית היא נורה טוּמי, שהייתה שותפתו של טום מור לבימוי ״הסודות של קלס״ וחתומה גם כאנימטורית של סרטו השני, ״שירת הים״, והיא בעצם הלינק לאולפן האנימציה האירי (הפעם הוא זה שהפיק עבורה). על התסריט חתומה משוררת וקולנוענית אוקראינית בשם אניטה דורון, שעיבדה למסך את ספרה של דבורה אליס הקנדית. המפיקה הבולטת מבחינת כוכבוּת היא אנג׳לינה ג׳ולי, שחתומה השנה על עוד סרט העוסק בהישרדות של גיבורה צעירה למען עצמה ומשפחתה עקב שלטון שיצא מדעתו. האמת היא שאפשר אפילו היה לקרוא ל״המפרנסת״ בשם ״בהתחלה הם לקחו את אבא״. המדבבים קנדים ברובם, אבל עם שמות כמו שרה צ׳ודרי ולארה סאדיק קל לנחש מהיכן משפחתן במקור. רגע, אבל האם זה אפגניסטן או אולי פקיסטן? קדימה, תשאלו את זה בקול רם, תשמעו כמה זה קטנוני וצקצקני.

התקינים פוליטית ודאי יביטו כעת ברשימה שלעיל ויתלוננו על שיא ההתנשאות המערבית: צפון אמריקאיות, בריטית וילידת ברית המועצות לשעבר, כלומר חבורת נשים אימפריאליות, הגיעו כדי לספר לקהל המערבי על עוולות אפגניסטן. האם זו פריזמה לגיטימית לצפות דרכה בסרט? אולי. האם היא מחמיצה את התמונה הגדולה? אין ספק. הסופרת החלה לכתוב על פרוונה בראשית האלף הנוכחי (הסרט מבוסס למעשה על הספר הראשון בסדרה) וסיימה כעשור לאחר מכן. היא ידועה גם כאקטיביסטית למען נשים אפגניות, תורמת מרבית מהונה למענן, וגם שילמה מחיר אישי שהגיעה עד כדי רדיפתה בידי הטאליבן. אפשר להמשיך ולומר שאירלנד השסועה או ברית המועצות החרבה הן נקודות חיבור לא רעות בכלל בין הבמאית והתסריטאית לבין הגיבורה האפגנית שלהן, אבל באמת שזה לא מה שחשוב. ״המפרנסת״ אמנם מתרחש באפגניסטן של הטאליבן אבל עוסק בהקשר רחב הרבה יותר בחוויה של אישה צעירה בעולם שבו רק לגברים מותר – ומותר להם הכל. במובן זה, השילוב בין שלוש נשים מרקעים שונים שמזקקות את הסיפור לכדי חוויה רביעית ומנותקת מהן לכאורה, חזק בעיניי הרבה יותר.