״סיפור רפאים״ (A Ghost Story), סקירה

נורא חבל לי שעדיין לא הוקרן בישראל ״A Ghost Story״, סרטו של דייויד לאורי שבהיעדר שם עברי רשמי ארשה לעצמי לכנותו ״סיפור רפאים״ מעתה. הייתי משוכנע שאיזשהו פסטיבל או סינמטק ירים את הכפפה ויביא לקהל שלו את אחד הסרטים העצמאיים המדוברים של השנה מאז נרכש בסאנדנס על ידי חברת ההפצה A24, שהופכת משנה לשנה לכוח משמעותי בקולנוע האמריקאי. אבל לסרט אין אפילו מפיץ בישראל וממה שהבנתי כמה נסיונות להביאו להקרנה עלו בתוהו. אני עדיין מקווה שיתאפשר לחוות אותו בקולנוע, הדרך היחידה במקרה שלו בעיניי, אבל הגעתו לפורמטים ביתיים נראית לי כמו תזמון נכון לפרוק את דעתי עליו. אחרי הכל, נותרו רק עוד חודשיים לתום השנה הלועזית ומצב רוח סיכום השנה ודירוג הסרטים הבולטים כבר התגנב לתודעה. יכול להיות שאתבדה, אבל נדמה לי שהרבה רשימות יכילו את הסרט הזה, שבהחלט אין דומה לו השנה.

הקונספט נראה ונשמע קצת פשטני, שלא לומר מטופש, לפחות במבט ראשון. קשה שלא להגיע סקפטי להקרנה של סרט בשם ״סיפור רפאים״ המבטיח כוכב הוליוודי מכוסה בסדין לבן כבר בשלב הפוסטר והטריילר. אבל לא רק שתחפושת פורים (או ליל כל הקדושים) הופכת במהלך הצפייה מטיפשית למיסטית ואפילו למרגשת – נדמה כאילו הסרט כולו מתעלה מעל למימד הזמן. לכאורה הוא נמשך כשעה וחצי אבל אני מוכן להישבע שעברתי במהלכו מספיק חוויות לחיים שלמים. מילים כמו ״מהפנט״ או ״מכשף״ לגמרי לא מתארות את סוג החוויה שהסרט הזה מסוגל להעביר את הקהל, בעיקר משום שהיא מגוונת יותר מאשר היפנוזה. לפרקים הוא מרתיע, לעיתים מושך, כמעט תמיד מתעתע ולכל אורכו מפעים ומעורר יראה. סוג של קולנוע רוחני אבל במובן הקליל של המילה, כולל הומור מצד אחד וגם אימה או חרדה מאידך. יש בו רגעים קסומים המרחיבים את בית החזה ומעלים חיוך, היו בו לפחות פעמיים בהן חשתי את הלב שלי צונח אל רצפת האולם בחבטה עזה, ואחת הסצנות היא מנקודות השיא והשפל של השנה הקולנועית בעת ובעונה אחת. אם תצפו בו בבית, עשו לעצמכם ולעצמכן טובה ושקעו פנימה ללא הפסקות והפרעות, כמו בקולנוע – בלי היכולת לברוח או להריץ קדימה אבל מבלי לשוב ולצפות שנית ברגעי מפתח.

מדהים לגלות שמי שחתום על היצירה שניסיתי לתאר הוא אותו אחד שאשתקד ביים את החידוש של ״חברי הדרקון אליוט״. אך מבט ברזומה של לאורי מבהיר כי דווקא ״אליוט״ היה היוצא מן הכלל ברצף של סרטים עצמאיים שמאחוריהם קול צלול. אל הסרט המתוקצב היטב העניק את המגע הייחודי שלו, אבל בעיקר לקח ממנו משכורת שתאפשר לממן את ההפקה של סרטו הנוכחי (שנעשה במיקרו-תקציב של כמאה אלף דולר). באמתחתו של לאורי יותר סרטים מאשר שנים בתעשייה, רובם קצרים. הוא החל לפעול בדיוק בראשית האלף הנוכחי, וסרטו הארוך הראשון היה ״St. Nick״ (2009) המספר על זוג אחים, ילד וילדה, במנוסה ובמסתור בבקתה. ארבע שנים לאחר מכן כתב וביים את ״Ain't Them Bodies Saints״, שגם הוקרן בפסטיבל ירושלים. העלילה, תאמינו או לא, מספרת על זוג במנוסה המסתתר בבקתה. הפעם בתפקידים הראשיים אפשר למצוא את קייסי אפלק ורוני מארה, שגם מככבים ב״סיפור רפאים״.

לאורי הוא גם העורך של סרטיו, ושל סרטים של אחרים למען האמת, וזהו הבדל מהותי נוסף בין ״אליוט״ שנוצר על ידי אולפן ולכן כנראה נישל מן הבמאי את זכות העריכה. באותה שנה של ״Ain't Them Bodies Saints״ חתום לאורי כעורך על אחד הסרטים העצמאיים המדוברים של אותה תקופה – ״אפסטרים קולור״ של שיין קארות׳. כך שבהחלט אפשר לומר שהוא מצא את דרכו וסגנונו הקולנועי בעשור הנוכחי, אחרי חיפוש עיקש בזה שקדם לו. בעיניי, ״סיפור רפאים״ הוא לא רק מציאת השביל ללכת בו אלא גם סלילתו וריצופו. כלומר, מדובר בליטוש ושכלול של לאורי את דרכו הקולנועית ומיקסום של הנושאים המעניינים אותו והיכולת שלו לספר סיפור כאחד.

אפלק ומארה מגלמים זוג אוהב המתגורר בבית צנוע בפרבר אמריקאי (הסרט צולם באירווינג אשר במדינת טקסס). את שגרתם מפרות לרגע תופעות שנדמות על-טבעיות, או שמא אורח בלתי קרוי המסתובב בבית. מיד לאחר מכן השגרה נקטעת והחיים של שניהם מתהפכים בגלל מותו של הבעל. האישה נשארת כדי לאסוף את השברים, והוא שב בצורת רוח רפאים כדי לסייר בעולם אבל במעין מימד מקביל. הוא יכול רק לצפות או להשפיע מעט מאוד על המתרחש, אם בכלל, והכמיהה שלו לתקשר או לאותת אל זוגתו מתחילה את המסע הרגשי של הסרט, וגם מזכירה את אותן תופעות לא מוסברות מראשית העלילה, באופן שרומז על מהותו הנסתרת והאמיתית.

שום דבר בסרט הזה אינו שגרתי. החל מיחס המסך המרובע (4:3 או אם תרצו 1:1.33) או אימוץ נקודות מבט שיכולות להיות שייכות רק לרוחות רפאים, המשך באלמנטים צורניים אחרים כמו אותה בחירה לעטות את הגיבור בסדין לבן במשך חלקו הארי של הסרט, וכלה בטון הרגשי ובאווירה המשתנים תדיר. המסע הרוחני, תרתי משמע, של הגיבור, מזכיר את היחס של הקולנוע האסיאתי לישויות ספיריטואליות. הבמאי כבר התוודה שקיבל השראה מ״המסע המופלא״ של מיאזאקי ו״הדוד בונמה״ של ווירסתקול. אבל רוח הרפאים של סרטו אוניברסלית יותר מחד וגם מאוד ספציפית להיסטוריה האמריקאית. כפי שהגיבור חוזר אל שורשיו כך גם המילה ״רפאים״ שבה אל השורש ר.פ.א. כלומר, זוהי רוח גם במובן של ריפוי, של ניסיון לתקן ואולי גם להרפות. לכן, ניתן לראות בסרט מעין ייצוג מופשט של החיים שלאחר המוות, אלא שהגיבור לא משקיף רק על אלה שהותיר מאחור ואפילו לא רק על חייו שלו בלבד.

בנקודה זו שווה להזכיר את משמעות המושג ״בית״ בסרט, שהופך למוטיב מרכזי. כשם שהגיבור מופשט מאנושיותו ומנושל מן הגשמיות שלו, הבית בו גרים בני הזוג עובר תהליך דומה ושונה לסירוגין – הוא נהיה מסתם מבנה לבית של ממש בזכות השוהים בו, נראה לעיתים כאוסף של החומרים המרכיבים אותו פיזית, ולפרקים גם כמעין אוסף מצטבר של זכרונות. הדמות של מארה מספרת שעברה הרבה כשהייתה קטנה, והייתה מטמינה פתקים בקירות הבית, זכרונות שרצתה לשמר ומעין פיסות מעצמה שיחכו לשובה. הקירות בביתם של הזוג אכן צופני סודות במובנים שהם לא יכולים לדמיין, אבל מוצגים לנו הצופים דרך המסע של רוח הרפאים, וחפצים ורהיטים נטענים במשמעות לאורך היצירה (הפסנתר, למשל). הבית מצד אחד מגן עליהם, ולכן זה מבהיל פי כמה כשיש חשש לפולש על-טבעי, אבל מאידך גם הופך אותם לשאננים ומונע פקפוק במובן מאליו. הרבה תאונות בחיים קורות בבית או בסביבתו, כמו נהג שלא שם לב לתמרור שחלף על פניו כל חייו דווקא כי ההגנות והעירנות שלו ירדו כשהוא יוצא או חוזר הביתה. לפעמים, כפי שקורה בסרט, להיאחז חזק מדי בבית ובמה שהוא מסמל עלול להוביל לתקיעות.

עד כאן על החוויה והמחשבות שהתעוררו בי במהלך ואחרי הצפייה. אבל משהו בסרט הזה רדף אותי כמו, ובכן, רוח רפאים. החלטתי לא להניח לזה ולחקור מעט, למרות שבהחלט אפשר לתת לסרט להיות מה שהוא ולקטלגו תחת ״חוויה קולנועית מיוחדת במינה״. תמיד יש סכנה של אובדן התמיהה והתמימות בניסיון להבין כיצד הקוסם ביצע את הטריק, אז אני מזהיר מפני ספוילרים קלים עד בינוניים מן הפסקה הבאה ואילך, גם את מי שראו כבר את הסרט ושמחים או שמחות בפרשנות שלהם או שלהן. אם עדיין צריך שכנוע נוסף לצפות בסרט, אספר שמארה ואפלק הם אמנם הכוכבים, אבל בחלקים גדולים מן היצירה הדגש לא עליהם וגם לא המצלמה. במילים אחרות, למי שנמאס מהפרצוף של אפלק, בגרסה מדובללת ומסכנה מתמיד אגב, כיסו לו אותו בסדין. ולמי ששבעו ממארה לזמן הקרוב, גם היא נוכחת-נפקדת מספיק כדי שיהיה אפשר רק להנות מן ההופעה שלה.

-ספוילרים מכאן ועד הסוף-

הדבר שהכי הטריד אותי הוא כמה פעמים אכלה רוני מארה פאי שוקולד שלם כדי לצלם את הסצנה הכי משונה שחוויתי השנה בקולנוע. נרגעתי לקרוא שזה היה טייק אחד, של לפחות עשר דקות להערכתי, והצטערתי בשביל מארה שסיפרה שהפאי היה דוחה. תעלומה נוספת שהיה נחמד לפתור היא מי זו הרוח השכנה והפרחונית, שהדיאלוגים שלה עם רוח-אפלק היו הרגעים המדהימים בסרט בעיניי. על פי הקרדיטים, מסתבר שזו הזמרת קאשה (Kesha), שיש גם שיר שלה בפסקול. תיקון: אור והמגיב ירון הפנו את תשומת ליבי לכך שהקרדיטים (וימד״ב) הטעו אותי – קאשה אכן מופיעה בסרט בכבודה ובעצמה, אבל השיר בפסקול רק כתבה ולא ביצעה ומתחת לסדין הפרחוני מסתתר – הבמאי בעצמו! תודה לשניהם על הבדיקה. עוד בענייני מסתורין, ממש לא רציתי לדעת מה כתוב בפתק שהטמינה מארה במשקוף הדלת ושהרוח מתאבססת עליו. לכן שמחתי לקרוא שלעולם לא נדע – מסתבר שהבמאי ביקש מן השחקנית לכתוב משהו מאוד אישי ולא לגלות, וכאשר נהרס הבית במהלך הצילומים מארה טענה ששכחה מה כתבה וכעת הפתק אבוד לנצח. מסוג האגדות שרק הופכות סרט ליפה יותר.

אבל מה שבאמת אהבתי ב״סיפור רפאים״ אינו התעלומות ופתרונן או השארתן באוויר, כלומר לאו דווקא את המסתורין שמתעבה ומתאדה לסירוגין, אלא את ההיחשפות של תגלית אחת ספציפית – הז׳אנר האמיתי של הסרט. קצת כמו עם הסרט ״המפגש״, שם קרה לי דבר דומה, נדמה שהז׳אנר החבוי של הסרט הוא מסע ועיסוק בזמן. הדמות הזו של רוח הרפאים בעצם מתקיימת מחוץ לזמן, ולמסע שלה יש משך משלו. ההתבוננות שלה על הסיטואציה מבחוץ והקפיצות התכופות קדימה ואחורה בזמנים, גם מעבר להיסטוריה הפרטית שלה, קסמו לי יותר מכל. כפי שרומזת ובעצם מנסחת זאת כותרת המשנה של הסרט: ״It's all about time״. וסרטים על זמן וזמניות תמיד יגעו לליבי, משום שהם מנסים להביס את האוייב הגדול ביותר של הקולנוע – הזמן עצמו. יש משהו רומנטי עד העצם במאבק האבוד מראש הזה, אבל כשסרט מצליח באמת לסחוף ולשאוב פנימה ולבטל את המעמסה המעיקה של תחושת הזמן, יש בכך גם ניצחון פרדוקסלי שהוא אחת הסיבות הכי טובות ללכת לקולנוע מבחינתי.

אם אני מתחיל להישמע כמו נאום האורח הקשקשן בסצנת המסיבה, אולי זה בסדר. הסרט הצליח להביא לשלמות, שאני לא באמת מעוניין לחקות, את הקונספט החמקמק של רצף מילים אסוציאטיבי שהוא בו זמנית עמוק להדהים ושטחי להחריד. נאום שמדבר בפשטות על חווית הקיום, אבל בקלישאות של סטלנים שאולי יישמעו ברורות מאליהן למי שפיכח. הוא מדבר על אמנים שיוצרים כדי להחזיק מעמד, ומצד שני מכליל באומרו ״אתה עושה מה שאתה יכול כדי לוודא שעדיין תישאר כשכבר לא תהיה״, אם הצלחתי לזכור ולתרגם. בעיניי זה משפט מפתח בהקשר של הנאום והסרט כולו, כי הוא מדבר ישר אל מי שלא נמצא איתו בחדר – רוח הרפאים אבל גם הקהל היושב באולם. הרי לפעמים כל מה שצריך כדי לעורר השראה או להפיל איזה אסימון, הוא לחלוף כאילו במקרה ליד משפט שמקבל היגיון מרענן בגלל המצב בו השומע נמצא כרגע בחייו (או אחריהם).

אגב, מי שנושא את הנאום הוא השחקן וויל אולדהאם, הידוע יותר בשם הבמה שלו כמוזיקאי בוני פרינס בילי, וכאמור הוא אינו הזמר היחיד בסרט שכולל גם את קאשה. בסרט יש עוד מפתחות מוזיקליים, שניים מהם בלטו עבורי. האחד הוא ״האודה לשמחה״ מתוך הסימפוניה התשיעית של בטהובן, שגם נשמעת ואף מוזכרת בדיאלוג, והשני עכשווי יותר – ״I Get Overwhelmed״ שהולחן במיוחד לסרט על ידי דניאל הארט מ״Dark Rooms״. אפשר להאזין לו בטריילר וכמובן לשמוע אותו בסרט עצמו, כולל במהלך העלילה – הוא מושר על ידי אפלק לפני שהפך לרוח, ומזומזם לפחות עוד פעם אחת בידי דמות שלא יכול להיות שהכירה אותו, ילדה בנקודה רחוקה בעבר. מי נתן השראה למי? הילדה לרוח או אולי לדמות הגיבור כשהיה בחיים? השמחה של בטהובן להתרגשות של הארט? כאן אני באמת מציע לעצור את השכלתנות ולתת לרגש להוביל. כי במובנים רבים, בעיקר בהשפעה הרגשית שלו על הצופה, ״סיפור רפאים״ הוא לא סתם סרט לירי – הוא ממש פואמה של משורר קולנוע.