הטרילוגיה האמריקאית של ג'ורג' סטיבנס – "שיין"

אחרי מספר עיכובים ודרכים עוקפות, הפוסט האחרון בסדרת הניתוחים שלי על סרטי הטרילוגיה האמריקאית של ג'ורג' סטיבנס עוסק בסרט השני ברצף, וזה אשר לכאורה שימש תירוץ לעיסוק המחודש בסרטים של סטיבנס – ״שיין״ (Shane). המערבון של סטיבנס אף פעם לא לגמרי נעלם מן התודעה, אבל זכה מוקדם יותר השנה לעניין מחודש עקב שילוב קטעים מתוכו וכמה שיחות אודותיו בסרט ״לוגאן – וולברין״. לא במקרה סרט אשר מבקש להגדיר מחדש את סרטי גיבור-על בעולם בו דומה כי החברה האנושית נמצאת בנסיגה, משתמש דווקא ב״שיין״, מעבר לכך שמדובר באחד מן המערבונים הכי מצליחים וזכורים משנות החמישים. הסרט הזה נתפס במידה רבה כמייצג את הז'אנר כולו, אחד מן המערבונים הקלאסיים הראשונים שאנשים רואים.

במבט ראשון, מדובר במערבון ארכיטיפי בצורה מוקצנת, עם עלילה שהיא תבנית לא רק להרבה סרטים מאוחרים יותר, אלא גם להרבה סרטים שבאו קודם: זר מגיע לעיירה במשבר, בה יש עימות בין מתיישבים לבין כוחות אלימים המשתלטים על המשאבים. הזר עוזר ל"טובים" במאבק, עוזר להביא את האזור הנידח לשלווה ולמודרניות, בטרם הוא רוכב לדרכו לבד, שכן הוא אינו מתאים ואינו ראוי לחיי השלווה אשר עזר לייצר. מול הקהילה לה הגיבור מנסה לעזור, לרוב גם היריב מגייס אדם מבחוץ בעל יכולת יוצאת דופן, בדרך לעימות האחרון והבלתי נמנע. ״שיין״ בונה סיפור פשוט בהבנת הנרטיב אשר מתבסס על תבנית העלילה הזו, לכאורה מבלי לחולל מהפכות, אך הוא הוא מביא אותה לסוג של שלמות שגרמה לכך שבעתיד סרטים יצטטו אותו באופן ישיר כאשר ינסו לבחון מחדש את המיתוס של גיבור המערבון. פשוט משום שהוא מערבון יוקרתי יחסית שמבוצע ביעילות בידי במאי גדול, גם אם לא במאי אשר מזוהה בהכרח עם מערבונים.

אבל יש בסרט גם יותר מכך, בין היתר התקופה בה הוא נוצר והאנשים אשר יצרו אותה. בצורה גסה ניתן לחלק את תולדות המערבונים לתקופה הקלאסית מול התקופה המודרנית. בתקופה הקלאסית, המערבונים בנו את המיתוס של כיבוש המערב והציגו את הגיבור האמריקאי בצורה חיובית. בתקופה המודרנית, או הרוויזיוניסטית, הסרטים הציגו את המתיישב האמריקאי באורח שלילי, בעיקר מבחינה מוסרית (זוהי חלוקה חלקית ויש עוד מספר היבטים שהשתנו). התקופה המודרנית החלה להיות דומיננטית בצורה ברורה החל מסוף שנות ה-60 בארה"ב, אך את הניצנים שלה ניתן לראות כבר בשנות החמישים עם מספר סרטים אמביוולנטיים במוסריות של הגיבורים שלהם וביחס לתולדות ארה"ב, רבים בהם נוצרו בידי במאים צעירים עם התנסות בקולנוע האפל, כגון אנתוני מאן, ניקולאס ריי וסאם פולר. אבל גם בסרטים של חלק מן היוצרים הוותיקים חל שינוי ביחס לגיבור האמריקאי. הדבר נכון בעיקר לגבי סרטים של במאים אשר חזו בזוועות מלחמת העולם השנייה, באופן בולט ג'ון פורד, ששנה אחרי ״שיין״ ביים את הסרט שמנצח לרוב במשאלים על המערבון האמריקאי הטוב בכל הזמנים – ״המחפשים״, סרט שבו גיבור אשר עוזר לחברה מונע באופן גלוי בידי שנאת האחר ותאוות נקם.

לעומתו, הגיבור של ״שיין״, ששמו כשם הסרט, נראה תמים ומוסרי, גם אם נרמז כי יש לו עבר מדמם מעצם היותו אקדוחן. אבל דווקא דרך הסוג הזה של גיבור, סטיבנס מבצע מספר מהלכים אשר מראים כי לא הכל שליו בניצחון, מעבר לזרות של האיש אשר צריך להיעזר באלימות שלו על מנת לנצח. בנוסף, הוא משתמש בסיפור הבסיסי הזה על מנת לדון בקולנוע ובז'אנר עצמו, באופן אשר מגיע לידי ביטוי בסיום, אשר דומה כי בו דמות אחת אומרת את רחשי הלב של קהל הצופים בסרט, בעוד הגיבור מסביר את הבעיות המוסריות של הפעולות שלו. העזרה אשר הוא מספק להקהילה מוכתמת בדם ולכן המצפון שלו לעולם לא יהיה שקט. לא במקרה הקטע הזה הוא חלק ממנה שמצוטט ב״לוגאן – וולברין״, אבל עוד על כך בהמשך. העיסוק בטבע הצפייה בקולנוע הוא רק חלק מן הדרך שבו ״שיין״ מציע תמונה מורכבת יותר של הניצחון האמריקאי על השממה ועל תרבות המשפחה האמריקאית בכלל.

הסרט לא דן רק בגיבור בשם שיין, אלא גם במשפחה אשר את חייה הוא משנה במספר דרכים, לא רק בכך שהוא בסופו של דבר עוזר לה בהתמודדות מול הכוח אשר מאיים עליה. הסרט לא אומר באופן גלוי מתי ואיפה בדיוק הוא מתרחש, אבל דומה כי הוא שאב השראה מן העימות בין מגדלי בקר לחוואים במלחמת מחוז ג'קסון, מלחמה אשר באופן ישיר יותר שימשה השראה לסרט ״שערי גן עדן״ של מייקל צ'ימינו (שמגיע לו פוסט נפרד). מגדלי הבקר רוצים לפנות את משפחת סטארט שבמרכז הסרט, כמו גם משפחות נוספות, על מנת להגדיל את שטחי המרעה שלהם.

משפחה סטארט כוללת אב בשם ג'ו (ואן הפלין), אם בשם מריאן (ג'ין ארתור, שחזרה מפרישה עבור סרט זה שהיה הפרויקט ההוליוודי האחרון שלה) וילד בשם ג'ואי (ברנדון דה ווילד). בחירת השמות מצביעה על משפחה כל-אמריקאית, של אנשים פשוטים ועמלים. ג'ו גם חושב כי העתיד בגידול בקר הוא לא במרעה אלא בשטחים מצומצמים יותר והקהל יודע שהוא צדק במידה רבה. אבל מגדלי הבקר שולטים בעיר מבחינת הכוח, עם גיבוי חלקי של מערכת החוק שלא ממש קיימת בטריטוריה הרחוקה, קצת לפני שוויומינג הפכה למדינה בארה"ב באופן רשמי. אבל יש במשפחה הזו גם משהו ששובר מעט את המיתוס דרך הליהוק והאיפור. הפלין, לא ממש כוכב, נראה בסרט עטוי זיפים ולא פעם מרגיש לא מספיק חזק. הסרט גם לא מנסה להקנות לארתור מראה זוהר והיא נראית כמו אישה בשנות החמישים לחייה, כמו שהשחקנית הייתה באמת – דבר נדיר בסרטים הוליוודיים.

אבל כאמור הכוכב הוא שיין, בגילומו של אלן לאד, אשר הסרט מסווה את גובהו הנמוך יחסית דרך זוויות צילום, בעוד הוא מקצין את שיערו הבלונדיני. במערבון בהיר פירושו טוב, כפי שידגים סרג'יו ליאונה כעבור כמה שנים. מול שיין, בחלקו השני של הסרט מגיע אקדוחן אגדי אחר לשרת את מגדלי הבקר. שמו, ג'ק ווילסון, משדר בו זמנית מקצועיות וחוסר ייחוד, אף כי מדובר בשם שרבים פוחדים ממנו והוא גם לא מהסס להוכיח את יכולת הירי שלו. שלא במקרה, שיערו שחור והוא מגולם בידי ג'ק פאלאנס, בתפקיד שדי הגדיר את הקריירה הארוכה שלו, תוך שהוא מקנה לו את המועמדות השנייה שלו לאוסקר ואת האימה והאהדה של הילד בילי קריסטל, אשר ילהק אותו לתפקיד שהקנה לו את הפרס כמעט 40 שנה מאוחר יותר (ואם תצפו במופע של בילי קריסטל, ״700 ימי ראשון״, תגלו איזה אגדת ג'אז קשורה לכאורה לסיפור הזה). ג'ק ווילסון הוא הרוע הטוטאלי, שכיר חרב נטול ערכים או ייסורי מצפון. לעומתו, שיין הוא משרת של "הטובים" סוג של שכיר חרב בחצי התנדבות (משפחת סטארט לכאורה שוכרת אותו לעזור בעבודת חקלאיות ותחזוקה), אך למרות שהוא משדר אדיבות, צניעות ועזרה אחר דומה כי הוא כולו ייסורי מצפון.

אבל שיין שומר את ייסורי המצפון שלו, כמו את כל רגשותיו – עמוק בפנים. זה חלק ממה שעושה אותו גיבור כה מופלא. רובד נוסף בעיצוב דמותו הוא מראית עין של איפוק וחוסר חשיבות לדרך שבה הסביבה תופסת אותו. הדבר בא לידי ביטוי בביקור הראשון שלו בעיירה הקטנה הסמוכה לחווה, המקום בו מגדל הבקר ואנשיו מטילים אימה על התושבים ועל בעל החנות אשר עושה עסקים עם משפחת סטארט. ג'ואי מבקש משיין שיקנה לו סודה והזמנת המשקה הופכת את שיין לנלעג בעיני יושבי הבר, אשר מצפים מגבר שישתה אלכוהול. אבל לשיין אין בעיה עם השפלה, עדיף לו לשרת נאמנה את ג'ואי. הדבר גם גורם לכך שהרושם הראשוני שהוא עושה הוא של אדם חלש, אף כי קהל הצופים בסרט מנחש מראש כי הוא יהיה זה אשר יינצח בכל עימות פיזי, בין אם במכות או בקרב ירי.

הקשר בין שיין לבין ג'ואי מהותי, שכן הוא חושף את הייחוד של ״שיין״ מול יתר המערבונים: זוהי סרט על הערצה, במידה רבה הוא נחווה דרך עיניו של ג'ואי הילד, שיכול להיות גם מקביל לקהל – הסרט נפתח ומסתיים כאשר הוא מביט על שיין, בא משום מקום ועוזב לשום מקום. הקהל מוקסם מן הגיבור הקולנועי, תהליך אשר מואץ במקרה של ג'ואי, אשר ההערצה לשיין הופכת להיות כל עולמו, לא רק בגלל שהוא הופך בפועל למושיע. במידה רבה, הקהל שותף למבט של הילד, אבל יש בכך גם מימד בעייתי שסטיבנס מודע לו – לא רק משום שגיבור שמצטיין בהרג הוא מודל בעייתי מבחינה מוסרית, אלא מפני שההערצה הזו כרוכה בביטול עצמי, לא רק של ג'ואי אלא גם של הוריו.

ג'ו רואה בשיין תזכורת לכל הדברים שהוא לא הצליח להיות, מבחינת קשיחות, כוח פיזי, יכולת לעמוד באתגרים. הוא גם מתחיל לראות כי מריאן מתחילה להימשך לשיין. בדומה ל״המחפשים״ שהגיע שנה מאוחר יותר, הרבדים של רומנים מחוץ לנישואין לא נידונים בצורה ישירה, אבל נרמזים בצורה מטרידה, מה שהופך אותם לאקטיביים יותר. בתור השוואה, ניתן להסתכל על סרטו של קלינט איסטווד, ״הנוקם״ (Pale Rider), סרט שאינו רימייק ל״שיין״ (למרות מה שכתוב במקומות מסוימים ברשת) אבל מתכתב עמו בצורה ישירה והופך את הדמות המושיעה לאפלה בהרבה, גם אם היא מגיעה בבגדי כומר. אצל איסטווד, הרוכב הזר אשר בה לעזרה הופך להיות מושא התשוקה לא רק לארוסה של האדם אשר לו הוא עוזר, אלא גם עבור ילדתם בת ה-15, המקבילה של ג'ואי בחלקים מן הסרט. לא במקרה, למרות שגם הסרט של איסטווד ניחן בעשייה נהדרת, ״שיין״ נחרט עמוק יותר בזיכרון כי יש בו דברים לא פתורים, אפלה, וסודות במסווה של תמימות וניצחון של הטוב על הרע.

המשיכה ג'ואי לשיין אינה רומנטית, אבל יש משהו מסוכן בהצהרת האהבה שלו ובבקשה נואשת שלו בסיום הסרט לשובו של שיין. הדבר מרמז כי גם הנחלת הסדר עקב הניצחון של העניים על משפחת מגדלי הבקר הרעה אינה בדיוק סוף טוב, דווקא מפני שסדר, חוק ושגרה יגיעו לאזור. בסופו של דבר, התשוקה היא לא לחיים המהוגנים ולעתיד, אלא לחיים הסוערים של גיבורים מסוגו של שיין. באותו אופן, בתוך תוכו שיין חושק ביכולת להתיישב ולהיות חלק מתרבות ורואה בעצם קיומו קללה. אבל הוא אינו יכול לברוח מרגשות האשם שלו, מן ההרג.

כמו ברבים מן המערבונים, הצד הבעייתי של ההתיישבות לא מסתכם בצורך בגיבור מושחת ואלים שייקח על עצמו את החטאים ההכרחים למען הניצחון של המתיישבים החדשים. הסרט גם מטיל ספק בהיות הצד של הטובים הצד הצודק או אפילו כובש השממה כמו המיתוס האמריקאי. הדבר טמון במשהו שנאמר על ידי רופוס רייקר, מגדל הבקר אשר מנסה להניס את גיבורי הסרט מן השטח. בדיאלוג הזה הוא חושף כי המתיישבים החדשים נהנים מן העבודה של הדור הקודם של המהגרים, הדור הדורסני יותר שמיגר את האיום מצד האינדיאנים, שהקל על ההתיישבות בתנאי טבע קשים (תוך שהוא לא מציין כי גם לאינדיאנים יש חלק בכך). כלומר, מי שכבש את השממה הם הרעים, לא האמריקאים הערכיים לכאורה. גם המנצחים בסרט הם עוד דור אשר גובר בדרך אלימה על בעלים קודמים של האזור. הניצחון של כל תרבות כרוך באלימות ובמידה רבה גם במחיקה של תרבות אחרת, גם של בני אותו הגזע. אין מרחבים שלווים בלב ארה"ב, רק אזורים שמי שיושב בהם נמצא כעת בעמדת המנצל ולא המנוצל.

זה לא שבני משפחת סטארט הם אנשים רעים או נטולי ערכים. למעשה, הם מונעים מתוך תחושת צדק ומנסים ללכד את כל המתיישבים החדשים יחד באופן אשר מצדיע בדרכו ליכולת של העם להתאחד, ומרמז כי בסופו של דבר המנצחים יהיו אלו אשר ילמדו לעבוד ביחד, גם אם דרוש להם גיבור בודד בעל יכולת פלאיות על מנת לנצח. ההתלכדות היא הכרחית, גם עבור שיהיה ליחיד על מה להילחם. ההתלכדות גם עושה את ההישארות בסביבה עויינת לאפשרית, גם אם חלק מדמויות המשנה בסרט בוחרות לעזוב אחרי מקרי אלימות קשים במיוחד. יחד עם זאת, למרות היכולת למצוא מכנה משותף ודרכו לעבוד למען האחר, בסופו של דבר בסרט הזה יש רעים, אבל אין ממש טובים – הצדק אינו דבר מוחלט. אולם, תחושת המועקה של מי שהרג בקרב היא נצחית.

הדימוי האיקוני שנותר מן הסרט הוא ג'ואי צועק לעבר שיין שיחזור. אבל הרגע המהותי בסרט מתחרש בדיאלוג כמה שניות קודם לכן, בו שיין מסביר לג'ואי מודע הוא לא יכול להישאר. מודע לא ניתן לחיות עם ההרג. לא מדובר רק בהרג של סוף המאה ה-19. סטיבנס ראה בסרט סוג של סרט מלחמה ואם נחזור לרקע של הבמאי, עליו סיפרתי בפוסט הראשון, הרי שהשקפת העולם האמנותית של סטיבנס השתנתה אחרי שצילם סרטים תיעודיים במהלך מלחמת העולם השנייה. זאת לאחר שנע בסמוך לכוחות אשר כבשו מחדש את אירופה בידי הנאצים ובסופו של דבר צילם סרטים אשר תיעדו את זוועות מחנות הריכוז. ״שיין״ לא מראה הרבה אלימות על המסך – הרבה איומים, דיווח על מעשי פראות במתיישבים, קרב פיזי גדול של מכות, ירי אלים בחסר ישע וקרב יריות מותח מאוד לקראת הסיום, בו ג'ואי עוזר לשיין. כמו הקהל אשר רוצה לעזור לגיבור הטוב על מנת שיכול לנצח. האלימות בעיקר מרחפת מעל הסרט – המקום בו העלילה מתרחשת ידע עבר אלים יותר, שיין ו-ווילסון סוחבים שניהם עבר אלים. שיין ימשיך לרכב בגלל שקשה לו לחיות עם החטא והוא מקווה שלא יצריך להשתמש שוב בנשק או אגרוף, אבל סביר להניח כי בסופו של דבר הוא ייקרא שוב לקרב, אורח החיים אשר שולט בו.

שלא במקרה, הקטע בו שיין מדבר על כך שלא ניתן לחיות עם ההרג הוא גם אחד מן הקטעים אשר משולבים לתוך ״לוגאן – וולברין״, שכן הדברים הללו יכולים להיות המאפיין של דמותו של לוגאן לאורך כל סרטי האקס-מן. כמו שיין, גם הוא מושיע פלאי ואדיב אשר חש רק את הסבל שגרם לאחרים ואת ההרג בו הוא היה מעורב. כמו ב״שיין״ הקשר המרכזי בסרט הוא בין הלוחם המנוסה לילד, במקרה של הסרט החדש מבין השניים זו ילדה, אשר גם היא בעלת כוחות. דרך חוברות הקומיקס, מדובר בילדה שהיא לא רק שותפה לכוחות, אלא גם סוג של מעריצה, גם אם שקולה יותר מאשר ג׳ואי. החוט המקשר בין שיין ובין לוגאן אינו רק ייסורי המצפון בעקבות ההרג, אלא גם ובעיקר התפקיד שהם ממלאים בחברה, הן כמיתוסים והן כדמויות. המערבון היה במשך כמה עשורים ז'אנר מצליח גם בקרב ילדים, כמו סרטי גיבורי-העל בימינו. במידה רבה, הבוקר/אקדוחן/רוכב בודד הוא הדימוי הראשון והנפוץ של גיבור-העל, כאשר כוח הירי והעוז מחליפים את היכולת העל-טבעיות של ימינו (בקולנוע, גיבורי-על כבר היו קיימים בקומיקס). מעניין לציין כי גם המערבון התחיל כספרות זולה בחוברות, בדומה לגיבורי-העל שצמחו מן הקומיקס. וכפי שארה"ב הגדירה לא רק את העבר שלה אלא גם את הווה דרך המערבון, כך גם סרטי גיבורי-העל משקפים את השינויים באמריקה.

ספוילרים ל״לוגאן – וולברין״ מכאן

הסרט ״שיין״ עסק במידה רבה בביסוס ארה"ב המודרנית, אשר כוללת גם הפיכה של האזורים המרוחקים לחלק מן המדינה ולמקום מסודר. בעולם של ״לוגאן – וולברין״ הסדר קורס סופית, יחד עם הערכים, דווקא עם התקדמות המדע. בנרטיב דומה ודרך סצנות רבות אשר מהדהדות את המערבון בצורה ישירה, הסרט בן זמננו מייצר מציאות בה התקווה עוזבת את ארה"ב, אולי לעבר קנדה. אבל גיבור-העל כבר לא רוכב הלאה – למעשה הוא מת כמו כל הגיבורים האחרים. אבל המעריצים אשר ספגו אותם יכולים להפוך לגיבורים החדשים. אולי הם אפילו לא יהיו מוכתמים מוסרית, אף כי גם השחרור שלהם כרוך באלימות.