• פרסי אופיר 2017 - רשימת המתמודדים
  • הצלף
  • פרינט סקרין 2017: לקראת הקרנת הסרט ״בחדר שלי״
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 27
  • סרטים חדשים: ״קולוסאל״ של נאצ׳ו ויגאלונדו
  • נחשף סרט הפתיחה של פסטיבל ירושלים 2017
  • פסטיבל קולנוע דרום 2017 - הזוכים, הזוכות וסיכום
  • המומיה
  • לילה קשוח

כישלונות נהדרים – " סוף סוף אהבה" (At Long Last Love) של פיטר בוגדנוביץ'

10 ביוני 2017 מאת עופר ליברגל

במחשבה לאחור, ייתכן ויכולתי להקדיש את כל סדרת כישלונות נהדרים לבמאים שהפכו לכוכבים בשנות השבעים והתרסקו כאשר ניסו לביים סרט מוזיקלי. הפוסט הראשון אכן הוקדש ל״אחד מהלב״ של פרנסיס פורד קופולה, ובהמשך היו אמורים להיות פוסטים על ״ניו יורק, ניו יורק״ של מרטין סקורסזה, ״פופאי״ של רוברט אלטמן ו״דיק טרייסי״ של וורן בייטי, אך הם נגנזו משום שבניגוד לדרך בה נהוג לחשוב עליהם, מבחינת נתוני הקופות היבשים הסרטים הרוויחו לא מעט בזמן אמת. כך שקשה לקרוא להם כישלונות. אבל הסרט המוזיקלי אליו אתייחס בפוסט זה כשל בצורה כל כך קיצונית עד שהבמאי פרסם מועדה המתנצלת על איכותו הנמוכה. הבמאי הוא פיטר בוגדנוביץ', אחד מן הבמאים שהאישיות שלו היא המוכרת ביותר, למרות למעשה להוציא רצף של שלושה סרטים בשלוש שנים בתחילת שנות השבעים, כל הקריירה שלו כבמאי קולנוע עלילתי יכולה להיות מוגדרת כרצף של כישלונות.

בוגדנוביץי' הוא אישות מוכרת ואף חשובה בתולדות הקולנוע גם בלי קשר לסרטים שביים לעצמו. הוא הדוגמה הכי בולטת של מבקר וחוקר קולנוע שהפך לבמאי. בחלק הראשון של שנות הששים, הוא כתב ביקורת אבל בעיקר עבד כאחד מן האוצרים של תכנית הקולנוע במוזיאון MOMA בניו יורק, מה שהפך אותו לאחד מן המומחים הכי גדולים לתולדות הקולנוע ובעיקר לקולנוע הוליוודי קלאסי. המומחיות שלו התבטאה בסדרה של סרטים תיעודיים ובעיקר ספרים שכתב על תולדות הוליווד, רובם על סמך שיחות שלו עם במאים וכוכבים גדולים של אותה תקופה. בעידן ה-DVD הוא אחד משני הבמאים האמריקאים (יחד עם מרטין סקורסזה) שקשה היה להתחמק מהם בתוספות למהדורות מיוחדות של סרטים ישנים. האהבה שלו לקולנוע גם נוכחת ברוב סרטיו. בחלק השני של שנות הששים הוא עבד עבור רוג'ר קורמן בתפקידים שונים וביים את סרטו הראשון, ״מטרות״. בראשית שנות השבעים, הגיעו ברצף שלושה להיטים בקרב הביקורת והקהל – ״הצגת הקולנוע האחרונה״, ״מה נשמע דוק?״ ו״ירח של נייר״. מאז, לא היה לו להיט קופתי של ממש עד היום, וגם היחס של הביקורת כלפיו היה פחות אחיד. חלק מן הסרטים זכו להערכה יותר מן האחרים ומעט מהם היו באמת לא טובים או בעייתיים מבחינת התוכן, למשל סרטו האחרון ״מצחיקה שכזאת״.

בכל זאת, דומני כי רק סרט אחד של בוגדנוביץ' ניתן למצוא יותר מפעם אחת ברשימות הסרטים הכי גרועים שנעשו אי פעם. ובעיניי הוא די נהדר. הסרט נקרא ״At Long Last Love״ והוקרן לראשונה ב-1975. מאז אני לא בטוח שניתן לו שם עברי, אז החלטתי לתרגם את שמו ל״סוף סוף אהבה״.

״סוף סוף אהבה״ הוא בין היתר פשוט סרט שיצא בתקופה לא נכונה. בתחילת ימי הבלוג כתבתי על בוב פוסי והמיוזקל הדכאוני ויש לציין כי העיסוק בתכנים אפלים אפיין אז כמעט את כל הז'אנרים בקולנוע ולא רק את זה אשר נחשב לזוהר ביותר. ואילו בוגדנוביץ' ניסה בסרט זה לעשות מחווה לסרטים המוזיקליים של שנות השלושים על ידי חזרה לאווירת הזוהר וגם על ידי הקצנת הקלילות. הסרט הוא בעיקר חגיגה של קלילות שרוצה לגרום לחיוך על הפנים, בניגוד להלך הרוח בתרבות. על פניו, העלילה הפשוטה במתכוון של הסרט נוגעת גם בנושאים כבדים כמו נזקי המשבר הכלכלי של תחילת שנות השלושים, התמכרות לאלכוהול והימורים, שברון לב וחיים נטולי משמעות. אבל בכל רגע שהסרט נראה כמו פוסע לנתיב החלק, מישהו מתחיל לשיר שיר של קול פורטר. זאת נקודה שמגדירה את הסרט: הוא לא מנסה לתרץ בשום דרך את המעבר הפתאומי לשירים (פרט לכמה בדיחות חביבות) והוא משתמש בשירים של קול פורטר. אם אתם לא אוהבים את המוזיקה שכתב פורטר למחזות וסרטים מוזיקליים בשנות השלושים (בעיקר), כנראה תסבלו בסרט זה. אם אתם חושבים שהוא מלחין מענג במיוחד באוזן ותמלילן בעל חוש הומור ייחודי, ברוכים הבאים לחגיגה.

אלמנט בולט נוסף בחגיגה הוא העיצוב על רבדיו השונים, אשר מהדהד גם הוא סרטים משנות השלושים ובעיקר סרטים של פרד אסטר וג'ינג'ר רוג'רס, או מחזות זמר בהם נראו במות ענקיות. הסרט חוגג פאר בעיצוב דרך שימוש בסוויטות, פנטהאוזים ובעיקר אחוזת ענק, כאשר כל החללים נראים כאילו הם גדולים ומפוארים מדי לכל שימוש פרקטי. באופן נדיר לסרטים מסוגננים, הצבע הבולט בכל החללים הוא דווקא לבן, אבל דרך הצילום של לסלו קובאץ', הלבן בסרט הזה נראה זוהר בגוונים רבים ופשוט מרהיב לעין. זהו לא קולנוע שמייצג מציאות, זהו קולנוע שחוגג קולנוע ומוזיקה של העבר. בוגדנוביץ' כבר זכה להצלחה קופתית וביקורתית עם ״מה נשמע דוק?״ סרט שחוזר ומקצין את קומדית הסקרובול הקיצוניות ממילא של שנות השלושים, ולכאורה ניתן היה לאמין כי הטיפול שלו בסרט המוזיקלי יכול לזכות בהצלחה דומה. מה גם ש״סוף סוף אהבה״ נוטה גם הוא לצד הקומי, לרוב בצורה פחות בולטת, אך אחרי שמופיע סמוך לפתיחה הדיאלוג "אתה שר אלי? לא, אני שר לעצמי" – די מובן שסרט דרמה זה לא.

לסרט יש גם עלילה, אם כי לדעתי זה באמת פחות חשוב. בגדול, ארבעה אנשים נפגשים ומתאהבים. שחקנית אלכוהוליסטית (מדלין קאן) מתחברת למיליונר משועמם שלא יודע מה לעשות בחייו ובכל הכסף שיש לו (ברט ריינולדס). במקביל, אשת חברה (סיביל שפרד) שהתרגלה לחיי המעמד הגבוה מילדות, מוצאת את עצמה מנסה לשמור על אורח החיים גם כאשר כבר אין לה גרוש ופוגשת מהמר איטלקי (דויליו דל פטרי) אשר מעמיד פנים שיש לו הרבה יותר כסף ממה שיש לו באמת. קוראים לו ג'וני ספניש, כלומר ספרדי, ויש הרבה בדיחות על השם הזה. אחרי קצת זמן הארבעה מתחילים לבלות יחד ובאחד מן הבילויים הזוגות מתחליפים ללילה אחד. אחרי הלילה הזה, הגברים חושבים כי עליהם לחזור לשידוך המקורי, אך הנשים כבר התאהבו בשידוך החלופי. בינתיים, המשרתת (הלן ברנן) שנותרה נאמנה לצעירה העשירה-לשעבר, מחזרת באגרסיביות אחרי המשרת של המיליונר (ג'ון הילרמן). יש עוד דמויות לרגע והרבה מאוד מקומות לחגוג בהם, לישון בהם, ובעיקר לשיר ולרקוד בהם. מערכות יחסים בסרט מתפתחות מהר מאוד מהיכרות למין ולאהבה גדולה מן החיים, בסוג של תמימות טוטאלית המאפיינת מחזות זמר משנות השלושים, ובשילוב עם ההכרה המאפיינת את שנות השבעים בכך שהאנשים מממשים את התשוקה שלהם.

בוגדנוביץ' מממש בסרט זה חלק מן התשוקה שלו לקולנוע, ויש לו גם יכולת בתור הבמאי. הוא מפגין זאת כבר בשוט הפתיחה: הכתוביות מוצגות על רקע תצלום מקרוב של פסלי זהב של דמויות רוקדות, הנעות דרך מנגנון מכני. פסלים אלו מצויים בזוגות ומהווים רמז לחילופי הזוגות שבעלילת הסרט. אלא שעם סיום הכותרת, השוט לא מסתיים – הוא נע מן הפסלים לעבר החדר בו הם מוצבים, דירת פאר אליה נכנסת השחקנית במצב של שכרון מתקדם, יחד עם בן זוג אשר עמו היא רבה וממנו נפרדת. לאחר מכן היא יוצאת למרפסת ומשמיטה את כוס היין שלה לרחוב, יוצרת תחושה שאולי היא תשליך גם את עצמה. במקום זאת היא חוזרת לדירה ושרה את השיר הראשון בסרט. כל זה קורה בשוט אחד, או לפחות בלי אף קאט נראה לעין (ואנחנו הרבה לפני העידן הדיגיטלי המאפשר לעשות זאת בקלות). בוגדנוביץ' אתגר את עצמו ואת השחקנים שלו בדרך נוספת – קטעי השירה בסרט הוקלטו חי על הסט, כלומר מול המצלמה. להתלונן על כך שהביצוע הקולי המקסים רוב הזמן של קאן לא מדיוק לפרקים זה קטנוני בהתחשב בתנאים ובכך שהיא לא רק שרה, אלא גם מגלמת דמות שיכורה דרך השירה.

באופן כללי, רמת הביצוע של השירים והריקודים הייתה המקור ללא מעט מן התלונות להן זכה הסרט, שכן לא רק שהשירה הוקלטה בצילומים עצמם, אלא שגם חלק מן הקאסט הוא אינו בעל קול שירה טבעי. מי שזכתה בזמן אמת למירב הביקורת היא שפרד, כנראה גם בגלל שהיא הייתה באותם שנים בת זוגו של בוגדנוביץ', שעזב למענה את אשתו הראשונה (חיי האהבה של הבמאי לאורך הקריירה הם בכלל סוערים וביזאריים יותר מרוב אופרות הסבון, אבל זה פחות קשור לסרט עצמו). אני מאשים את הביקורת כלפיה ברכילות מפני שהיא שרה טוב מאוד בסרט – המנעד הקולי שלה לא מרשים במיוחד אבל השירים של פורטר לא דורשים זאת. הם דורשים קול יפה והגשה מדויקת של המילים ואת זה היא עושה נהדר. היחיד בקאסט שלעתים נשמע אבוד לגמרי בקטעי הזימרה הוא ריינולדס, אבל הוא מחפה על כך בקסם אישי בקטעי ההומור והחיזור ובנוכחות של מי שיודע שהוא כוכב קולנוע גדול יותר משאר השחקנים בקאסט. יש בסרט חוסר תיאום בחלק מקטעי הריקוד, אבל ניתן לייחס זאת לכך שהדמויות שיכורות ברגעים אלו. בגדול, זהו סרט שהפגמים הקטנים בו רק מוספים לו חן – סרט על אנשים אשר רוצים לחיות בעולם קסום של צלילים מסרט על אנשים אשר חיים בעולם של קסם אמיתי. לסיכום חלק זה, אציין כי המצטיינים של הקאסט מבחינת שירה, ריקוד ותזמון קומי הם הצמד ברנן והילרמן בתפקיד המשרתים – יש להם פחות עלילה ובעצם רק שיר אחד שחוזר פעמים, אבל זה רק מאפשר להם להותיר טעם של עוד.

התלונה לגבי איכות השירה של הקאסט מזכירה את הטענות אשר נשמעו באחרונה כלפי הסרט המעוטר ״לה לה לנד״. שני הסרטים חולקים גם דבר נוסף אשר יכול להיחשב כחסרון – עיצוב דמויות רזה למדי עד לא קיים. דומה כי בוגדנוביץ' ללא ספק מודע לכך בסרטו, כי הוא עובד עם דמויות שהן פחות או יותר כלים בפיתולי העלילה, כמו הפסלים אשר מוצגים בתחילת הסרט וגם חוזרים בסיום. אבל הוא עושה בהם כדרכו והוא מפצה על הרדידות בדרך שונה מ״לה לה לנד״ – בעוד הסרט החדש יותר שובר לסיום מריר-מותק, ״סוף סוף אהבה״ מבקר לכמה דקות במחזות כבדים יותר, רק על מנת לשבור חזק לכיוון הקומי. בסצנות האחרונות חילופי הזהויות והתמרון הרומנטי תוססים כמו במחזה של שיקספיר או מולייר, כולל בחירה של הבמאי לסיים את הסרט בתחושה של סוף טוב, אך מבלי שהסוף יהיה סגור לחלוטין או אפילו חד משמעי לגבי הדרך בה הזוגות הסתדרו.

מפתה לומר שהתחושה היא כי ההצלחה של ״לה לה לנד״ מלמדת כי ״סוף סוף אהבה״ היה מצליח יותר לו היה יוצא כיום, וכי מי שאהב את סרטו של שאזל יאהב גם את הסרט המושמץ של בוגדנוביץ'. אבל אני לא יכול באמת לדעת. מינון השירים ב״סוף סוף אהבה״ גבוה הרבה יותר והניתוק שלו מן המציאות אפילו גדול יותר. כאמור, בזמן אמת הוא נכשל בצורה מוחלטת מה שגרר מודעת התנצלות בעיתונים מטעם הבמאי. אלא שכעבור שנים, בוגדונוביץ' טען כי מי שהכשילו את הסרט הם האולפנים אשר התנקמו בו על התנהגות שחצנית. לאחר הקרנות מבחן בינוניות האולפנים קיצצו את הסרט והוציאו אותו מסחרית בלי הקרנות מבחן נוספות. בוגדנוביץ' ניסה לתקן את הגרסה של האולפנים, אבל לא היו לו את חומרי הגלם. כך שהוא יצר גרסה מעט קצרה אפילו יותר לשידור לטלוויזיה, שהייתה בעיניו סבירה יותר. ואז, בשנת 2011, כמו משום מקום, הסרט צץ בנטפליקס בגרסה אשר בוגדנוביץ' רצה לשחרר במקור, גרסה אשר הוא חשב לאבודה. גרסה זו זכתה לעדנה מסוימת בקרב הביקורת וזו גם הגרסה בה אני צפיתי. קשה לי לראות כיצד עריכה שונה יכולה לפגוע בסרט באופן כה דרסטי, כי כמעט כל סצנה בסרט נהדרת בפני עצמה.

תגובות

  1. חובבן הגיב:

    תודה על הרשימה, לא הכרתי ואני מתכנן לצפות.
    לפי התמונה ברט ריינדולס חבש פאה כבר אז 🙂
    סיביל שפרד מועמדת בכירה לשחקנית היפה ביותר בכל הזמנים, לפחות ברשימה שלי.

השאר תגובה