דוקאביב 2017 – דיווח רביעי: הזוכים, "המחברות של אליש", "רון ארד – רק עם כפפות לבנות", "מקווה שאני בפריים"

פסטיבל דוקאביב מתקרב לסיומו, אם כי הדיווחים שלי על חלק מן הסרטים אשר ראיתי במהלכו ימשכו גם לתוך שבוע הבא. בינתיים, בערב יום רביעי (ה-17.5) כבר חולקו הפרסים לזוכים בפסטיבל והנה הם לפניכם:

פרס הסרט הישראלי הטוב ביותר: "הקיר" במאית: מורן איפרגן (כתבתי עליו בדיווח השני)
ציון לשבח תחרות ישראלית: "מקווה שאני בפריים" במאית: נטעלי בראון (פירוט עליו בהמשך פוסט זה)
סרט ביכורים ישראלי: "מוחי" במאים: רינה קסטלנובו-הולנדר ותמיר אלתרמן
צילום – סרט ישראלי: "ארץ אהובה שלי". צילום" אוריאל סיני, רונן זרצקי (בדיווח השני)
עריכה  – סרט ישראלי:  "המחברות של אליש" עריכה: שרון יעיש (בהמשך)
פרס הבימוי מטעם ארגון המבקרים פיפרסקי + פרס התחקיר: "סאלח, פה זה ארץ ישראל". במאי: דוד דרעי, תחקיר: טליה אלוני, רנן יזרסקי. (הסרט זכה בשני פרסים משני חברי שיפוט שונים).
פרס הסרט הבינלאומי הטוב ביותר: "פלסטיק צ'יינה", בימוי: ג'יו- ליאנג ואנג
ציון לשבח בינלאומי: "אני לא הכושי שלכם" בימוי: ראול פק
פרס החזון האמנותי – תחרות עומק שדה: "תרמית" בימוי: דין פלישר-קמפ
ציון לשבח – תחרות עומק שדה: "האתגר" בימוי יורי אנקאראני (על שלושת הזוכים האחרונים ניתן לקרוא בפוסט ההמלצות)
פרס ראשון תחרות סטודנטים: "להפוך את האבנים" בימוי: ניר דבורצ'ין, מכללת ספיר.
פרס שני תחרות סטודנטים: "המופע של תימור" בימוי: תמרה ממון, סם שפיגל.
פרס שלישי תחרות סטודנטים: "כמו פרס לוטוס" בימוי: אליה שוורץ, בית ספר מנשר (עליו כתבתי בפסטיבל ירושלים).

על הזוכים עליהם טרם כתבתי מקווה להספיק לכתוב בדיווח הבא. כעת לדיווח הנוכחי…

"המחברות של אליש"

הבמאי גולן רייז יצר סרט אישי על היחסים בין הדורות במשפחה שלו, אך סרטו מצליח להיות הרבה יותר מן הסיפור האישי, גם אודות לנקודת המוצא המעניינת שהחלה את המסע, וגם הודות לבחירות האמנותיות של היוצר. אליש מכותרת הסרט היא סבתו של הבמאי, אלישבע רייז. לאחר מותה, בעוד בניה מפנים את הרכוש מן הדירה שהותירה, הם מגלים קבוצה של מחברות אותן כתבה במשך כל חייהם – כאשר כל מחברת מסופרת מנקודת מבט של אחד מן מבניה, החל מן הלידה וכמעט עד מותה של האם, אשר הוסיפה לכתוב מנקודת המבט של בניה גם אחרי שעזבו את הבית. הבנים לא ידעו על המחברות ועיקר הסרט מורכב מהקריאה הראשונה שלהם, כאשר הם מקריאים בקולם טקסט אשר לכאורה מבטא את מה שחשבו – האמא כתבה את המחברות כאשר הילדים הם הדוברים ולא היא.

כתיבת המחברות בדרך זו יכולה להתפרש כאקט של חום ואהבה, שני דברים אשר בניה של אליש חשים כי היו חסרים מחייהם, בעיקר בכל הנוגע ליחס האם כלפיהם. כך, לצד הקריאה במחברות אנו שומעים אותם מתלוננים על הדרך בה האם הייתה נוכחת בחייהם בפועל, פרט לכתיבה בסתר של המחברות השונות עבור כל אחד מהם – ומדובר בשישה אחים ואחות. ניתן לראות כי את מחברות כותבת אותה אחת, אבל לא פעם היא מעבירה את אותו הסיפור מכמה נקודת מבט שונות, והילדים, כיום אנשים בוגרים, מוספים גם את נקודת המבט שלהם. בכך, יוצר הסרט משחק בנרטיב אשר מתווסף לעיסוק בפערים הבין דוריים, אשר מועברים בסרט גם דרך הנוכחות של הבמאי, בן הדור השלישי. גם אם הבמאי מבקש לא להבליט את עצמו, הרי שהדוברים מתייחסים אליו ובעיקר דומה כי בני הדור שלו כן זכו ליחס חם ואוהב יותר מצד ההורים. הסרט מנסה לשאול על המשמעות של המושג משפחה וקשר אוהב דרך התמקדות בדמות של האם, אשר לכאורה בה מדובר רוב הסרט ולא מעט מן הדברים מובעים דרך מילים שהיא עצמה כתבה, אבל היא גם נותרת מרוחקת ומסתורית מבחינה רבה, בין היתר משום שהריחוק מילדיה מנע מהם להכיר אותה. בנוסף, הצד שלה בסיפור מועבר רק בדרך עקיפה יחסית – המניעים שלה הרי מועברים במחברות אך ורק דרך מה שחשבה שהיא הדרך בה ילדיה רואים אותה ואת מצבם.

אולם לא מדובר רק בסיפור על משפחה, אלא על משפחה אשר חיה במקום מאוד ספציפי – הקיבוץ הדתי עין צורים, שייתכן והאווירה בו תרמה לא מעט לריחוק של האם. אחרי הכל, הילדים הם חלק מן הקבוצה ובשנים הראשונות הם לא לנו בבית. בנוסף, גם השייכות לחברה הדתית יוצרת ניכור וריחוק בין ההורים לבין חלק מן הצאצאים עם הזמן. במידה רבה, לפעמים קיים ניגוד בין הרצון של הדוברים באמא שתהיה עוברם מוקד לתמיכה אישית לבין החיים לפי כללים של קבוצה, בין אם מדובר בקיבוץ או בדת. באופן המזכיר את סרטו של רן טל "ילדי השמש", רייז עושה שימוש רחב בחומרי ארכיון, בעיקר מתצלומים של המשפחה והקיבוץ (סטילס וגם וידאו) או חומרים אשר נראים כלקוחים מן הסיפור של המשפחה. החומרים רוב הזמן תואמים את האירועים המתוארים במחברות/זיכרונות של הקוראים במחברות, אבל לא פעם היחס שלהם לטקסט הנשמע הוא אירוני, שכן לא פעם הצילומים מנסים לשקף אווירה שונה לחלוטין מן האווירה אשר נשמרה בזיכרון. לפעמים הם קרובים לקול בו ניסתה האם לדבר, לעתים הם יוצאים כנגד הקול שלה. הבמאי גם יוצר שכבה נוספת של ריבוי קולות, שכן את הכתוב במחברות אנו שומעים רוב הזמן דרך הקול של הבנים הקוראים בהם, אבל לפעמים בקולה של השחקנית רבקה גור, במה שיוצר הרחקה מסוימת מן הטקסט ומדגיש את העובדה כי האם לא באמת יכלה לדעת מה ילדיה חושבים, גם אם כתבה בגוף ראשון.

אולם גם הבנים עצמם לפעמים מתייחסים לאם ככוח כל יודע. אחד מהם אומר שהוא מרגיש בקריאה כאילו מישהו שם בתוכו מצלמה וצילם את המחשבות – דימויי מעניין גם בגלל שהוא מצביע על הדרך בה הדובר תופס את העולם, כמשהו שמועבר דרך הצילום ולא דרך המילים. ייתכן וזהו סוג נוסף של פער דורות בו נוגע הסרט – פער בין דור של מילים לדור של סרטים, פער בין דור של חדר אוכל וחינוך נוקשה לפרקים אלים לדור של תמיכה ושיחות נפש עם הילדים.

דרך יפה נוספת בה הבמאי משתמש במציאות קשורה לפנוי הבית בעקבות מות האם. כתוצאה מכך, הבית עומד ריק מרהיטים והמצב הזה של בית נטול חפצים הופך להיות הדימוי העיקרי של הסרט – רוב הזמן הבנים מדברים מתוך חלל כמעט ריק, דימוי אשר מתכתב עם העדר האהבה בו הם חשו. הבמאי לא חושש גם מלהציב פריימים ריקים כמעט לחלוטין – פריימים בהם נראים רק קירות עירומים, ללא בני אדם. ברגע אחד הוא משאיר חדר ריק על המסך למשך זמן ארוך, על מנת להצביע על רגע סוער בתולדות המדינה אשר הופך גם לטראומה מסוג שונה עבור חלק מן הילדים. מכיוון שבני המשפחה נולדו בתקופה שבין ראשית שנות החמישים לסוף שנות השישים, סיפור הילדות שלהם מקביל בלא מעט נקודות לסיפור של המדינה בשנותיה הראשונות. מעניין כי הבמאי מחליט להכניס לסרטו רק חלק מאירועים בעלי חשיבות לאומית, בכך הוא מראה כי החיים האישיים מושפעים מן הכלל, אבל לא באופן מוחלט או תמידי. הלאום הוא עוד שכבה של מכלול, כמו הדת, הקיבוץ, המשפחה. אולם דרך המחברות ודרך השיחות עם הבנים כאנשים בוגרים, הסרט הופך לדיון בפרט. חלק מן המשפטים המצמררים ביותר בסרט נאמרים על ידי בני משפחה בהיותם בוגרים ונוגעים לא רק לתלונות שלהם לגבי האם, אלא גם לאופן בו הם תופסים את עצמם. משפטים אלו מרמזים כי ההשפעה של דרך החינוך הספציפית שקיבלו הילדים מוסיפה לגרום לחוסרים בחייהם, גם לאחר שנים ארוכות – לא כל האחים מבינים זאת באותה דרך, לא כולם התרחקו או שמרו על רוח הקיבוץ והמשפחה באותו אופן. "המחברות של אליש" הוא סרט שנוצר כתוצאה ממציאת חומר גלם שאי אפשר לוותר עליו, אבל הוא הופך ליצירה חכמה ומעוררת מחשבה דרך בימוי אשר לא מסתפק רק בסיפור עצמו, אלא מנסה גם להעמיד אותו בספק, מבלי לחפות על הקהל סוג אחד של פרשנות.

"רון ארד – רק עם כפפות לבנות"

כותרת סרטו של אבידע ליבני על המעצב והאמן רון ארד לקוחה מאנקדוטה אשר מספר ארד על תערוכה שלו במרכז פופידו, בו הוא השאיל למוזיאון שתיים מן הכורסאות הראשונות שעיצב. כאשר הוא רצה להזיז אותם בחלל התערוכה, צעקו עליו שלא לגעת ביצירות האמנות בלי כפפות לבנות – זאת אחרי שנים בהם הכורסאות היו חלק מן הדברים שבנותיו של ארד שיחקו בהם. בכך, ארד מצטייר הן כאמן חשוב והן כמי שמערער על חשיבות האמנות כנבדלת מן החיים, כדורשת מגע של משי. אולם בבחירת הכותרת לסרט, עולה השאלה לגבי העמדה של הבמאי לגבי מושא התיעוד שלו – ייתכן והוא, כמו מוזיאון, מבקש לגעת בו לפרקים בזהירות ובכבוד. מצד שני, הסרט כן מצליח לחדור במעט לתוך הנפש של המעצב ולגלות עליו דברים חדשים ובעיקר לחשוף משהו אשר מסביר חלק מן העבודות שלו – אבל רק חלק בלבד ובלי תשובה חד משמעית. גם זה מתכתב עם רצון האמן, שכן הוא לועג ל"בולשביקים של האמנות" אשר מבקשים לדעת את כל הפרטים על היצירה – מי יצר אותה, מתי, מה הוא ניסה להביע. דומה כי בחלק מעבדותיו ארד שואף לבטח את הצורך או את היכולת לתת תשובות לשאלות כאלו, כפי שהוא שואף לשחק עם הגבולות של השימושי ואסתטי בעיצובים ובתערוכות שלו.

ליבני, במאי פורה במיוחד אשר מרבה לעסוק באמנים מסוגים שונים, מנסה להתאים את הסרט למידות של ארד, אשר נדמה כי הוא אינו מעוניין בסיכום כלשהו של הקריירה שלו. אף כי הסרט קופץ מדי פעם לקטעי ארכיון או לדיון ביצירות בעבר, אין בו ממש סיפור חיים כרונולוגי ובטח שלא סקירה של רגעי מפתח בקריירה. הסרט עוקב אחר ארד בשנים 2012-2013, סביב תערוכות ספציפיות ותוך שילוב בין יחס קר ולא מסביר לחומר לבין נגיעות ליחסים עם האמן עם הוריו ועם בנותיו, במשפחה אשר קשורה לעולם האמנות במספר מגוון של דרכים. ייתכן ודווקא המבט הזה, אשר מתמקד בהווה של התקופה בה צולם, הסרט מספר יותר על האמן מאשר יצירה שהייתה מנסה לתת תיעוד מקיף של כל השלבים בעשייה שלו. יש בסרט משחק מסוים בזמנים בהם נמסר לנו המידע. ייתכן והסרט חושף את הפרט הביוגרפי שמהווה את המפתח להבנת היצירה לקראת הסוף, אבל זהו משחק מתעתע, שכן מובן גם כי הביוגרפי והמניע לבחירה בנושא העיסוק הוא רק חלק קטן מן היצירה במקרה זה, ייתכן וחלק פחות מהותי מדרך היצירה או האופן שבו הקהל, אשר אינו יודע מן הסתם את המידע על עבורו של היוצר, חווה אותה.

ליבני כמעט ואינו מסביר דבר בסרט, הוא שואף לשהות עם האמן ולא לפענח את חידת דמותו. התוצאה היא יצירה אשר מרגישה קלילה ונעימה למראה, גם אם ניתן למצוא בה הצעות לקריאה עמוקה יותר. ניתן גם ליחס תחושה זה למפגש עם העיצובים של רון ארד, אבל זו תהיה כמובן קלישאה בנאלית.

"מקווה שאני בפריים"

צילום: יוני המנחם

גם סרטה של נטעלי בראון על הבמאית והשחקנית מיכל בת אדם משתמש בתיאור עבודה של האמנית על פרויקט אחד כנקודת מוצא לדיון בכל הקריירה והאישיות של הגיבורה. אולם דומה כי באורך של פחות משעה, הסרט מצליח לספק יותר מרק צוהר לתוך היצירה והאישיות של בת אדם, באופן אשר מראה את הצדדים הרבים בקריירה ארוכה שלה. הסרט נפתח בתיאור של הגיבורה על סט סרטה האחרון עד כה "הדרך לאן", וקופץ ממנו גם לעבר של בת אדם כשחקנית וכבמאית, כאשר הוא מתמקד גם בקשר המקצועי והאישי שלה עם בעלה, הבמאי משה מזרחי. הסרט מכיל קטעים מכל סרטיה של בת אדם כבמאית כמו גם מכמה משיתופי הפעולה הבולטים שלה עם מזרחי, אבל גם כאן אין הסבר כרונולוגי, אלא דיון באוטוביוגרפיה בעזרת הסרטים עצמם, בתוספת שימוש מצומצם בקטעי ארכיון ובשיחות בקרב בני הזוג עצמם.

בראון לא פונה אל בני הזוג בשאלות, ובעיקר מתארת את שגרת חייהם, על סט סרטה של האישה וגם בחיים הפרטים, בו שניהם מבצעים את עבודות הבית, נחים, או מסתכלים לאחור על הקריירה הארוכה. סצנות החיים הביתיים משתלבות אצל גיבורי הסרט באופן טבעי בסצנות המתארות את מאחורי הקלעים של ההפקה או של הסצנות המופיעות מתוך הסרטים, שכן מדובר ביוצרים אשר הסגנון האישי והאינטימי שלהם הוא אולי היתרון העיקרי שלהם בתור במאים וכותבים. הסרט עורך לפעמים בין קטעים דומים המופיעים בסרטיה השונים של בת אדם ודרך זה מספק לנו הצצה לסיפור הביוגרפי שלה, באופן מדויק ועשיר יותר מכל דיון ארוך בפרטים. אין בסרט אנשים אשר מדברים על הסרטים עצמם, פרט לכמה קטעי עיתונאות חיובים (מהעולם) ומעליבים וסקסיסטיים (מהארץ), אבל מיכל בת אדם היא יוצרת שהטון האישי שלה נוכח בכל דיאלוג המופיע בסרטים שלה ויש משהו בהיר וישיר באופן בו הסרטים משלבים שונים בקריירה שלה מתחברים.

"מקווה שאני בפריים" עוסק באופן בו התקבלה הקריירה של בת אדם בארץ וביחס לו זכתה מן הממסד הגברי בצורה ישירה רק בכמה משפטים ובסצנות ישירות לקראת הסיום, אך הנושא נוכח לאורך כל הסרט, גם דרך חלק מן הפירוש של השם. דומה כי כל הסרט מכיל גם בחינה של מה מצופה מאישה ואיזה סוג קולנוע וחיים היא צריכה לייצר, כמו גם את הדרך של הבמאית להתריס נגד המצופה ממנה פשוט דרך יצירה אשר משקפת את הצדדים השונים של הרצון הנשי מול הדיכוי ודרך בנייה של דמויות גברים עדינות יותר. במהלך הסרט אומרת בת אדם כי במשך שנים ארוכות היא הסתירה את הגיל שלה, מתוך רצון שלא יצפו ממנה לדברים מסוימים רק בגלל הגיל, מעבר לכך שמצפים ממנה לסוג מסוים של סרטים כי היא אישה. דומה כי היא מנסה להתחמק מן ההגדרות ופשוט להיות היא עצמה, והסרט של בראון מאפשר לראות את החוזק שלה ביצירה אמנותית וגם בשמירה על המיקוד בחיים הפרטים.

הסרט הזה גם מראה זוגיות של שני במאים גדולים, שיש ביצירה שלהם ביחד ולחוד הרבה מאפיינים דומים (גברים רגישים ונשים שמחבורת למיניות שלהן יש גם אצל מזרחי, למשל) ובחיים המשותפים שלהם יש הרבה הערכה הדדית, גם לאחר חיים משותפים ארוכים וגם מול החולי שמביא עמו הגיל המבוגר. כותרת הסרט מופיעה בסרט עצמו רק בסצנה האחרונה והיא מגדירה מחדש את הרצון של מיכל בת אדם להיות במוקד העניין – היא מקווה שהיא בפריים לא בסרט אשר עוסק בדמותה, אלא בצילומים בהם היא מתעדת את הזיכרונות של בעלה. הפריים שבת אדם מביימת בסופו של דבר הוא פריים של זוגיות, גם אם בראון רוצה ומצליחה גם לספר את הסיפור שלה בתור יוצרת שפעלה בעידן בו מעט מאוד נשים יצרו סרטים, שלא לדבר על בנו גוף יצירה של יותר מסרט עלילתי ארוך אחד. דומה כי השיח הקולנועי המרכזי בארץ אף פעם לא אימץ את מיכל בת אדם למרכז – מאז סוף שנות השבעים ועד ימינו היא עושה סרטים אשר לא ניתן לשייך אותם לאף קבוצה של יצירה, אף שכמו בסרטיו של בעלה דומה כי יש בהם יותר רגישות ומבט בוגר על מהלכי הנפש מול רוב הסרטים של היוצרים של סרטי "הרגישות החדשה". יש בסרט משהו עצוב בכך שהוא מראה כי מזרחי לא מצליח לקבל מימון לסרטיו בעוד השיח הביקורתי כלפי הסרטים של בת אדם נותר מפוספס אחרי שהביקורת המעליבות של סרטיה המקודמים קבעו את הטון גם להמשך.