"המילה האחרונה", סקירה

בבתי הקולנוע בארץ מוקרנים כרגע שני סרטים בכיכובה של שירלי מקליין. את האחד לא ראיתי ואת השני מאוד לא חיבבתי, אבל אני עדיין מאושר מזה.
מקליין בת 83 השנה, והקריירה המפוארת שלה התחילה באמצע שנות החמישים, כאשר הסרט השלישי בו שיחקה בתפקיד משני כנסיכה הודית, "מסביב לעולם ב-80 יום", זכה באוסקר. שני סרטים נוספים בהשתתפותה זכו גם הם בפרס הסרט הטוב ביותר, אבל ההבדל הוא שבהם היא הייתה שחקנית ראשית: "הדירה" ב-1960 (בו נתנה הופעה פנומנלית אך הפסידה את פרס השחקנית לאליזבת טיילור) ו"תנאים של חיבה" משנת 1983, עליו גם זכתה באוסקר היחיד שלה. מקליין, אצולה הוליוודית כל כך מושרשת שאפילו לא צריך להזכיר שהיא אחותו הגדולה של וורן בייטי כדי שנדע מי היא, הייתה מועמדת לאוסקר לא רק כשחקנית, אלא גם כבמאית דוקומנטרית ("החצי האפל של השמיים" בשנת 1975).
אבל מעבר לכישרון שלה ולכריזמה שיש לה על המסך, אני מעריץ את מקליין בעיקר כי בקלוז-אפים המרובים עליה בסרט לשמו התכנסנו, "המילה האחרונה" (The Last Word), רואים בבירור את קמטי הגיל שלה. מקליין לא אישה צעירה, אבל בשונה מאחרות היא לא נתנה לתעשיית היופי להצעיר אותה בכוח. בזכות העובדה שהיא נראית כמו בן אדם ולא כמו שיבוט מהונדס, כפי שהתעשייה והקהל דורשים לרוב משחקניות שעברו את גיל הבלות הקולנועי 35, היא בעיני יפה כיום כמו שתמיד הייתה.

על פי דף ה-IMDB של מקליין, יש לה כבר בשלב הזה עוד שלושה סרטים בקנה, כלומר היא ממשיכה לעבוד כל הזמן. עם זאת, אי אפשר להתחמק מהידיעה שזה לא ימשיך לנצח, וגם היא תעזוב אותנו מתישהו. ככזה אני נורא רוצה להפציר בכם ללכת לראות אותה על המסך הגדול כל עוד היא יכולה להופיע, לתת את זמנכם וכספכם לסרט שמעניק תפקיד ראשי משובח לאישה שהקריירה שלה הולכת יד ביד עם תולדות הוליווד החדשה (כלומר, זו שהחלה בשנות השישים). אני נורא רוצה לעשות את זה, אבל אני לא יכול. והבעיה היא לא במקליין, אלא בכל מה שמסביב.

"המילה האחרונה" נפתח בשוט נפלא. מקליין עומדת בגבה למצלמה ומביטה דרך חלון מוארך החוצה. לאחר כמה שניות היא מסתובבת אלינו וצועדת קדימה, כאשר משקופי החלון ממסגרים אותה במשהו שנע בין קבורה לקדושה. מעבר לפריימינג המצוין של הפתיחה, אנחנו מקבלים את מקליין בקלוז אפ, ממלאת את המסך, מציגה לנו את גילה ואת פניה רבות ההבעה. למרבה הצער, זה יהיה שיא הסרט.
הארייט, דמותה של מקליין, היא אישה מבוגרת ורבת ממון, שפעם הייתה נשיאה של משרד פרסום. היא הייתה ידועה כאישה קשה, עצמאית, שכולם פחדו ממנה, וזה הרחיק ממנה את הבת היחידה שלה ואת בעלה. גם עכשיו, כאשר היא פשוט יכולה לנוח ולהינות מהחיים, הארייט ממשיכה לרדות בעובדי הבית שלה ובסופו של דבר לעשות את העבודה שלהם כי היא פשוט לא מרוצה מכלום. לאחר שהיא עומדת לוותר על המשך חייה ולשים לזה סוף, היא מתחילה לתהות כיצד יזכרו אותה אחרי מותה, והמחשבה הזו לא מעודדת אותה. לכן היא שוכרת את אן, בגילומה של אמנדה סייגפריד, כותבת הספדים מעיתון שהיא תרמה למימונו, ומבקשת, סליחה, דורשת ממנה לכתוב לה את ההספד שינציח אותה אחרי מותה. מכאן אתם כבר יודעים לאן זה ממשיך: הכותבת הצעירה, שיש לה חלומות משל עצמה אך בניגוד להארייט תמיד נתנה לפחד להוביל אותה, מתקשה למצוא מה לכתוב על הבוסית החדשה שלה, והשתיים מנסות לעצב מחדש את חייה של הארייט כדי לשנות את המורשת שלה. זה יוביל לתהליך הפוך של שתיהן: הארייט תהפוך לאדם מכיל, אוהב ושלם יותר, כאשר אן תלמד שלא לפחד יותר ולרדוף אחרי חלומותיה מבלי לעשות חשבון לאיש.

בהחלט יש המון דברים מהנים בחלקו הראשון של "המילה האחרונה". מעבר להופעתה של מקליין, גם הדינמיקה בינה ובין סייגפריד עובדת היטב, ויש מספיק הומור בשביל לחפות על כמה שכל רגע בו צפוי מקילומטרים. האנושות כבר הוכיחה שהיא יכולה ליהנות מלשמוע את אותו סיפור שוב ושוב ושוב, ולכן אין מניעה שעלילת הכפרה וההתחלה מחדש של "המילה האחרונה" לא תצליח להעביר כמה דקות של צפייה נעימה. עם זאת, ככל שהסרט מתקדם מתבררות שתי אמיתות. הראשונה היא שמקליין היא הדבק שמחזיק את הסרט מלהתפורר וכל פעם שיש סצנה שאיננה בהשתתפותה מרגישים את הצניחה בעניין, והשני הוא שהסרט הזה פועל על אוטומט.
אם הסרט היה מסתיים אחרי כשעה ורבע עוד הייתי יכול להמליץ עליו. אבל אז, ממש בנקודת הזמן שהזכרתי, קורה משהו. לקראת המערכה השלישית של "המילה האחרונה", החליט התסריטאי סטוארט רוס פינק, להוציא את גיבורותיו לרוד-טריפ. המטרה: לאחד בין הארייט וביתה (השחקנית אן הש, שלמרבה הצער בניגוד למקליין, אצלה הניתוחים המרובים שינו את פניה).

הבעיה הראשונה במהלך הרוד-טריפ היא שזה מרגיש כל כך כפוי, שנדמה שהתסריטאי חיפש בכוח מה לעשות כדי להאריך את העלילה. גם שום דבר בו לא לגמרי מסתדר, לא הבחירה לצרף למסע בלי סיבה הגיונית את בת חסותה של הארייט, ילדה שחורה בסיכון (דמות שכתובה איום ונורא ושחקנית צעירה מדי בשביל להצליח להציל אותה) ובטח לא הבחירה לקחת את האוטו הצ'וקמק של אן במקום את האוטו החדש של הארייט, רק כדי שהן יוכלו להיתקע במהלך הנסיעה ולעבור חוויה מגבשת במלון דרכים.
מהרגע שהנשים נכנסות לאוטו, "המילה האחרונה" צולל כל כך מהר למטה אל עבר פי תחתיות שהראש מסתובב. אני לא זוכר כבר הרבה זמן שראיתי תהליך התדרדרות כל כך קיצוני של סרט שהיה אפשר לכנות אותו אפילו חביב בחלקיו הראשונים.
הכמעט-שעה האחרונה של הסרט היא פשוט דריכה עיקשת בכל קלישאה קולנועית, לרמת הפארודיה. הכל מסומן, הכל קיטשי ולח מדי. על פני שעתיים לא הכרחיות, "המילה האחרונה" קובר את עצמו תחת מפולת של סצנות מביכות, תהליכים רגשיים מתוסרטים ושגרתיות שמייבשת כל דבר טוב שהיה בתחילתו.

את הסרט ביים מארק פלינגטון, מישהו שאני נורא מעוניין לדעת מה עומד מאחורי הקריירה המוזרה שלו. הוא התחיל כבמאי קליפים בשנות התשעים (הבולט בהם הוא "ג'רמי" המצמרר של פרל ג'אם), ואת סרטו הראשון, "עושים את זה" ביים בשנת 1997. אמנם ראיתי את הסרט לפני יותר מדי שנים, אבל אני זוכר אותו כדרמת התבגרות יפה ומרגשת, עם סיפור חברות מעניין מאוד בין שני צעירים מאוד שונים, המגולמים על ידי בן אפלק וג'רמי דייויס. מאותה דרמה הוא עבר למותחן בשם "סכנה ברחוב ארלינגטון" בכיכובם של ג'ף ברידג'ס וטים רובינס, שמאוד אהבתי כשראיתי אותו בסמוך ליציאתו, אבל בצפייה שנייה התגלה לי שהוא לא מחזיק יותר מדי. סרטו השלישי היה כבר מותחן אימה, "נבואות איש העש" עם ריצ'רד גיר, שזכור לי כמו צ'יזבט עשוי היטב. זה היה בתחילת האלף, ומאז ועד עכשיו ביים רק עוד שני פיצ'רים זניחים, האחרון שבהם מלפני שש שנים. זו פילמוגרפיה מאוד לא אחידה, ומעניין אותי מדוע היו כאלה רווחים בין סרט לסרט (האם זה בגלל שפלינגטון לא הצליח להשיג מימון או שהוא פשוט החליט לעשות דברים אחרים) ואיך הוא בוחר את הפרויקטים שלו, שקשה מאוד למצוא ביניהם מכנה משותף. סרטו הבא כבר מתוכנן לשנה הבאה, ואולי "המילה האחרונה" המסורבל היה רק הסרת אבק ושימון מנועים לקראת הבאות.

אז נותרנו רק עם שירלי מקליין. הייתי רוצה ש"המילה האחרונה" יהיה להיט רק בשביל להוכיח שסרטים בכיכובן של נשים מבוגרות יכולים להצליח, ושיש להם קהל. אז אמנם אני לא נביא ההכנסות הטוב בעולם, אבל קשה לי לראות את זה קורה הפעם. בכל מקרה, החדשות הטובות הן שהסרט הזה נתן לנו עוד זמן עם השחקנית המעולה הזו בתפקיד ראשי. נקווה שבפעם הבאה גם הסרט עצמו יהיה טוב כמוה.