דוקאביב 2017 – דיווח ראשון: "דינה", "אדה לשלטון", "ניצוצות ואבק שריפה", "מוריאמה-סאן" ומקבצי סרטים קצרים

פסטיבל דוקאביב השנתי החל ביום חמישי האחרון (11 למאי), ובימיו הראשונים צברתי לא מעט סרטים, אשר לא על כולם מצאתי זמן לכתוב. בשלב זה אני משאיר את הדיון בסרטים הישראלים לפוסט הבא, ובינתיים כותב על כמה היבטים אשר עולים בחלק מן הסרטים הבינלאומיים שראיתי.

"דינה"
Dina

לרוב אני סבור כי אחרי שמגיע שיא לקראת סיום סרט, עדיף שלא יבוא אחריו דבר נוסף, מה שיחליש את האפקט של הרגע יוצא הדופן. אולם בסרטם של הבמאים דן סיקלס ואנטוניו סנטיני, הבחירה משרתת היטב את רוח הסרט, שכן זהו לא סרט על רגעי שיא, אלא על הפיכת החיים הפשוטים והשגרתיים לשיא בפני עצמו. לא שהסרט מתאר מציאות שגרתית: הוא עוקב אחר דינה, אישה לא בדיוק צעירה, עם מספר לקויות נפשיות הגורמות לכך שניתן להבין כי היא איננה רגילה גם בטרם מבינים מה בדיוק מיוחד בה – וזה בלי קשר גם לאירועים סוערים בעברה, אשר נחשפים בסרט בהדרגה. מבחינת התפתחות הנרטיב, הסרט עוקב אחר ההכנות לחתונה של דינה עם סקוט, גבר אשר סובל בעצמו מלא מעט בעיות, כולל מה שנראה כרתיעה מכל מגע פיזי, אפילו עם ארוסתו. הרתיעה הזו מובילה את דינה לתסכול ואולי אף למשבר ביחסים, גם אם ברור כי בקרב בני הזוג יש רצון רב לעזרה הדדית וכי סקוט מלא בהערכה ואולי אף בהערצה לדינה. הרגע הבולט בסרט מגיע כאמור סמוך לסיום והבמאים מביימים אותו באופן שונה משאר הסרט – עם עריכה בין צילום בלונג שוט של הגיבורים לצילום מקרוב (אך מזווית דומה). לאחר שהם יוצאים מן הפריים ישנה השמעה של הקלטה מתקופה אחרת, אשר בה ניתן לשמוע בצורה מצמררת פרק מן עברה של הגיבורה, משהו שאמנם לא מסביר את כל חידת דמותה, אבל עוזר להבין אותה ואת הסרט כולו באור שונה. היוצרים מבליטים סצנה זו דרך השינוי בסגנון הקולנועי – אשר מדגיש לא רק את העבר, אלא גם את מצב הגיבורים בהווה. אך כאמור, זה לא הסוף, כי יש בחיי הדמויות הללו הרבה יותר. לא תמיד המבט על הדמויות ריתק אותי באותה הדרך, אבל הבחירות הסגנוניות בחלקו האחרון של הסרט והכנסת מספר קטעים בהם הדמויות מודעות להיותן מתועדות, גורמת לזכייה של הסרט בתחרות התיעודית בפסטיבל סאנדנס להיות מובנת.

הקרנה נוספת: יום רביעי, 17.5, 10:00

"אדה לשלטון"
Ada for Mayor

סרטים אשר עוקבים אחרי פוליטיקאים במהלך קמפיין בחירות הם ז'אנר די נפוץ ויותר מגוון ממה שנדמה (ראו למשל "הדוור הטוב" שגם הוא מציג בדוקאביב השנה), אך סרט זה על אדה קלואו, ראש העיר של ברצלונה, מרגיש מעט שונה משתי סיבות: משום שאדה אינה פוליטקאית רגילה, וגם בעקבות בחירה מעניינת אחת של במאי הסרט פאו פאוס.
אדה קלואו פרצה לתודעה הציבורית בספרד כמובילה המחאה נגד גירוש מדירות של אנשים שנכנסו לחובת משכנתא עקב המשבר הכלכלי. לאחר כמה שנים, היא החליטה לרוץ לראשות העיר דווקא מפני שהיא שונה מבין כל המועמדים האחרים, לא רק בגישה הפוליטית שלה אשר מעמידה במרכז את צרכי כלל התושבים והסלידה שלה מהשיח הפוליטי, לפחות בתחילת הדרך. במהלך הקמפיין עליה לאחד את השמאל (המפולג כדרכו של כל שמאל), לשכנע את התושבים שהשמאל לא מסוכן בניהול של עיר גדולה, בעלת נמל, מפעלים והרבה מוקדי תיירות. אבל היא גם צריכה לשנות את אופייה – אין לה בעיה לדבר מול קהל ואפילו לנצח יריבים פוליטיים בוויכוחים, אך היותה אייקון הוא דבר פחות נוח, כמו גם הצורך לדבר בסיסמאות ולהשתתף באירועים אשר בחלקים עליה לדבר גם לבורגנות העשירה יותר, שגם היא חלק מן העיר אשר אדה שואפת לפעול למען כל תושביה. כך המסע שלה לעבר הניצחון הוא גם סיפור חניכה, במהלכו היא הופכת ממנהיגת מחאה למי שעומדת בראש המשרד. גם אם הסרט, אשר יוצא מתוך נקודת הנחה כי היא מודל לחיקוי והערצה, מראה כיצד היא שומרת על צניעות ועל המחשבה כי היא פועלת למען המקופחים וחסרי (וחסרות) הקול ולא רק למען עצמה.
הבחירה המעניינת של הבמאי היא לשלב בסרט יומני וידאו וידויים של אדה. ביומנים אלו היא נחשפת בתור ההיפך של המועמדת שואפת הביטחון – היא חושפת את החרדות שלה לגבי הקמפיין וחיה ואת תחושה הזרות אשר עולה נוכח המשחק הפוליטי, מבלי שהיא מאבדת את אמונתה. חלק זה של הסרט חושף עד כמה גם האופציה של "ראשים מדברים" יכולה להיות יצירתית וחשובה מבחינה קולנועית. במשך רוב הסרט היא מצולמת על רקע שחור מופשט, בניגוד לתמונות אשר מציבות אותה כחלק מן הקמפיין והעיר, כמו האני הפנימי שלה מרחף בסוג של מציאות מקבילה – הצדדים השונים של אישיותה טרם התחברו מבחינה מוחשית. אולם כשקרב יום הבחירות והביטחון עולה, הקטעים הללו לפתע מצולמים במשרד שלה, עם ארון ספרים גדוש מאחוריה – היא כבר חלק שלם מן הסביבה, מן ההנהגה. וכמובן, הסרט זה יכול גם להוות זריקת עידוד למי שרוצה לראות דוגמא לכך כששינוי פוליטי שנראה קלוש יכול להפוך למציאות.

הקרנה הבאה: יום ראשון, 14.5, 15:15

"ניצוצות ואבק שריפה"
Brimstone & Glory

העיירה טלטופק היא בירת הזיקוקים של מקסיקו. פירוש הדבר אינו רק שבמקום מיוצרים הקבה מאוד זיקוקים, אלא גם בחיי התרבות בעיר המבוססים על מופעי האש, בעיקר בשני חגים מיוחדים – יום חואן הקדוש (שהוא בין היתר המגן על יצרני הזיקוקים) ויום השוורים. בראשון מדליקים הרבה זיקוקים במבנים מורכבים, בשני מוספים לחגיגה פסלי שוורים גדולים אשר מועלים באש בשיא החגיגות, מצוידים באלפי זיקוקים העפים לכל עבר. החגים הללו לא מהווים רק אטרקציה תיירותית מרהיבה לעין, אלא גם סכנה של ממש לכל מי שלוקח חלק במופע, כמפעיל או כצופה. או כמו שאומר ילד לו יש שני קטעי קריינות בסרט: "הצלקות שלנו הם עדות לקדוש שמושך אותנו מן השריפה".
השאלה מה מושך אותם לבצע חגיגות אשר גורמות ללא מעט פציעות חמורות מצלקות היא עניין אחר, עניין אשר נראה תמוהה בעיניי זרים, אך דומה כי הוא חלק בלתי נפקד מן המסורת ומעצם הקיום במקום. הבמאי ויקטור חקובלסקי לא מרבה להשתמש בקריינות כמו זו, או במלל בכלל, נותן למראות מן המקום לדבר. אבל הוא גם לא נותן דגש רק למופעי הזיקוקים אשר נעים ממה שנראה פשוט לעוצר נשימה, אלא גם לאנשים המתכוננים להם, מתבוננים בהם או נסים מפניהם. הסרט לא מוקדש לאלו שנהרגו בחגיגות, אבל הוא בשום אופן לא לוקח צד בדיון האם להמשיך את המנהג או להפסיק אותו – הוא מראה פציעות קשות לצד יופי גדול, קולות בקהילה החוגגים את האיחוד סביב אחד וגם כאלו המביעים ביקורת. אולי אפשר להגיד כי היוצר מותיר את מלאכת השיפוט לקהל, אבל לי הוא בעיקר הותיר את התחושה כי מי אנחנו שנשפוט.

הקרנה הבאה: יום שישי, 19.5 20:30

"מוריאמה-סאן"
Moriyama-San

סרטם החדש של צוות היוצרים אילה באקה ולואיז לימוונה הוא סרט לא מספיק מרתק על דמות מרתקת. הסרט, אשר מצהיר על עצמו כמאולתר, החל במפגש מקרי בין באקה לבין מוריאמה, אדם מבוגר שמעולם לא יצא מגבולות טוקיו. השניים מתחברים דרך אהבה משותפת למוזיקת נויז ואחרי היכרות קצרה, באקה מבקש להתארח בביתו של מוריאמה למשך שבוע, אשר מתואר בסרט. האנגלית של המארח בסיסית מאוד ולכן השניים מתקשים לתקשר, אבל הסרט מתאר את הימים ביחד ואת השקפת העולם של הגיבור – אשר מוותר לפעמים על נוחות, אבל נהנה לשמוע את מוזיקת הנויז, לקרוא ולצפות בקולנוע אמנותי תוך שהוא מתגעגע לכלבו שנפטר לא מכבר. חוסר התקשרות בין השניים משעשע, אבל גם מונע דיון של ממש בהשקפת העולם של הגיבור או של הבמאי.
גם הדיון במוזיקה אשר יצרה את הקשר נותר מוגבל למספר קטן של סצנות, כאשר דומה כי היוצרים חוששים שלא לחשוף יותר מדי מן המוזיקה הלא נגישה על מנת לא להרתיע את הקהל. מה שנותר במרכז הסרט הוא המבנה המיוחד של הבית בו גר מוריאמה, בית שמוגדר כ"כפר קטן בתוך יער, אבל בלב טוקיו" – הארכיטקטורה של הבית אכן ייחודית ומבנים ייחודים אכן עומדים במרכז גוף היצירה של היוצרים. הרגעים אשר פשוט מתארים את האדם בביתו הם בעיניי הטובים ביותר בסרט, אך גם בהם לא מצאתי מקוריות גדולה במיוחד, בעיקר לא בדרך השימוש באמצעי הקולנוע לאורך הסרט כמכלול. הסרט אורך כשעה, אבל לתחושתי הוא לא ממלא אותה בחומר מגוון מספיק, או לחלופין במבט מספיק ארוך ומעמיק בגיבור.

הקרנות נוספות: יום שלישי, 16.05, 10:30 יום רביעי, 17:05, 19:00

סרטים קצרים:
מקבץ ״לשירת ההמנון…״

White Riot: London

אחת המסגרות הכי מרתקות והכי פחות נצפות בפסטיבל היא מסגרת הסרטים הקצרים. המקבץ "לשירת ההמנון" שהיה הראשון שהוקרן (ולא הספקתי לכתוב עליו לפני הקרנתו האחרונה) עוסק בפערים חברתיים ובלאומיות בימינו נוכח משבר הפליטים (אבל לא רק). שני הסרטים הראשונים שבו מעוררים עניין גם בגלל האופן שבו הם משחקים עם היחס בין הפסקול לתמונה.

"הרודן הנאור" (The Benevolent Dictator) של צוות הבמאים ברנרד בראונשטיין, אלברט ליכטבלו ומרטין הנסוארל, הוא הסרט הכי ארוך והכי טוב במקבץ. הוא מתחיל בשוט ארוך של ילדים באזור עני במלאווי, מתבוננים במראה הזר של המצלמה המתבוננת בהם. על רקע המבט הארוך הזה, ותמונות אחרות מחיי המדינה האפריקאית, אנו מתחילים לשמוע בוייס-אובר סיפור חיים אשר נראה כלקוח מסרט שונה לגמרי – יהודי אשר נולד באוסטריה בשנות העשרים מספר את סיפור חייו, הקשר הבעייתי ורב התפניות עם הוריו, הבריחה מן המשטר הנאצי, סוג שונה לגמרי של חיים ובעיות. אחרי כמה דקות, נוצר ההקשר: מאז שנות החמישים הגיבור נורברט אבלס חי באפריקה, אליה עבר למטרות הוראה, בין היתר מטעם האו"ם. מזה זמן רב הוא חי במלאווי, נשוי לאישה מקומית. אבלס הוא האדם הלבן העשיר, זה אשר מעסיק הרבה עובדים ומשרתים וניזון ממזון כמו לחם עם ביצה שהוא יקר מדי לרוב האוכלוסייה. מצד אחד הוא שריד של עידן הדיכוי, מצד שני הוא תורם לחברה ומקדיש את חייו, גם אחרי גיל 90, למדינה המתפתחת. אבל בדבריו הוא גם מדבר על כך כי המדינה לא מוכנה כרגע לסגירת הפערים או לדמוקרטיה – שכן כמעט אף אחד בה לא יודע קרוא וכתוב, שלא לדבר על להבדיל בין תפיסות פוליטיות שונות. גם אחרי שהסרט חושף את דמותו, רוב הסרט מראה את חיי העובדים שלו או הסביבה, באופן אשר יוצר דינמיקה תמידית בין הפסקול לתמונה ולא מאפשרת קבלה אחידה של דברי הדובר, או רתיעה ממנו – הסרט מנציח פערי מעמד ויחסים בין עושר לעוני, אך הוא עושה זאת באופן אשר לא מתיישב עם דרך הייצוג הרגילה או תפיסה פוליטית אחת.

לפני סרט זה הוקרן סרטו של פאביו פלמירי – "חריגים" (Irregulars). לו היה סרט זה מורכב מתמונה בלבד, הייתי מוצא אותו מרתק – הסרט מצולם כולו במפעל לייצור בובות ראווה והוא מראה כיצד ממראות שבורים הן הופכות לאנושיות יותר, בעזרת סדרה יפה של קומפוזיציות. אבל הסרט הוא בכלל לא על זה – בפסקול נשמעת עדות של מהגר מאפריקה לאירופה. השילוב בין קול לתמונה יוצר לא מעט הקבלות שהעיקרית בהם היא טשטוש הגבולות בין האנושי ללא-אנושי, כאשר המהגרים הופכים במצבים שונים לסוג של בובות, או למשהו שאינו נראה. דווקא בשילוב הזה, אף כי יש בו מספר רגעים מבריקים בסרט שנמשך 9 דקות, יש משהו שמרגיש פחות חזק שכן האמירה שלו ישירה מדי, מה שגורם לה להיות קצת נדושה. אולם בכל זאת, מדובר בסרט מרשים ומהנה. הדיון ביחס בין פסקול לתמונה עולה גם במספר רב של סרטים ארוכים בפסטיבל, בהם גם הסרט הישראלי הנהדר "הקיר", בו אגע בהרחבה גדולה יותר בפוסט הבא.

"מחאה לבנה: לונדון" (White Riot: London) של הבמאית רוביקה שאה מורכב מהקראת טקסטים מתוך מגזין פאנק משנת 1977, מגזין אשר יצא נגד התעוררות תנועות לאומניות ניאו-נאציות בבריטניה ונגד אלימות משטרתית נגד מיעוטים. הטקסטים מן העבר הלא ממש נודע מוקראים בידי אמנים בני מיעוטים באנגליה של ימינו. הקונספט הזה לא ממש ממוצא בסרט הקצר הזה, אשר אמנם ערוך בצורה מהירה אך בפועל לא מספק יותר מדי מידע או השוואה מעניינת בין התקופות. מדובר בסרט קצר אשר מקדים סרט ארוך וייתכן כי הפורמט הארוך ישרת את האמירה באופן טוב יותר.

"פולונז" (Polonaise) של הבמאית אנייסזקה אלבנווסקה נדיר מעט בנוף התיעודי, שכן היצירה מתמקדת באנשי ימין אשר עורכים בעיירה קטנה תחרות בה מתבקשים תושבים בגילאים שונים להראות את הפטריוטיות שלהם. התוצאה היא שילוב מוזר ומצחיק של פורבינציאליות וגאווה לאומית פולנית, כאשר תושבים בני 6 עד 80 מנסים לחשוף את הידע שלהם במורשת הפולנית בסדרה של מופעי חובבים, אשר לא תמיד ברור עד כמה אותנטית היא הגאווה הלאומית אשר מובעת בהם. היתרון של הסרט הוא גם הדבר הבעייתי בו – התחושה כי הוא צוחק על המתועדים בו, בעיקר על מארגני התחרות שבמקום להאדיר את האומה הפולנית מציגה אותה כמשהו מלא גאווה בלי סיבה. אבל יש גם קסם באמירה של ילד בן 6 שבתשובה לשאלה מה הוא הכי אוהב בארצו הוא אומר "בפולין פולנים מדברים פולנית", ולי קשה לחשוב על סיבה טובה יותר לקשר למולדת.

סרטים קצרים:
מקבץ ״החלל הרואה״

״לפני הנדידה״

מקבץ הסרטים השני שראיתי בפסטיבל הוקדש לסרטים אשר מתמקדים בתיאור הסביבה באופן פיוטי, סוג הקולנוע אשר אני לרוב נוטה לאהוב.

המקבץ נפתח והסתיים בסרטים בני שוט בודד. מביניהם, הפותח, "האיש עם הסווטשירט הצהוב" (Mr. Yellow Sweatshirt), הוא בעיניי הברקה אמתית, מה שלא מפתיע בהתחשב בכך שהוא של פשו ולז (במאי "מאנאקאמאנה") בשיתוף עם יוני ברוק. הסרט מצולם מעל עמדת כניסה לרכבת התחתית בשוט סטטי שנראה כמו לקוח ממצלמת אבטחה במעגל סגור. הוא מראה הרבה מאוד אנשים יוצאים ונכנסים ולכאורה לא הרבה יותר, אלא שבתוך הסיטואציה הזו מתחיל להיווצר סיפור קצר ודרמטי על התמדה, שאיפה לעמוד בחוקים, התמודדות עם אתגרים ובסופו של דבר עזרה ותושייה.

הסרט המסיים, "אוזן קשבת" (A Listening Ear), שנוצר בידי לורה סטק וסאנה רוברס הוא תרגיל קצר וחביב המשלב בין שוט המתבונן בעיר ושיחת טלפון יומית של קשיש למוקד שיחות עם קשישים, בליווי אנימציה פשוטה המאירה את דברי הקשיש. מדובר בסרט פחות מיוחד מן הסרטים האחרים במקבץ, אך כיוון שאורכו הוא 4 דקות הוא מהווה דרך חביבה לסגור אותו.

הסרטים האחרים במקבץ מתארים מקום בעזרת סדרה ארוכה יותר של שוטים ודימויים אשר יוצרים מכלול. הנגיש מבין הסרטים הוא "עיר מסחר" (Commodity City) של הבמאית ג'סיקה קינגדון. הסרט מצולם בשוק סיטונאי באורך 8 קילומטרים בסין ומציג חנויות אשר רובן נראות מעט הזויות במוצר הבודד שהם מוכרות. תחילה, הסרט מציג עולם בו יש מוכרים משועממים ללא קונים, אך בהדרגה השוק מתעורר לחיים ומציג שלל יפה של סיטואציות אנושיות, לא רק כאלו הקשורות למסחר. הסרט הזה בונה קצב והתפחות גם בלי קשר נרטיבי והתוצאה משעשעת ויפה.

"לפני הנדידה" (Before the Flight) של הבמאית לאורנס בונוי הוא בעל מבנה מופשט יותר, אך גם ברור – הסרט מראה שורה של מבני ציבור כמעט נטושים בעיר אביג'אן בחוף השנהב, העיר הגדולה במדינה אך כבר לא הבירה שלה, כך שמבני השלטון המפוארים הם נטולי תכלית פרקטית, פרט לכך שהם מהווים מקום לינה לעטלפים במהלך היום. הסרט משלב בין מראות של הזנחה ועוני לארכיטקטורה מודרנית שניסתה לשדר פאר, ברצף דימויים אירוני המועבר בקצב אטי שיכול להתיש, אך אני מצאתי אותו יפהפה ומכבד הן את העבר והן את הווה, אף כי בשניהם המציאות עגומה.

הסרט "אלטימיר" (Altimir) של הבמאית קיי חהנאחן יכול להיות סוג של המשך ל"לפני הנדידה" אשר הוצג לפניו וגם יצירה משלימה ל"הדוור הטוב" אשר מוצג גם הוא בפסטיבל וכבר הזכרתי לעיל. הכפר שכותרת הסרט מתייחסת אליו הוא כפר כמעט נטוש בבולגריה, תלוש מן ההווה בו המדינה מנסה להתקרב לאיחוד האירופאי ומלא בערגה של חלק מן התושבים לעידן הקומוניסטי, בו החיים במקום שגשגו יותר, או לפחות היו קיימים, שכן רוב התושבים עזבו ומקורות פרנסה של ממש אין. זוהי יצירה מעט יותר עצובה מן הסרטים האחרים, אף על פי שהבמאית עושה שימוש עדין בהומור ומנסה להראות גם את האחווה בין התושבים אשר נותרו במקום שדומה כי לא נותר בו דבר.

הקרנה נוספת: יום שלישי, 16.5, 10:30