"התגלמות הרוע", סקירה

על פניו, "התגלמות הרוע" (Incarnate), הוא עוד אחד מאותם המוני סרטי אימה קטנים שצצים ונעלמים כלעומת שבאו. מה שיוצא דופן בסרט מתגלה במעבר על רשימת הקרדיטים שלו. ההפקה היא של "בלומהאוס", וזה לא באמת מפתיע, אבל בחברי הצוות שמרכיבים את הסרט אפשר למצוא כמה שמות לא שגרתיים. הראשון שבהם הוא זה של הבמאי, בראד פייטון. לרובינו השם הזה לא יגיד המון, אבל פייטון הוא הבמאי של "סן אנדריאס", סרט האסונות עם דוויין ג'ונסון משנת 2015, שאם אינני טועה היה להיט גדול בארץ. כלומר, לפייטון כבר יש בעברו שובר קופות שתקציבו 110 מיליון דולר, כך שלא מדובר באיזה במאי מתחיל שקיבל הזדמנות ראשונה עם סרט אימה קטנטן. פייטון הביא לסרט את הצלם דנה גונזלס, עוד שם רציני, שלזכותו רשומים הסדרה "פארגו", הכביכול-סרט "קרימינל" ולהיט הטלוויזיה העכשווי, "Legion".
בצדה השני של המצלמה, מול העדשה, "התגלמות הרוע" מציב כמה פרצופים מוכרים של שחקנים טובים מאוד, מה שגם תורם לתחושה שמדובר במשהו גדול יותר מעוד איזה "אותיות שטניות" או "כיבוי אורות". כאמור, על פניו.

התפקיד הראשי בסרט הוא של ארון אקהרט, שחקן עסוק שלשמו להיטים גדולים ("האביר האפל") וכישלונות מהדהדים ("אני, פרנקנשטיין"), ואת 2016 סיים כמנצח עם שתי הופעות משנה שזכו לשבחים רבים. האחת ב"סאלי – נס על ההדסון" והשנייה ב"להילחם על זה", סרט האיגרוף שאני חייב להודות שלקח לי זמן להיזכר בשמו על אף שכתבתי עליו סקירה לפני כמה חודשים.
בקאסט המשנה אפשר למצוא בתפקיד משמעותי את קאריס ואן הוטן, שחקנית הולנדית מוכשרת בת 40 שנראית בת 28 (לא, באמת, זה לא יאומן). גם הפעם, השם אולי לא אומר הרבה, אבל ואן הוטן נצפית כל שנה על ידי מיליוני צופים מסביב לעולם בזכות תפקידה כמליסנדרה, המכשפה האדומה, בסדרת הלהיט "משחקי הכס".
שחקנית נוספת בסרט היא קטלינה סנדינו מורנו. ובסיכון של לחזור על עצמי, נכון, שמה של השחקנית הקולומביאנית לא בדיוק שגור בפי כל, אבל עליה אפשר להגיד משהו שאי אפשר לומר על אמילי בלאנט, מגי צ'אנג או מרלין מונרו – היא הייתה מועמדת לאוסקר. אמנם בשנת 2004 ("מריה הלבנה"), אבל מה זה משנה.
אם להיות כן, האמת היא שמבחינתי, הפרצוף שהכי שמחתי לראות מכולם הוא זה של דיויד מזוז. הוא בן 15, אבל אני כבר הענקתי לו תואר אחד משמעותי במיוחד – בזכות הופעתו בסדרה הסבירה "גותהאם", מזוז הוא בעיני הברוס וויין הטוב ביותר אי פעם. תתווכחו אתי על זה. קדימה.

אז יש לנו במאי שאנחנו יודעים שיכול להרים הפקה, צלם מוכשר וקאסט שחקנים לא רע בכלל, עכשיו השאלה היא מה זה הסרט הזה שמוקרן בשעות מאוחרות עד מאוד באולמות הסינמה סיטי ברחבי הארץ, והאם יש סיבה לצפות בו.
נתחיל מהשאלה הראשונה. "התגלמות הרוע" (שתורגם כך, אני מניח, בעקבות הצלחת "הרוע שבפנים" ו"לזמן את הרוע") הוא סרט אימה על טבעי, שדווקא מציע הסתכלות קצת אחרת וקצת שונה על קונספט גירוש השדים.
אקהרט הוא סת' אמבר, גבר רדוף וביותר ממובן אחד. הוא גם שרד תאונה איומה שלא רק שהשאירה אותו מרותק לכיסא גלגלים, אלא הרגה את אשתו ואת בנו, וגם בטוח שמי שגרמה לזה היא רוח רשעה ומרושעה העונה לשם האקזוטי "מגי". אמבר הוא גם מומחה בגירוש שדים, אבל הוא לא רואה את זה ככה. הרי כל העניין הזה של צלבים, מים קדושים ו"ד'ה פאוור אוף קרייסט קומפלס יו" הוא הרי מופרך ומטופש וממש לא מתאים לימינו אנו. לכן אמבר הולך על שיטה פשוטה בהרבה – הוא חודר לחלומות של הרדופים, ושם מציל אותם מהשד שתפס את גופם. בגדול, לא משהו יותר מדי יוצא דופן. אם ג'ניפר לופז ("תא קטלני") וליאונרדו דיקפריו ("התחלה") עשו את זה בסבבה שלהם, אין סיבה שגם אקהרט לא יצליח.
אתם מבינים, מסתבר שאנשים רדופים לא באמת יודעים את זה, אלא נכנסים למין מצב דמוי תרדמת, בו הם כלואים בתודעתם ובטוחים שהם חיים ללא בעיות, בזמן שבמציאות (ואני משתמש במושג הזה בנדיבות, בהתחשב בסרט) הם בעצם נשלטים על ידי רוח טפילית. לאחר שאמבר מצליח להיכנס לתודעת הרדוף ולהציל אותו, הרוח משתחררת וצריך לכלוא אותה במהרה לפני שתעבור לאדם הקרוב אליה ביותר. כמו צינון.

בגדול לאמבר די נמאס מהקטע הזה, וברור שכל גירוש מחליש אותו יותר ויותר, אבל המשימה שלו בחיים היא למצוא את מגי ולהעיף אותה, מילולית, לכל הרוחות. לא לגמרי ברור למה מגי נתפסה על אמבר, אבל מה שבטוח זה שהיא לא דורשת במותו, אלא הרבה יותר גרוע. היא פשוט רוצה לענות אותו עד שיאבד כל תקווה. בשלב הזה נכנסת לסרט קטלינה סנדינו מורנו, כנציגת הוותיקן, ומבקשת מאמבר לבוא לעשות גירוש לילד קטן וחמוד שאחז בו הדיבוק (מזוז), והנה מגיע הפאנץ' – היא בטוחה לחלוטין שהרוח הרודפת אותו היא של מגי. אמבר, כמובן, לא יכול לסרב לזה ונכנס למלחמה הגדולה של חייו.

מבחינת עשייה, האמת ש"התגלמות הרוע" טוב בהרבה מהצפוי. הוא באמת נראה מצוין, יש לו כמה הקפצות אפקטיביות, ויחסית לסרט המסווג כ-PG-13 (בארץ הוא מוגבל לגילאי 14 ומעלה), יש בו כמה רגעי אלימות מפתיעים למדי. אורכו כשעה וחצי, והוא לגמרי ממלא את כל הדקות האלו בסצנות מגניבות.
החולשה העיקרית של הסרט היא, איך לא, הכתיבה שלו. העולם של "התגלמות הרוע" נוקט אמנם בגישה שונה מרוב סרטי הגירוש, אבל החוקיות שבו סתומה לחלוטין. אין הרבה דברים שמוסברים בסרט, וכאשר הם כן מוסברים נדמה שאולי היה עדיף שהם לא יהיו. בנוסף, התסריט של רוני כריסטינסן, הוא כל כך שבלוני שלצופים שלא יודעים לאן הסרט מתקדם בכל שלב ושלב יש כנראה בעיה רצינית של ריכוז. או שהם סתם ישנים. אחת משתי האופציות האלו.
התסריט בנוי על פי כל כללי שלושת המערכות, עם הנקודות הנכונות בפיתוח הדמויות, עם כל מה שכתוב ב"סיפור" של רוברט מקי. אבל זה שהשלד של הבניין עומד מושלם לא אומר שהדירה עצמה מעוררת איזשהו עניין, ואם אין איזה שטיח על הרצפה שייתן קצת צבע או מדף ספרים שיעיד על טעם אישי ואופי, אז זו סתם דירת קטלוג. בדירה של "התגלמות הרוע" אין כלום חוץ ממלא פוסטרים של סרטים על הקירות, אז זה לא באמת עוזר.

ברצוני להתוודות מולכם חגיגית שהסרט אכן הפתיע אותי לטובה, אבל אולי כנראה תלוי הציפיות שאליהן הגעתי אליו. אני לא מתכוון לשלוח אתכם לקולנוע בשביל לראות אותו, אבל אם תתקלו בו באיזה ערב בטלוויזיה, ויש לכם חיבה לסרטי גירוש רוחות, אתם עלולים לחוות הנאה מהסרט הזה. וחוץ מזה, קאריס ואן הוטן… אין לי מושג איך היא עושה את זה. כמו שאומרים בהולנדית, "סחתיין עלייך, כפרה".