אוסקר 2016/17: סקירת כל הסרטים הקצרים המועמדים

הלילה תגיע לסיומה עונת הפרסים האמריקאית בטקס האוסקר ה-89, אותו ילווה אור בשידור חי כאן בסריטה. אפשר ורצוי להצטרף אלינו בהימורים וניחושים, זה יכול להפוך אפילו ערב חלוקת פרסים צפוי כמו זה של השנה למלא אדרנלין מיותר בשעות הקטנות של הלילה. מי שיבחרו לעשות כך, ודאי ישימו לב שיש שלוש קטגוריות בהן אנחנו לא מנסים אפילו את מזלנו – אלה המוקדשות לסרטים הקצרים. הסיבה לכך היא שבניגוד לקטגוריות המיועדות לדוקומנטריים או למונפשים, את הקצרים המועמדים לאוסקר כמעט ואי אפשר בדרך כלל לראות לפני הטקס, מה שיהפוך ניסיון לחזות את המנצח לירייה באפלה במקרה הטוב ואנ-דנ-דינו במקרה הפחות טוב. כלומר, אלה אם אתם גרים או אתן גרות בארצות הברית, שם מוקרנים כל 15 הסרטים הקצרים המועמדים לאוסקר במקבצים על-פי שלוש הקטגוריות אליהן הם מחולקים בטקס – לייב אקשן (עלילתי), תיעודי ואנימציה. רצה הגורל והשנה הייתה לי האפשרות לעשות בדיוק את זה, כלומר לצרוך את כל הסרטים הקצרים בבתי הקולנוע של ה-IFC והאלאמו דראפט האוס. הנה רשמיי ונסיון בכל זאת לנחש את המנצחים.

אנימציה

Piper

איזה מזל שהתחלתי דווקא בקטגוריית המונפשים, שהתגלתה לא רק כמוצלחת מבחינת איכות וטעם, אלא גם כהכי פחות מתישה. זה שהסרטים נקראים קצרים ממש לא אומר שהם כאלה, ואם הממוצע של הקטגוריות הבאות יהיה חצי שעה לסרט, באנימציה הסתפקו בכ-7 דקות לסרט (למעט אחד שהתעקש להיות 35 דקות והצדיק בדיוק 7 מתוכו). כיוון שזה יוצא רק קצת יותר משעה, כדי להצדיק את מחיר הכרטיס התעקשו בבית הקולנוע בו צפיתי בסרטים (אלאמו) להוסיף עוד שלושה סרטים מוערכים ונחשבים, או כך לפחות הם הוצגו – ״The Head Vanishes״, ״Asteria״ ו-״Once Upon a Line״. במקרה של כל אחד ואחד מהם אני ממליץ לא לטרוח לבזבז עליהם זמן, למרות שהם בלתי מזיקים ברובם (אולי מלבד האחרון). לכן אתמקד רק באלה שכן מועמדים לאוסקר, ובסדר בו צפיתי בהם (כולל שמות עבריים שאני המצאתי ואינם רשמיים בשום צורה).

״זמן שאול״ (Borrowed Time) – כתבתי על הסרט הקצר והאפל-מואר הזה באחד המדורים השבועיים, כשהבליח במומלצי החודש של וימאו. מדובר בפרוייקט של אנימטורים מפיקסאר, אנדרו קואטס ולו האמו-להדג׳, שביקשו לעסוק בזמנם הפנוי בתכנים שבדרך כלל לא מאפיינים את האולפן. כך מתמקדת העלילה בשריף מזדקן המגיע בפרצוף מובס אל קצה צוק, ומתחיל לצעוד קדימה. הזכרונות שתוקפים אותו מבהירים לא רק מדוע הגיע לשם באותו יום מוכה יגון, אלא גם כיצד מאז תקרית גורלית הגיע למצב בו הוא נמצא בחיים בכלל. יש בסרט את אחד הרגעים המצמררים של השנה באנימציה, אבל גם מעט חמלה וחסד שכנראה מטפטפים לעובדים של פיקסאר בקפה של הבוקר. בעיניי זהו סרט קטן ומדוייק, אבל הוא כנראה קודר מכדי לזכות.

״פרל״ (Pearl) – לראשונה באוסקרים, סרט שנעשה בטכנולוגיית VR (מה שהיה קרוי בניינטיז מציאות מדומה), אבל מוקרן רגיל לחלוטין. פטריק אוסבורן, הבמאי זוכה האוסקר של ״Feast״, יצר פסיפס זכרונות של אב ובתו מהחיים שלהם בדרכים. זה מתחיל כשאישה צעירה ששמה כשם הסרט מוצאת קלטת במושב האחורי של אוטו ישן וחבוט, וההקלקה שלה על כפתור הפליי מוציאה לדרך את השיר שילווה את היצירה כולה, וגם זרם תודעה של רגעים מאז שהייתה ילדה ונדדה בדרכים עם אביה המוזיקאי, ועד שהפכה לכזו בעצמה בעוד אביה הזדקן והתקרקע. סגנון האנימציה מאפשר את הזליגות לזמנים שונים למרות שהלוקיישן נשאר תמיד אותה מכונית, וקל לדמיין איך צופה הצורך את היצירה כפיסת מציאות מדומה יכול אולי להסתכל לכיוונים שונים על מנת לחוות זכרונות שונים של הדמויות. בכל מקרה מדובר בקו עלילה כרונולוגי המתקדם עם הזמנים, שיש לו יכולת לא מבוטלת לרגש.

״פייפר״ (Piper) – כנראה הסרט מהקטגוריה בעל הסבירות הגבוהה ביותר להיות מוכר לקהל הרחב. זאת משום שמדובר ביצירונת שהוקרנה לפני ״מוצאים את דורי״, ובמובנים רבים תמצתה את התמות ונושאי העיסוק של הסרט אותו הקדימה. מעשה בגוזל הלומד לא לעוף, אלא לא לפחד מגלי הים בתקווה לשלוף צדפות למאכל מן החול. כמה פשוט, ככה אפקטיבי. בצפייה שנייה יכולתי לשים לב היטב לתגובות של הקהל סביבי, שהסרט עשה בו (וגם בי) כרצונו. בנוסף, בהשוואה לשלמות הוויזואלית של ״פייפר״, כל שאר המועמדים נראים כמו טיוטות לא גמורות – הטקסטורות של בעלי החיים, גלי המים וגרגירי החול, הם לא סתם ריאליסטיות, אלא יפות יותר מן המציאות. האוסקר נראה שוב בכיס של פיקסאר, מה שיהווה עבורם רק חצי נחמה בשנה בה ״מוצאים את דורי״ נעדר. אלן בארילרו, שעובד באולפן כבר 20 שנה, חתום כבמאי על הפלא הקטנטן הזה.

״ויישה העיוורת״ (Blind Vaysha) – משלושה סרטים מבית היוצר של דיסני-פיקסאר, לסרט שהוא הכי לא פיקסארי שיש. הבמאי תיאודור אושב, בולגרי הפועל בקנדה, יצר רק השנה שלושה סרטים קצרים ומונפשים, וסרטו הזה זיכה אותו במועמדות ראשונה לאוסקר. סגנון הציור המזכיר שרטוט מקווקוו שקם לחיים, היפנט אותי לחלוטין ממבט ראשון. בהמשך נשאבתי אל הנראטיב, המספר באמצעות קריינות על חייה של ויישה. היא נולדה עם עין אחת שרואה את העבר, ואחת שצופה לעתיד. ההווה הוא קונספט שאינה מבינה, מה שגרר כמובן לא מעט בעיות ומתחים בחייה הבוגרים. הסרט משתמש לא מעט בגימיק של מסך מפוצל, שחציו יום וחציו לילה למשל, כדי להציג את נקודת המבט של ואישה, שכונתה ״העיוורת״ בפי סובביה כי לא ראתה את מה שמולה. חשבתי שזה רעיון נחמד דרכו אפשר להביע את העובדה שאולי כולנו קצת ויישה, לא חיים את הרגע. אבל אז הסרט אמר את זה בדיוק. בפנייה ישירה לצופים. וקדח את המסר שלו שוב ושוב לגולגולת שלי, מה שהחריב את החוויה כולה. אם כי אני מעריך שזה דווקא מה שקנה את האקדמיה.

״סיידר אגסים וסיגריות״ (Pear Cider and Cigarettes) – גם הסרט האחרון במקבץ מגיע מקנדה, והוכיח שגם סרטים קצרים יכולים להיות ארוכים מדי. כמו במקרה של חברו למולדת עליו כתבתי לעיל, גם הסרט הזה כבש אותי בפתיחה בסערה, ולאט לאט הרגשתי את העניין שלי נמוג כעשן. מי שהימם ופיתה אותי פנימה הוא סגנון האנימציה המזכיר נובלה גרפית מוגזמת (לא מפתיע לגלות שהסרט אכן מבוסס על נובלה גרפית), והקריינות הפילם-נוארית שנתנה לכל העסק הרגשה של דוקו-אנימציה (שוב לא מפתיע, אבל הסיפור מבוסס על זכרונותיו של היוצר). רוברט ואליי, מי שאחראי ליצירה בכל הווריאציות שלה, מתאר את היכרותו וחברותו עם ספורטאי ושתיין מקצועי בשם הופר, אותו נשלח להביא הביתה מסין הרחוקה אליה ברח כשמצבו החמיר. יש כאן את כל הקלישאות של אתלט שתאונה דרדרה אותו לטיפה המרה ולחיפוש אחר מקום מפלט, לצד עוד קצת קלישאות על החבר הטוב מן העבר שצריך לספוג את כל החרא הזה כדי לעזור. הן מצויירות היטב ומסופרות מעניין רוב הזמן, אבל באופן שחוזר על עצמו לעייפה ויזואלית ועלילתית.

מי יזכה?
״פייפר״, ובצדק. אלא אם באקדמיה ירצו ממש להתפרע עם ״פרל״, או יצאו מדעתם וילכו על ״ויישה העיוורת״.

דוקומנטרי

The White Helmets

מאוד רציתי לראות כאן את מכונת הפרסים המשומנת ״בית האילמת״ של תמר קיי מבית הספר לקולנוע וטלוויזיה ע״ש סם שפיגל. אבל הסרט נעצר רק בשורטליסט, וכשראיתי את החמישייה שנבחרה הבנתי למה – כמעט כל הסרטים עסקו באופן ישיר או עקיף ברצח העם בסוריה, או בבעיות של פליטים והגירה. בקיצור, לא שנה טובה לסכסוך הישראלי-פלסטיני, בטקס שרובו ככולו מסתמך על פופולריות. הסדר בו צפיתי בסרטים יצר אפקט מצטבר של זעזוע, מהחביב שבהם ועד לבלתי ייאמן מבחינת הדברים שהונצחו בעדשת המצלמה.

״הכינור של ג׳ו״ (Joe’s Violin) – ניצול שואה קשיש תורם את הכינור שלו לילדה שחורה וענייה מהברונקס. אחרי תקציר בן שורה אחת נדמה שיש לנו זוכה ודאי ואפשר לסגור את הקטגוריה וללכת להפסקת שירותים באמצע הטקס. אבל המצב מורכב יותר במקרה של סרטה קאהיין קופרמן, ולא רק משום שיש לו תחרות קשה עד בלתי אפשרית בהמשך. המורכבות נובעת דווקא מן הגישה הישירה של הסרט, שבמקום מניפולציות פשוט מספר את הסיפור עמוס המניפולציות כפי שהוא. כלומר, ג׳וזף בעל הכינור, פשוט תרם אותו לארגון צדקה. כששמעו בארגון על מקור הכלי ועל משמעותו, החליטו להעניק אותו לבית ספר לילדות נטולות אמצעים, ומצאו לו כנרית עם סיפור חיים לא קל משלה (בסרט קוראים לשניהם ״ניצולים״, מה שלדעתי גובל בזילות השואה). כמובן שהונדס גם מפגש מרגש בין בריאנה פרז, המגיעה ממשפחה מפורקת, לבין ג׳וזף שסיפור השואה שלו הביא אותי לדמעות בשתי תמונות וחצי – כשנחצתה פולין ב-1939 נחצתה גם משפחתו, ובעוד הוא ואביו העבירו את המלחמה במחנה עבודה בסיביר, אמו ואחיו נשלחו למחנות ההשמדה של הנאצים. הסרט הזה יותר יעיל מטיפול פסיכולוגי בכל הקשור למהירות בה הוא מוביל לבכי, ושתי הדמויות הראשיות במרכזו כה אנושיות ומרגשות עד כי קל לסלוח להיותו מעט נצלני כלפי הסיטואציה.

״במצב קיצון״ (Extremis) – סליחה מראש אם המילה נצלנות תופיע בכל אחד מן הסרטים בקטגוריה הזו, שאתגרה את אמות המוסר שלי לא פעם. הראשון לעשות זאת הוא דן קראוס, בסרט המתרחש כולו בבית חולים קליפורנאי וסובב סביב רגעים בהם קרוביו ויקיריו של פציינט צריכים להחליט האם לחבר אותו למכונות הנשמה או לתת לו ללכת לעולמו בשלווה. זה נושא המצריך אקסטרה רגישות בעיניי, במיוחד כשמדובר לא בדמויות בדיוניות אלא במשפחות שהרשו לצוות הסרט לתעד אותם במה שעשוי להיות אחד הרגעים הקשים בחייהם. קראוס וצוותו לוקחים את האחריות הזו ומשליכים אותה לעזאזל כבר בסצנות הראשונות, שערוכות כמו פרק גנוז של ״אי.אר״ ומכילות יותר צילומי תקריב של צינורות תקועים בגרונות חנוקים מאשר סרטונים שמטרתם לעודד מודעות לפיטום אווזים. כשהוא לא יכול לדחוף את המצלמה אל פניהם של גוססים או של קרוביהם השבורים נפשית, כנראה לבקשת המשפחות, בוחר הסרט להתמקד בחלקים אחרים בגוף המטופל. לכאורה יש כאן כבוד למי שלא רוצה שיראה את פניו, אבל גם בהתמקדות בידיים מחוברות לצינורות יש משהו חולני במציצנות שלו בסרט הזה. אם היה פה ניסיון לדיון, פספסתי אותו בגלל הגישה הגועלית. לא ככה לוקחים אוסקר, נטפליקס.

״4.1 מייל״ (4.1 Mile) – הסנאף האמיתי היה עוד לפניי, כפי שהוכיח לי סרטה של דפני מציאראקי, הראשון מבין שלישיית הפליטים הסוריים. מדובר באחיו הקטן אבל הלא פחות מטלטל של ״אש על המים״, שנפתח בתיעוד של חילוץ טובעים על ידי ספינת משמר החופים, וממשיך אל ערימת גופות שנסחפו אל החוף כדי להראות את שני הגורלות האפשריים למבקשים להימלט מארצם. מקום ההתרחשות הוא האי היווני לסבוס, בו מתגורר קפטן קיריאקוס פאפאדופולוס שעושה ימים כלילות בניסיון למשות כמה שיותר נפשות אומללות מבין גלי הים האגאי. השלווה והפסטורליות של האי בחצי הראשון של הסרט עומדות בסתירה מוחלטת לזוועות שמגיעות בהמשך, תוך כדי שהקפטן מספר על חוסר האונים מול המבריחים הטורקיים, המבטיחים לסורים הנמלטים לעזור ונוטשים אותם בלב ים. התיעוד בגוף ראשון של הבמאית היווניה מצמרר ביבשה לא פחות מאשר במים, שכן רק על קרקע בטוחה אפשר לטפל באמת בפצועים ובפגועים, רובם ילדים או עוללים ממש. יש בסרט הזה כמה תמונות שאני מצטער שראיתי, ולמרות שרואים כי הצלמת מושכת בעזרת חבלי הצלה טובעים מן הים, אני תוהה עד כמה זה מוסרי להראות זאת בקולנוע. מצד שני, עד כמה מוסרי זה לשתוק ולעצום עיניים מול אסון הומניטרי שמתרחש יום יום שעה שעה במזרח התיכון?

״מולדתי״ (Watani: My Homeland) – הסרט שמהווה חוליה מקשרת בין הקודם לבא אחריו, מראה מהיכן בעצם בורחים הפליטים הסוריים ובעיקר לאן הם מבקשים להגיע. בחלק הראשון של סרטו של מרסל מטלסייפן, מוצגת לנו משפחה סורית מחאלב המופצצת תדיר. האב הוא לוחם חופש המנהיג צבא התנגדות לדאע״ש החייב להימצא בקו האש, אלא שמשפחתו ובעיקר בנותיו הקטנות רוצות להישאר קרוב אליו. האם, הבן הבכור, ושלוש הקטנות, נותרים צמודים אל האב בזמן הפצצות מהאוויר או ירי קרקעי של כוח בכוח. לפני שתספיקו להתרגל למצב הבלתי אפשרי, מגיעה התפנית הראשונה – דאע״ש חוטפים את האב ומותירים את המשפחה ללא מנהיג. הם לא יודעים האם והיכן להישאר, מקווים שישוב אליהם ראש המשפחה החטוף, אבל גם חולמים על עתיד בגרמניה, בעקבות דלת להגירה חוקית שנפתחה עבורם. הסרט מלווה את המשפחה מאז 2013 ועד היום, כשהגורל המתעתע הוא התסריטאי האמיתי. הוא מתחיל עם שאלות בנושאים כמו זהות ומולדת, עליהן משיבה דווקא הקטנה שבחבורה, אבל לדעתי מאבד עוצמה בשליש האחרון שלו, מתוך כארבעים דקות. אבל בדיוק בשביל זה יש את הסרט הבא, וכנראה גם הזוכה של הקטגוריה.

״הקסדות הלבנות״ (The White Helmets) – אם כל מה שרציתם בחיים זה תיעוד ממצלמת קסדה של מחלץ סורי בחאלב המופגזת, צפו בסרט המטורף לחלוטין הזה. הבמאי אורלנדו פון איינזיידל, שכבר היה מועמד לאוסקר על סרטו ״Virunga״ המתרחש בקונגו, התלווה אל אחת היחידות של ״הקסדות הלבנות״, חבורת מחלצי נפשות מטעם עצמם הפועלים יום וליל בחאלב. בכל פעם שנשמעת הפצצה מן האוויר, הקסדות הלבנות דוהרים אל הבית החרב, מכבים שריפות ונוברים בהריסות במטרה למצוא סימן חיים. את ההכשרה החלקית שלהם הם מקבלים בגבול טורקיה, בזמן שחדשות מהבית קורעות את ליבם. כמובן שהם ובני משפחותיהם הופכים למטרות עיקריות לחיסול מצד אויביהם, אבל נדמה שהאנשים האלה כל-כך נטולי ייאוש או פחד, כנראה כי חלקם כבר איבדו הכל. מעבר לסיפורים האנושיים, שבהחלטה חלשה ומחלישה בעיניי מועברים בדיבור ישיר למצלמה באולפן סטרילי עם מדים בוהקים, העיקר בסרט הוא התיעוד מהשטח. כבר בסצנה הראשונה, בה המצלמה רצה אל תוך ההריסות רק כדי להתעופף משם החוצה בעת קריסה או הפצצה נוספת, הלב שלי ניתז לכל מיני מקומות בגוף. בהמשך יש כמה סצנות אקשן שיגרמו לקתרין ביגלו לשקול מחדש את הקריירה שלה, ורגע שיא של מגה-חילוץ אחד שהוא יותר עוצמתי מלחזות בנס. השילוב בין המוות הנוכח לדבקות בחיים יוצר סרט מפרק רגשית, גם אם במקרה שלו אני מוכרח למצוא מכשיר שימחק לי כמה מהאימג׳ים מתוך המוח. ככה כן זוכים באוסקר, נטפליקס.

מי יזכה?
כל הסיכויים עם הקסדות, אלא אם ייחשב כסנסציוני מדי או שבאופן פוליטי ושמרני הוליווד לא תרצה לתת פרסים לנטפליקס. במצב כזה, ג׳ו והכינור שלו יצאו מנצחים.

לייב אקשן

Timecode

קטגוריית הסרטים העלילתיים, אם תרשו לי לוותר על המונח האמריקאי שבילבל כהוגן את העומדים בתור לרכישת כרטיסים לפניי, היא זו שציפיתי לה הכי הרבה. זאת בזכות החיבה ההולכת וגוברת שלי לאורך השנים לקולנוע קצר, ומתוך ידיעה שבקגוריה הספציפית הזו יכולים להתהוות עבורי סרטים פורצי גבולות ודרכים יותר מאשר באנימציה או בדוקומנטרי. כמה שטעיתי, וכמה שהתאכזבתי. לא יכולתי לדמיין אסופה כזו דלוחה וחיוורת, מינוס הברקה אחד וכמה רגעים המפוזרים בין הסרטים. דווקא שמחתי לקרוא שאין כאן סרט דובר אנגלית אחד, מה שיכול להפוך אותה לאחות הקטנה של קטגוריית הסרט הטוב ביותר בשפה זרה. אבל בשלב מסויים כבר פיללתי שיגיע איזה אמריקאי ויכניס את הסרטים לתלם, או לפחות יקפיד על עשייה נאותה. התפלאתי עוד יותר לגלות שלא מדובר בהכרח בסרטי סטודנטים.

״לשיר״ (Mindenki / Sing) – מגיע מהונגריה, והוא סרטו הקצר הרביעי של הבמאי קרישטוף דאק. זופי (דורה גשפרואלבי) היא תלמידה חדשה בבית הספר, המוקסמת ממקהלת הילדים זוכת הפרסים והפסטיבלים, אליה היא רוצה להיות שייכת. היא זוכה כבר ביום הראשון לגב של מלכת הכיתה, ליזה (דורקה הייש), שהופכת לחברתה ומעודדת אותה להצטרף למקהלה. המורה לזימרה (זופיה סאמושי) היא שמפרה את האידיליה כשהיא מבקשת את זופי להישאר אחרי החזרה, בוחנת את זמרתה ומבקשת ממנה שמעתה והלאה רק תעשה עם השפתיים. מנקודה זו ממשיך הסרט להיות דרמת ההתבגרות הסטנדרטית ביותר שתוכלו להעלות על הדעת, אבל עם רפרנס משונה ל״וויפלאש״ בשלב מאוחר בעלילה. לא הסיפור על הרצון להשתלב מול הכמיהה לביטוי עצמי, ובטח שלא העשייה הסטנדרטית להחריד, שווים אפילו מועמדות לאוסקר בעיניי. אבל אז ראיתי את שאר הסרטים, וזה אחד הסולידיים באופן חיובי שבהם.

״לילות שקטים״ (Silent Nights) – השחקן/במאי הדני אסקה בנג חתום על הסרט הבא, בו מככבים מאלין בלטופט אולסן ופרינס יאו אפיאה. היא דנית המטפלת באימה הקשישה האלכוהוליסטית ומתנדבת במעון למבקשי מקלט אפריקאיים, והוא גנאי שהגיע לדנמרק במטרה לעבוד ולשלוח כסף לאשתו וילדיו שנותרו במולדת. הם מתאהבים. או משהו בסגנון, היה לי נורא קשה לקחת ברצינות או אפילו להבין את המניעים או ההתנהגות של הדמויות. נתחיל בדמות הנשית, שאשכרה אומרת בשלב מסויים למבקש מקלט גנאי ״גם החיים שלי קשים״, כי ראינו אותה מנקה את הקקי של אמא שלה בסצנה קודמת. כאילו, אין לך אפילו עבודה למען השם, אם יש לך זמן לטפל בכל יצור חי מלבד עצמך, ועוד להתאהב בטיפוס שבמפגש הראשון ביניכם קילל את הוריך. מה שמוביל אותי לדמות הגברית, שבסצנה הראשונה גונב אופניים ובהמשך עובר על כל עשרת הדיברות. לא בדיוק טיפוס שאפשר לחבב, למרות מצבו. אירוע דרמטי רודף תפנית מלודרמטית, אף אחת מהן לא זוכה להסבר, התייחסות או טיפול מעמיק, ומצבי הרוח של הדמויות משתנים בהתאם למזג האוויר. הוסיפו שני טון קיטש באדיבות אווירת החגים הנוצריים (כולל מזמור חג המולד שנתן השראה לכותרת הסרט), ותקבלו את חצי השעה הארוכה ביותר בתוכניה השנה.

״טיימקוד״ (Timecode) – הקצר ביותר שוב מתגלה כטוב ביותר, וברבע שעה בלבד מצליח חואנג׳ו חימנז פניה הקטאלוני לעשות מה שעמיתיו התקשו בו מאוד: סרט קולנוע. פשוט, קוהרנטי ונשען על הברקה בודדה, כי לא צריך יותר מזה. לונה (ללי איגואדה) הוא שומרת היום בחניון מקורה ענקי, המברכת בכל בוקר לשלום את שומר הלילה, דייגו (ניקולאס ריקיני). שגרתה מסתכמת בבהייה במסכים המרכזים את כל מצלמות ההבטחה, והיא מופרת בתחילת המשמרת בידי טלפון מהבוס שמבקש אותה לבדוק איך ייתכן שהתנפץ פנס אחת המכוניות אם דייגו דיווח על משמרת ללא תקריות. מה שלונה מגלה משנה לגמרי את דעתה על דייגו, באופן חיובי וביזארי למדי – בזמן המשמרות שלו, דייגו רוקד לעצמו ברחבי החניון. השניים פוצחים בסדרת התכתבויות דרך סולואים שהם מנציחים במצלמות האבטחה של החניון, כשאף אחד לא מסתכל מלבדם ובטיימקוד שרק הם יחפשו בו משהו חריג. השימוש של הבמאי במצלמות האבטחה של החניון כדי להנציח את אמנות הריקוד, מייצר שילוב מעניין בין האמנויות. ממש כמו שהבחירה של דייגו ולונה (שבשלב מסויים חששתי שיהפכו לשחקן דייגו לונה) לרקוד את החיים האלה היא קריאת תיגר במוסכמות השגרה והשעמום. בתחילת הקרדיטים הזכיר לי הסרט כי הוא זכה בפסטיבל קאן בקטגוריה הייעודית. ובזכות הייחוד בשילוב עם הומור ודרך עשייה קולנועית פשוטה וחכמה, לא אתפלא אם ישחזר את ההישג גם באוסקרים.

״אויבים מבית״ (Ennemis Interieurs) – כדי להוציא לי את הרוח מהמפרשים, ולחסל כל תקווה להנאה מתמשכת מהמקבץ הזה, הגיעה פצצת השעמום הצרפתית הזו. סלים אזאזי, עורך סאונד במקצועו (למשל בסרטים של ז׳אן-פייר ז׳נה), כתב וביים את דרמת החדר הזו – דיאלוג בין מבקש אזרחות צרפתית ממוצא אלג׳יראי (חאסם גנסי) לפקיד ממשלתי שגם הוא כנראה בן למשפחת מהגרים (נג׳יב אוג׳ירי). או שאולי הם נחקר ושוטר, החשוד בקשירת קשר עם טרוריסטים מוסלמים על אדמת צרפת והחושד בו המנסה להוכיח באמצעות לכידתו שהוא עצמו יותר צרפתי מבאגט. האמת היא שזה לא באמת משנה, או מעניין לצפייה. היוצר כנראה יודע זאת ומנסה כל טריק שביכולתו כדי להעיר את הקהל – החל מפלאשבקים המשולבים בסופר-אימפוז מעפן א-לה דני בויל, כדי שחלילה לא נעבור לוקיישן, וכלה בניסיון לחתוך את התמונה באמצעים דיגיטליים כי כנראה שעל זוויות צילום שונות הוא לא חשוב בזמן העבודה על הסט. כשכן עוברים לוקיישן, זה רק לחדר חקירות אחר, ובלי שום סיבה אמיתית. עוד דוגמה לאופן בו הסרט מנסה להתחמק באופן מגוחך מההגדרה של שתי דמויות מדברות בחדר – יש גם דמות שלישית, שוטר גברתן שנכנס בשלב מסויים ומתיישב מאחוריהם. גמר אותי הסרט הזה, וגם לא היה שום דבר להגיד על הנושאים בהם עסק.

״האישה והרכבת״ (La Femme et le TGV) – לקינוח, מישהו החליט לשבץ את הסרט הארוך והמשונה ביותר במקבץ. ביים אותו השוויצרי הצעיר אך המנוסה טימו פון גונטן, ואין לי מושג מה הוא ניסה לעשות כאן. העלילה הולכת כך – קשישה ערירית וחביבה (ג׳יין בירקין, בתצוגת נפל) מתעוררת בכל בוקר בביתה אשר סמוך למסילת הרכבת המהירה TGV (נא לקרוא במבטא צרפתי), ומנופפת בדגל שוויץ לרכבת החולפת. אין שום הסבר מדוע היא עושה זאת, אבל זה מבוסס על סיפור אמיתי אז משום מה אני אמור לעשות לסרט הנחות באלמנטים כמו מניעים בסיסיים של דמויות. מצד אחר, גיבורת הסרט גם לוקחת לרכיבה היומית שלה על האופניים את תוכי המחמד שלה, ומבלה את יומה בבהייה בסטודיו לריקוד בזמן שהיא מצויה בקונדיטוריה הגוועת שלה. בערב היא שבה לביתה ומנופפת לרכבת שעושה את דרכה חזרה. יום אחד היא מוצאת בחצר שלה מכתב מנהג הרכבת, שמתרגש כבר שנים מנפנופיה, ומחליטה לכתוב לו בחזרה. דמיינו את כל זה בצבעים עליזים, חיוכים מאולצים של הגברת בירקין, ונטייה כללית של כל הדמויות לרפיון שכלי קל עד כדי חשד כי מדובר בקומדיה צרפתית. או שתחשבו שזה מקסים לחלוטין, או מטומטם לגמרי – אין באמצע.

מי יזכה?
כל זכייה אחרת חוץ מ״טיימקוד״ תנוע אצלי בין הפתעה לרעה לבין פדיחה קולוסאלית. אני רוצה להזכיר שהאוסקרים אוהבים גם הפתעות רעות וגם פדיחות קולוסאליות, אבל אין לי על מי להמר.

La Femme et le TGV