"סלולרי", סקירה

מתבקש להתחיל עם כך שגם השבוע וגם בשבוע הבא, יצוצו על מסכי ישראל שני סרטים שנקודת המוצא שלהם היא אסונות שממטירים עלינו הטלפונים הסלולריים. הראשון הוא "סלולרי", סרט אפוקליפטי מבית היוצר של סטיבן קינג, והשני הוא הקומדיה "זרים מושלמים" האיטלקי שייצא בשבוע הבא, ממנו כבר התחלחלתי בפסטיבל חיפה, ובאמת שאין לי שום רצון לשוב אליו במחשבותיי.
עם זאת, "סלולרי", על אף שמו העברי (בלועזית הוא קרוי "Cell", שם מתוחכם הרבה יותר מזה הישראלי וגם כזה שלא בהכרח קושר אותו לטכנולוגיה) איננו עוד מסמך צקצקני ושטוח על האימה שהיא הטלפונים הסלולריים, ולא עוד נבואת זעם טכנולוגית של תסריטאים עצלים, אלא סיפור הישרדות בעולם שאיבד צלם אנוש. אם אתם, כמוני, לא נמנים על אלו שחושבים שהניידים הם התירוץ לכל מה שרע בעולם, ושהתנהגות מגעילה, מנותקת וחסרת נימוס שמשויכת לתרבות הניידים היא אך ורק תוצאה של אנשים מגעילים, מנותקים וחסרי נימוס, אז אתם כבר יכולים להיות מפויסים יותר.
לא שאין טכנופוביה ב"סלולרי", אבל בסרט הזה גם אלו שמתנגדים לקידמה הבלתי ניתנת לעצירה הם לא בדיוק אבירי צדק. אבל, עזבו, זה כבר להתעמק יותר מדי בסרט שלא לגמרי מצריך את זה.

"סלולרי" מתחיל מבטיח, וזאת למרות הפרצוף של ג'ון קיוזאק. הוא נפתח בשדה תעופה הומה אדם, ותוך ממש כמה דקות, כל הנוכחים במקום אשר היו עסוקים בשיחה טלפונית, יחטפו התקף זעם מופרך ויהפכו לפסיכופטים נטולי אנושיות. זהו סיקוונס מאוד אלים, מאוד מדמם, עם כמה אימג'ים ממש מטרידים. נהדר, חשבתי לעצמי, לא עוד סרט פרווה שחושש מלזעזע את הקהל שלו, אני בידיים טובות. למרבה הצער בתום הפתיחה הזו, הסרט מוותר על האפקט הקיצוני שלו והופך להיות נינוח מדי.
מי שמצליח לשרוד את המתקפה בשדה התעופה הוא קליי (קיוזאק, שהנוכחות שלו לרוב אינה מבשרת טובות לגבי איכות הסרט), אמן קומיקס שממש לאחרונה חתם על חוזה הוצאה לאור. הוא מצליח להימלט בעזרתו של נהג קטר ברכבת התחתית (סמיואל ל. ג'קסון, וזו הפעם השנייה שהשניים משתפים פעולה בעיבוד לסטיבן קינג, אחרי "1408"), ויחד הם מגלים שכל העיר הפכה להיות עדר של משוגעים, מין זומבים אבל לא כאלה שאוכלים את החיים, שמתחילים להתנהג כמו בינה אחת גדולה. קליי מחליט לסכן את עצמו ולהתקדם לעבר הבית של אשתו ובנו, כדי לראות אם הם בחיים. כלומר, "מלחמת העולמות" של סטיבן ספילברג. בדרך הם יחברו לבחורה צעירה (איזבל פורמן, יקרתינו מ"יתומה") ויעברו חוויות מסמרות שיער שכוללות גם חזיונות של מישהו באפודה אדומה שאולי אחראי לכל זה ואולי לא, כי יאללה אין באמת סיבה לענות על כל השאלות בעולם, בכל זאת, למה להתאמץ די כבר צהריים ואנחנו רוצים לנוח קצת זה היה יום ממש ארוך במשרד ואם אתם רוצים לדעת יותר תפתחו וויקיפדיה.

את הסרט ביים טוד וויליאמס (מצד אחד "דלת נסתרת", מצד שני "פעילות על טבעית 2"), וברשימת המפיקים בפועל אפשר למצוא את אחד מחברי הקיצוניות הצרפתית זאוויר גנס (הבמאי של ״Frontiere״ האהוב עלי), אבל אולי הדבר הבולט ביותר הוא שסטיבן קינג בעצמו חתום על עיבוד התסריט, יחד עם אדם אלקה.
הספר עליו מבוסס הסרט נכתב ב-2006 וכבר אז התחילו לדבר על עיבוד קולנועי. איליי רות' היה הבמאי המרכזי שהיה אמור לקחת את זה תחת חסותו, והתסריט היה אמור להיכתב על ידי סקוט אלכסנדר ולארי קאראזווסקי ("אד ווד", "אמריקה נגד או.ג'יי.סימפסון"). מסתבר שהחזון של רות' לא לגמרי הסתדר עם זה של הארווי ווינשטין שהחזיק בזכויות, והוא נטש כדי "להתרכז בחומר מקורי משלו".
האמת שאני חייב להודות שכמעט יצא לי הקפה מהנחיריים כשקראתי את זה, כי לחשוב שרות' מתייחס למה שהוא עושה כ"מקורי" זה חוסר מודעות עצמית ברמה יאיר לפידית, אבל מי אני שאשפוט. בכל מקרה, ב-2009, קינג הכריז שהוא עיבד את התסריט בעצמו והסרט צולם ב-2014.
זה בעצם מה שהפך את העניין לקצת יותר מסקרן. בכל שנה נעשים, בממוצע, שלושה-ארבעה עיבודים לספרים ולנובלות של קינג. הבחור כרגע בן 69 וכותב במהירות לא אנושית מאז 1974. זה מעיין שלא מתייבש לעולם. העניין הוא שלרוב קינג לא מעבד את עצמו, כך ש"סלולרי" הוא יוצא דופן בהקשר הזה. התסריט האחרון שכתב היה ל"נישואים טובים" משנת 2014 שאף אחד לא ראה. הוא עיבד לטלוויזיה את "ילדי התירס" (2009) ואת "דספריישן" (2006), ולפני זה כתב את התסריט המקורי ל"סהרורים" שאותו אנחנו בעיקר זוכרים כי יש גם גילוי עריות מאוד מבלבל למי שרואה את זה בגיל מוקדם (אה… כלומר, כך שמעתי…), ושמישהו נרצח שם בעזרת קלח תירס בגב. למעשה, שני התסריטים העיקריים שלו לקולנוע היו העיבודים ל"בית כברות לחיות" ו"עין החתול".
כשאמן בסדר הגודל של קינג בוחר בכזו קפידה את התסריטים אותם הוא כותב, ניתן להאמין שהושקעה בכך הרבה מחשבה. זה מאפשר גם קצת מקום לאופטימיות, כי הרי מי מכיר את מוחו של קינג יותר טוב ממנו. אולי לא מדובר בעוד עיבוד שגרתי, אלא כזה משודרג יותר.
למרבה הצער, זה לא המצב הפעם.

"סלולרי" לא סרט קטסטרופלי כמו שהוא פשוט זניח וחיוור, בדיוק כמו השחקן הראשי שלו (טוב, בדיחת קיוזאק אחרונה. נשבע). הוא הולך בדרכם של כל סרטי האפוקליפסה אי פעם, כולל החדשים שבהם כמו "28 יום אחרי…", "זומבילנד", הסרט ההוא שדנזל וושינגטון עושה בו כל מיני דוני ין במדבר, "הגל החמישי" רחמנא ליצלן, "הדרך", וכמובן "מלחמת העולמות" שכבר הזכרתי מקודם. כל ההופעות על אוטומט, הדמויות לא מעוררות שום רגש, ולהוציא את הפתיחה ועוד רגע באמת מקפיץ שמתרחש בארון סגור בעליית גג, אין בו שום דבר זכיר במיוחד.
יש פה תחושה די רצינית של פספוס. אורכו של הסרט הוא כשעה וחצי, ובזמן שגם אני קצתי בסרטים שנמשכים עד הנצח, דווקא פה ישנה תחושה שהיה אפשר להשקיע יותר זמן בבניית העולם שיכול היה להיות מסקרן הרבה יותר, בסיפורי המשנה או במתן תשובות לכל מיני שאלות. "סלולרי" מרגיש כמו סרט שנעשה בתקציב קטן מדי, שלא איפשר לפרוש את הסיפור כפי שהיה אמור להיות מסופר, ולכן זה עובר כמו גרסה מקוצרת שמסמנת נקודות חשובות אבל לא יוצקת מספיק ביניהן כדי לבנות עולם שאנחנו יכולים להאמין לו. אם הסרט היה ממשיך עם הקו הטראשי של הפתיחה שלו זה כנראה היה נסלח, או לפחות הופך אותו ליותר מהנה, אבל הניסיון להעניק תחושה אפית של מסע לא לגמרי צלח. הבה ונתנחם בהופעה נדירה וחביבה של סטייסי קיץ'.

אבל אל תתייאשו, מעריצי קינג. הטירוף רק התחיל. בשנה הקרובה אנחנו נקבל את העיבוד שאיש לא צריך ליצירת המופת שלו "זה"; מייק פלאנאגן ינסה לנצח את אחד הסיפורים הכי קשים לעיבוד שכתב קינג, "המשחקים של ג'ראלד"; עוד מבטיחים לנו עיבודים חדשים ל"העמדה" ו"הקמיע"; וזה בכלל בלי לדבר על "המגדל האפל" שעלול להיות אחד הדברים הגדולים ביותר שיקרו לנו בקרוב, או, כפי שסביר שיהיה בסופו של דבר, מוצר קולנועי מבושל יתר על המידה שלא יעשה טוב לאף אחד.
כלומר, אם יש מישהו שכבר שכח ש"סלולרי" אי פעם נעשה, זה כנראה סטיבן קינג בעצמו.