פרויקט כל זוכי האוסקר בקטגורית הסרט הטוב ביותר – פרק 1: "כנפיים" (1927)

הפוסט הזה הוא אבן פינה לאחד הפרויקטים הכי שאפתניים שיכולתי לחשוב עליהם, כל כך שאפתני שאני תוהה האם באמת אסיים אותו. אם אכן אצליח, שנים רבות מהיום, כשאהיה זקן ומאפיר, אוכל להגיד האם זה היה שווה את זה.
הרעיון הוא להקדיש כתבה אחת לכל אחד מהסרטים שזכו בפרס הסרט הטוב ביותר באוסקר, מהטקס הראשון ועד זה של 2010, שהיא השנה בה כתבתי את הביקורת הראשונה עליה קיבלתי משכורת, לסרט "נאום המלך" לעכבר העיר, שגם התגלה למרבה האכזבה כזוכה האוסקר של אותה שנה.
צפיתי במספר גדול מתוך 88 הסרטים שזכו עד כה בפרס היוקרתי, אבל לא בכולם, וזו ההזדמנות שלי לסמן וי על כל הנראטיב האוסקרי, וגם לצפות מחדש בכמה מהסרטים שראיתי לפני שנים רבות.

אם הפרויקט הזה נשמע לכם מוכר מדברי הימים של הבלוג, זה לא במקרה. בימינו הראשונים, ב2011 ו-2012, התחיל עופר פרויקט גדול משלו – התחקות אחר כל טקסי האוסקר מההתחלה. הוא הצליח להגיע עד סוף שנות השלושים, ואז החיים התערבו. זאת אחת הסיבות מדוע, לפחות בשנים הראשונות, אתרכז יותר בסרט עצמו (בסגנון "סרטים מן העבר") ופחות ברקע הכללי, עליו כבר פרט עופר בצורה יוצאת מהכלל.
הזכייה באוסקר אמנם איננה סממן לאיכות, ואני כנראה נותן דגש גדול מדי על הנראטיב ההוליוודי, ובטח על סרטים שההיסטוריה שכחה ובצדק. עם זאת, עדיין מרתק אותי לראות מהן הבחירות של הוליווד במהלך השנים, ולנסות להבין מה קסם באותם יצירות קולנועיות שקיבלו, גם אם לרגע אחד, מקום בפסגת האולימפוס של עולם הקולנוע המסחרי, מה עובד גם היום, וכמובן – לעשות את הדירוג האולטימטיבי של כל זוכי הסרט הטוב ביותר!
משהו אחד נוסף שיהיה נכון לכל הפרקים, שימו לב שאני מתייחס לשנת האוסקר על פי שנתון הסרטים, ולא על פי שנת הטקס. כידוע, הטקסים עצמם מתקיימים בתחילת השנה הקלנדרית, לאחר שכל הסרטים כבר נחשפו במהלך השנה החולפת. כלומר, הטקס שמתקיים בשנת 2017, הוא בעצם של יבול סרטי 2016. ככזה, מבחינת הפרויקט, האוסקר הקרוב, ה-89 במספר, הוא האוסקר של 2016 ולא של 2017. עד כאן הקדמות.

אני פותח עם "כנפיים" (Wings) כי הוא נחשב לזוכה האוסקר הראשון, אם כי בעצם, כפי שכתב עופר, היה זוכה נוסף באותה שנה. היה זה "זריחה" (Sunrise: A Song for Two Humans) שקיבל את פרס "הסרט האומנותי והייחודי", שלא הוענק מאז. באופן הזה בערך נקבעה המוסכמה שאנחנו מכירים כ"סרט אוסקר" מאז ועד היום: הזוכה הגדול יהיה הפקת ענק בידורית, ובפרסי משנה (בימוי או תסריט) יזכה סרט קטן ואומנותי יותר, כזה שסביר שישרוד זמן רב יותר בזיכרון.
בטקס האוסקר הראשון שנערך בשנת 1929 ניתנו פרסים ב-11 קטגוריות: סרט, סרט אמנותי או ייחודי, שחקן, שחקנית, בימוי קומי, בימוי דרמטי, תסריט מעובד, תסריט מקורי, כתיבת כתוביות (הפרס לא ניתן מאז), צילום, עיצוב אומנותי ואפקטים הנדסיים, בו גם זכה "כנפיים". פרס מיוחד הוענק לחברת וורנר על הפקת "זמר הג'אז" ולצ'רלי צ'פלין (רשימת הזוכים המלאה בסוף הפוסט).
"כנפיים" הוא לא רק הזוכה הראשון באוסקר, אלא גם הסרט האילם היחיד שזכה. כמובן שאפשר להחשיב גם את "הארטיסט" משנת 2011, אבל הפיוריסטים שבינינו יפסלו אותו בעקבות סצנת הסיום שלו.

"כנפיים" (Wings) הוא סרטו של וויליאם א. וולמן. הוא היה בן 31 אז, ומאחוריו כבר לא מעט סרטים. הוא נפטר בגיל 79 בשנת 1975, והותיר לנו סרטים גדולים אחרים כמו "תקרית באוקס-בואו" ו"כוכב נולד" (1937), עליו זכה באוסקר הכתיבה.
כבמאי היה מועמד פעמיים נוספות, עם "שדה קרב" (1949) ו-"The High and Mighty" מ-1954. "כנפיים" הוא סרטו ה-20.
אורכו של הסרט הוא כשעתיים וחצי, ועלילתו מספרת על שני בחורים צעירים, שגדלים באותה עיירה אמריקאית והופכים להיות טייסי קרב בזמן מלחמת העולם הראשונה. האחד הוא ג'ק (צ'ארלס באדי רוג'רס), בחור ממשפחה דלת אמצעים, והשני הוא דיויד (ריצ'רד ארלן), המגיע ממשפחה עשירה. שני הגברים מאוהבים באותה נערה, סילביה (ג'ובינה ראלסטון), צעירה עירונית ומסעירה. את זאת אנחנו יודעים, כי הכתובית שמקדימה את הופעתה אומרת לנו שהיא עירונית ומסעירה.
ג'ק התם בטוח שהיא גם מאוהבת בו, אך האמת היא שליבה של סילביה שייך לדיויד. כל זאת בזמן שמארי (קלרה בו), מאוהבת עד כלות בג'ק, שאינו מצליח להבין זאת. כאשר ג'ק ודיויד נשלחים לקו האש, מארי הופכת לנהגת תובלה, וסילביה… היא לא מעניינת אף אחד.

העלילה היא מלודרמטית ופשוטה לחלוטין, ואיכשהו מרגישה הרבה יותר אמינה מזו של דרמת הטייסים המלחמתיים הגדולה האחרונה של הוליווד, "פרל הרבור" המשעמם שביים מייקל ביי בשנת 2001, בתקופה בה חשב שאולי עוד יהיה מועמד לאוסקר בעצמו. אבל כמו כל ספקטקל הוליוודי שיגיע אחרי "כנפיים", העלילה פחות משנה. העיקר הם הריגושים של קטעי המלחמה, הקרבות האוויריות, וסחיטת הדמעות הקשורה לאהבה ואובדן.
בהקשר הזה, אני חייב להודות כי להפתעתי המוחלטת, "כנפיים" עובד מעולה. אמנם כאשר מפרטים על הסרטים האילמים הגדולים בתולדות הקולנוע, סרטו של וולמן מוסט הצידה, אבל גם 90 שנה לאחר שנעשה, הסרט הזה עובד לא רע בכלל. הוא אפילו הוציא ממני כמה דמעות פה ושם. צ'ארלס רוג'ר וריצ'רד ארלן עושים תפקידים מצוינים בהתחשב בקונטקסט, וזה בולט במיוחד אל מול הופעתה של קלרה בו, שמרגישה מוגזמת אפילו לימי הסרט האילם. היא הייתה כוכבת ענקית אז, כך שיכול להיות שזה היה הסטנדרט, אבל אל מול תצוגות המשחק העדינות יחסית של הגברים, היא מרגישה כמו מסרט אחר.

משהו שהצחיק אותי מאוד, הוא שאחרי כתוביות הפתיחה המקדישות את הסרט ללוחמי השמיים הממקמות אותנו בזמן העלילה (1917) על רקע ניגון ההמנון האמריקאי, הסרט נפתח בתמונה שמזכירה כמעט-זוכה-אוסקר אחר, "התבגרות" של ריצ'רד לינקלייטר. ג'ק מתעורר על כר דשא, ומביט למעלה על מטוס שחוצה את העננים. לאחר מכן תכנס לסרט אהובתו-לעתיד מארי, ושאר הדמויות בסרט.
תחילתו של "כנפיים" לוחץ חזק על הקטע הרומנטי, ובו קלרה בו, מאופרת בכבדות שלא הייתה מביישת את מרסל מארסו, מנסה להקסים את אהובה, אבל רואה כיצד ליבו נמשך למישהי אחרת. זוהי ההתחלה של השאיפה של וולמן לרגש, כזו שתגיע לשיא אחר כך ברגע דרמטי ואפקטיבי אחר, בו דיויד נפרד מהוריו העשירים, ומוצא את דוב הצעצוע שלו עליו שמרה אמו כל השנים. משפחתו של דיויד נראית בהתחלה קפואה ומרוחקת, אבל הרגע הזה חושף את המטען הרגשי הגדול שיושב עליהם, ובלי מילה מדוברת אחת, זה עובד בהחלט.
גם קרבות האוויר, כאמור, לא לגמרי איבדו את האפקט המרשים שלהם, בטח כאשר נזכרים שלא מעורבים בסרט אפקטים ממוחשבים, אלא בעיקר אשליות אופטיות, מודלים, ושימוש בהמון המון ניצבים אמיתיים. אלו היו הימים שלפני חוק הייז, ולכן גם מפתיע לראות חיילים מדממים בשני רגעים בסרט, ואת גבה החשוף של קלרה בו באחת הסצנות. הקטע המעניין הוא, שאם היינו רואים את זה בסרט עכשווי, סביר להניח שבכלל לא היינו שמים לב לזה. אבל מכיוון שמדובר בסרט אילם וישן מאוד, השוט הזה של בו מחליפה בגדים בעת בכי מרגיש סנסציוני נורא, למרות שהקונטקסט איננו מיני או מפתה. למעשה, בהקשר הפיזי ישנו רגע אחר, תמוהה במיוחד, במעמד הענקת עיטורי העוז לשני הגיבורים, שכולל – כפי שאני מניח שהיה נהוג אז (זה גם מופיע בזוכה אוסקר אליו נגיע מאוחר יותר, "החיים של אמיל זולה") – את הגנרל המפקד מעניק שתי נשיקות על צווארי החיילים בעת הטקס, וקשה לתאר כמה זה נראה מוזר כיום.
רגע נוסף ששווה להתעכב עליו הוא הופעתו של גארי קופר, אז בן 26, ולימים אחד מכוכבי הקולנוע הגדולים ("בצהרי היום", "סמל יורק"), שצץ במלוא הדרו ושערו המושלם, רק בשביל להיקטל כמה דקות לאחר מכן, מכין את גיבורינו לאובדן שיכולה להביא עימה המלחמה.

"כנפיים", שנכתב על ידי הופ לורינג ולואיס לייטון, צולם על ידי הארי פרי (שהיה מועמד לאוסקר כמה שנים לאחר מכן בזכות Hell’s Angels) ונערך על ידי אי. לויד שלדון ולוסיין האברד שגם הפיק, הפך להיות מין סטנדרט של אפוסי מלחמה בהוליווד. לא הרבה שנים לאחר מכן יזכה באוסקר סרט מלחמה אחר, שמציג מציאות שונה ומורכבת הרבה יותר. זוהי יצירת המופת "במערב אין כל חדש" של לואיס מיילסטון בשנת 1930, אבל אליו נגיע עוד מעט. יש לנו את "ברודווי מלודי" לצלוח לפניו.

רשימת הזוכים המלאה של האוסקר הראשון:
הסרט הטוב ביותר: לוסיין האברד – "כנפיים"
סרט אומנותי או ייחודי: "זריחה"
השחקן הטוב ביותר: אמיל ג'נינגס – "הפקודה האחרונה", "בדרך כל בשר"
השחקנית הטובה ביותר: ג'נט גיינור – "הרקיע השביעי", מלאך הרחוב", "זריחה"
הבימוי הקומי הטוב ביותר: לואיס מיילסטון – "שני אבירי ערב"
הבימוי הדרמטי הטוב ביותר: פרנק בורזאג' – "הרקיע השביעי"
התסריט המעובד הטוב ביותר: בנג'מין גלייזר – "הרקיע השביעי"
הסיפור המקורי הטוב ביותר: בן הכט – "עולם תחתון"
כתיבת קרדיטים: ג'וזף פרנהאם
הצילום הטוב ביותר: קארל סטראס – "זריחה"
העיצוב האומנותי הטוב ביותר: וויליאם קמרון מנזיס – "היונה", "סערה"
האפקטים ההנדסיים הטובים ביותר: רוי פומריו – "כנפיים"
פרס מיוחד: אולפני וורנר (על "זמר הג'אז") וצ'רלי צ'פלין (על בימוי, משחק, כתיבה והפקה של "הקרקס")