״המייסד״, סקירה

״המייסד״ (The Founder) הוא מסוג הסרטים שמציב אתגר קשה של נפילה לקלישאות בכתיבה עליו. הוא עוסק בשנים הראשונות של רשת המזנון המהיר מקדונלדס וקשה שלא לערוך הקבלות בין הסרט לבין התאגיד שהוא עוסק בו. למשל, להגיד שהסרט אכן משביע, אבל יש בו משהו חסר ייחוד ונדוש, סטנדרטי מדי. כמו סרט שנוצר בפס ייצור של סרטים המבוססים על סיפורים אמיתיים. אבל לסרט הזה מגיע יחס יותר טוב מן ההשוואה שהוא מכניס את עצמו אליה, אולי ברצון. כי עם כל הבוז והמוניטין הזול, אנשים ברחבי העולם אוהבים את מקדונלדס ולכן גם אולי יאהבו את הסרט הזה, גם אם הוא רחוק מלהיות קולנוע מופתי.

פוטנציאל בהחלט יש בעלילת הסרט, אשר השלד שלה מבוסס על מבנה שיש בו משהו מעט חתרני. הסרט מכיל בתוכו סיפור של החלום האמריקאי המסורתי, המבוסס על הערכים להם הוליווד מטיפה: המחשבה כי בעזרת רעיון מקורי וטוב, נחישות, ועבודה קשה, תוכל להצליח ואולי אף לשנות את העולם.
זהו סיפורם של האחים מאק ודיק מקדונלד, שאחרי שנים של עבודה במסעדה קטנה עלו על הרעיון להתמקד בהמבורגרים בלבד עם תוספות אחידות, ובכך לצמצמם את זמן ההמתנה למנה כחצי דקה מרגע ההזמנה. המסעדה הקטנה שהקימו הפכה לרשת שאנחנו מכירים בימינו. האחים גם שומרים על העקרונות שלהם ועבורם יחסי אנוש חשובים בערך כמו ההצלחה. אבל הם הגיבורים המנוצחים של הסרט הזה. הגיבור האמיתי הוא ריי קרוק, האיש שנודע כמייסד הרשת משום שלקח את הרעיון של האחים וניהל את נתינת הזיכיונות לסניפים, תוך לא מעט עזרה מאנשים אותם רמס אחר כך ובלי אף רעיון מקורי משל עצמו, באף שלב של התהליך. קרוק הוא סוג של נוכל (כל השמות בסיפור אמיתיים, דרך אגב), אדם אשר מצהיר על ערכי משפחה ועל התמדה, אבל למעשה גם את הנאום שלו על הדרך שלו להצלחה הוא גנב. הוא הפנים של הרשת ושל ההצלחה שלה בפועל.

יש בסיפור הזה חומר גלם טוב, גם לסרט התוקף את הרשת ואת גיבור היצירה וגם כדיוקן מעט יותר מורכב על נחישות והקרבה למען המטרה העסקית. יש בסרט גם לא מעט דמויות משנה מעוררת עניין, בעלות אופי ייחודי וסיפורים שיכולים לעמוד בפני עצמם. כך שניתן להבין מדוע שבשלב מסוים האחים כהן הביעו עניין בבימוי הפרויקט. אבל בפועל, מי שהפך את התסריט של רוברט סיגל (״המתאבק״) לסרט הוא ג'ון לי הנקוק (״להציל את מר בנקס״). ובעוד קלישאה של ביקורת קולנוע, אגיד שיש משהו אירוני בכך שבמאי ששמו כשם הביטוי האמריקאי לחתימה הוא יוצר חסר כל חותם אישי. הסרטים שלו כמעט תמיד הולכים על בטוח בכל דרך אפשרית, מתוך תקווה לקבל עניין תקשורתי עקב הנושא ואולי לגרד כמה מועמדויות לאוסקר. מה שיכל אולי להיות סרט פרוע, הופך לסרט שמרני למדי בצורה. הוא מותיר את הקהל גם ללא מסר אמיתי, רק עם בידור שהוא משעשע בחלק ניכר מן הזמן, אבל לא מעמיק בשום שלו ולא נחרת בזיכרון.

אם בכל זאת יש לקולנוע של הנקוק צד חזק יותר, זו עבודת המשחק של הכוכבים בסרטיו (סנדרה בולוק אף זכתה באוסקר על משחקה ב״הזדמנות שנייה״ שביים). בסרט זה, דומה כי כל היצירה סובבת סביב הגילום של מייקל קיטון את הדמות הראשית, תפקיד שהיה דומה בשלב מסוים כי עשוי להביא לו מועמדות נוספת לאוסקר, לאחר שהסרטים ״ספוטלייט״ ו״בירדמן״ החזירו אותו לתודעה. גם בסרט זה, קיטון הוא שחקן כריזמטי אשר מצליח לבטא את הדיאלוגים בצורה מבדרת ואפלה כאחד. אבל יש משהו לא אמין בהופעה שלו כאן, שנראית מתאמצת מדי ויחד עם זאת אוטומטית. מי שמצטיינים הם ניק אופרמן וג'ון קרול לינץ', אשר גונבים את ההצגה בתור האחים מקדולנד. יש בסרט עוד כמות גדולה למדי של שחקנים מוכשרים, אבל כולם מבוזבזים על דמויות בעלות טון אחד במקרה הטוב. בעיקר הדבר עצוב במקרה של לורה דרן המגלמת את אשתו של קרוק. השחקנית המוכשרת הזו נראית בסרט כמו תעתיק דהוי של תפקידים קודמים שלה, ולא מפני שהיא מציגה אישה מבוגרת יחסית.

בכלל, דומה כי הסרט לוקה מאוד בפיתוח של דמויות נשיות וזהו פספוס גדול מאוד. זאת משום שכתוביות הסיום אשר חושפות מה עלה בגורל הדמויות מגלה שני סיפורים של נשים, אשר לדעתי יש בהם משהו מעניין לא פחות מן הסיפור על הקמת הרשת עצמה בידי קרוק. אבל הנשים הללו נוכחות בסרט רק כקלישאה של תפקיד נשי מוכר בעולם – המזכירה, האישה הנזנחת, האישה המפתה. כאילו היו קציצה אשר בושלה עוד בטרם בוצעה ההזמנה. טוב, כאשר הסרט קלישאתי, קשה שלא לכתוב עליו בקלישאות.