"מיס סלואן", סקירה

הדבר שהכי בולט במוזרותו ברשימת הצוות של "מיס סלואן" (Miss Sloane), הוא שם התסריטאי. מדובר בג'ונתן פררה, שלשמו נרשם הסרט הזה בלבד. זה מאוד נדיר שהפקה בסדר גודל כזה, בהובלת במאי של זוכה אוסקר, בכיכובה של שחקנית ראשית מוערכת ועוד עשרות שחקני משנה מוכרים, תגיע ממקלדתו של אדם שאין לו אפילו פיילוט לסדרת טלוויזיה בעברו. וזה הופך למוזר עוד יותר כשמתעמקים בפרטים.
פררה, יליד אנגליה, למד משפטים, אבל כשסיים הבין שהוא כלל לא מעוניין לעסוק בכך. ברגע שהצליח לשלם את חובות הסטודנט שלו, התפטר מעבודתו כעו"ד תאגידי, ונסע למזרח הרחוק. הוא המתמקם בדרום קוריאה והחל ללמד אנגלית בבית ספר יסודי, מהרהר מה יעשה עם עתידו, חושב על תחום הכתיבה, אבל לא לגמרי מפוקס על משהו ספציפי. על פי מה שפררה מספר (שוחחתי אתו לטובת ראיון לכלכליסט, אז תוכלו לקרוא פרטים נוספים שם), הוא צפה ערב אחד בתכנית על ג'ק אברמוף, לוביסט בוושינגטון שנכנס לכלא על שוחד ומרמה, ונדלק. הוא התחיל לתחקר את נושא הלוביסטים ותוך כדי כתב תסריט על מאחורי הקלעים של מסדרונות הקפיטול. לאחר שסיים, עבר על "הרשימה השחורה" של התסריטים בהוליווד, וחיפש סוכנים. חכתו העלתה אחד שנתפס על התסריט, ותוך שנתיים הסרט כבר היה מוכן. איך שלא הופכים את זה, מדובר במשהו מאוד יוצא דופן.

האמת שגם בתחום הבימוי ישנה הפתעה, אבל לא בגלל שגם הפעם מדובר במישהו עלום שם, אלא בעקבות משהו אחר לחלוטין. את הסרט ביים ג'ון מאדן, שמוכר בעיקר בזכות סרטים… בואו נכנה אותם "נוחים לצפייה". דרמות וקומדיות סבירות לחלוטין שלא באמת מאתגרות שום דבר. הפריצה שלו הייתה עם "הוד מלכותה הגברת בראון" (למרות שהיו לו סרטים עוד לפניו) בשנת 1996, הסרט שסידר לג'ודי דנץ' את מועמדותה הראשונה לאוסקר. שנתיים אחר כך הגיע "שייקספיר מאוהב" שכבר זכה בפרס האוסקר לסרט הטוב ביותר (מאדן הפסיד את פרס הבימוי לספילברג), והפרוייקט הבא שלו היה הנפילה המכונה "המנדולינה של קפטן קורלי". בתחילת העשור הנוכחי זכה להצלחה גדולה עם "מלון מריגולד האקזוטי", קומדיית הלהיט של 2011. בין לבין, הוא ביים את סרט האקשן המוזר "קילשוט", את הגרסה האמריקאית הפחות מוצלחת ל"החוב", ואת מה שעד כה היה סרטו הטוב ביותר, "הוכחה".
אני כותב "עד עכשיו", כי "מיס סלואן" הוא ללא צל של ספק הדבר הכי טוב שמאדן עשה, ולא רק ביחס לפילמוגרפיה שלו. זהו סרט קצבי, מהיר (רבע השעה הראשונה שלו ממש מאתגרת בשבילנו, קוראי התרגום), סוחף, והכי יוצא דופן מכל מה שמאדן עשה עד כה – זכיר.
זה קורה כבר בדקות הראשונות. פררה, מאדן, הצלם סבסטיאן בלנקוב, העורך אלכסנדר ברנר והמלחין מקס ריכטר, תופסים את הצופים בצווארון וזורקים אותם למים הגועשים, כאשר ללא ספק קיימת סכנת טביעה. קשה מאוד להדביק את הקצב, אבל סמכו עלי – זה מסתדר בהמשך. מה שאני מאוד אהבתי בפתיחה הזו, הוא שהמבע הקולנועי מייצר סנכרון מוחלט עם תודעתה של הגיבורה. המוח של אותה מיס סלואן הוא אוטוסטרדה. היא נזרקת לכל הכיוונים, המחשבות שלה נמצאות בכמה מקומות בבת אחת, היא מנתחת סיטואציות במהירות ולא עוצרת לנשום. ככה בדיוק גם הסרט. אז אמנם ישנם לא מעט צופים שפוטרים את הכתיבה של פררה כאהרון סורקין לעניים, אבל בזמן שאני מבין את הנקודה שלהם, בעיני זו רדוקציה קצת לא ראויה.

אחרי פררה, ומאדן, עמוד התמיכה השלישי והיציב ביותר של כל האופרציה, הוא השחקנית הראשית – ג'סיקה צ'סטיין, שההתעלמות של עונת הפרסים מהופעתה פה היא מרתיחה (עד כה צברה רק מועמדות לבדיחה המכונה גלובוס הזהב). צ'סטיין, מהרגע שפרצה לחיינו עם ארבע מאות תפקידים שונים בשנת 2011 בלבד (על "העזרה" הייתה מועמדת לאוסקר), היא הפכה לסיבה מספיק טובה לראות סרט. כן, אפילו "הצייד: מלחמת החורף". צ'סטיין היא שילוב די מדהים של יופי וכישרון, ואני באמת יכול לדבר עליה עד אין סוף, אז אחתוך כאן כי אתם כבר בטח עייפים בכל מקרה. רק אספר שצ'סטיין מקבלת בסרט הזה הזדמנות מדהימה להוכיח כמה כוח סוס יש עליה, והיא לא תוותר על רפליקה. הופעת מחץ. מהטובות של השנה.
צ'סטיין מגלמת את אליזבת סלואן, הלוביסטית הכי מחוזרת בגבעת הקפיטול. במסגרת תפקידה היא נשכרת על ידי סנאטורים או אנשי עסקים, ותפקידה הוא לשכנע פוליטיקאים אחרים להירתם למטרה של מעסיקיה, וכל האמצעים כשרים. בסרט, עומד מול סלואן אתגר לא פשוט – לשכנע את חברי הקונגרס שלא לתמוך בשינוי התיקון השני לחוקה, כאשר מולה עומדים הכוח והממון של שדולת הנשק. זה עומד להיות מלוכלך. וכן, סלואן היא דמות שיש בה צדדים אפלים ובעייתיים, וכן, אפשר כבר מעכשיו לצעוק "זה סרט על עידן טראמפ!". כבר התרגלנו.
לצדה של צ'סטיין אפשר לשבח את גוגו מבאת'ה-רוא בתפקיד אזמי, שהיא בעצם המצפן הרגשי של הסרט; אליסון פיל, סם ווטרסטון, מייקל סטולברג (שעושה את אותו תפקיד מ"המפגש" פחות או יותר), דאגלס סמית' מארק סטרונג וג'ון לית'גו.

אז אני אמנם לא מפחד להכריז עליו כאחד מהסרטים האמריקאים הטובים של 2016, אבל זה לא אומר שהוא חף מבעיות. ממש לא. "מיס סלואן" מזגזג בין דרמה פוליטית לבין מותחן ריגול, והוא עושה זאת באופן די מגושם. הוא לא חף מדידקטיות, יש בו לא מעט רגעים "מתוסרטים" מדי וסצנות חלשות (בולטות לרעה האינטרקציות בין סלואן והגבר-להשכרה, אותו מגלם ג'ייק לייסי), ובעיקר מתגלים חולשות במערכתו האחרונה. זו איננה סקירה הכוללת ספויילרים, אז אלך מסביב ואסגיר שלא לגמרי קניתי את הדקות המסיימות של הסרט, והכיוון שאליו ניסה הסרט להוביל הרגיש לי גדול מדי על כל מה שקרה עד כה.

אמנם בניתוח ופירוק הסרט, יש בו מספר דברים שלא יושבים כמו שצריך, אך עדיין מדובר בדרמה משובחת ביותר. אני מניח שהרבה מהקרדיט צריך להגיע לצ'סטיין, שאין ספק שהיא הדבר המרשים ביותר ב"מיס סלואן". אגדיל ואומר שלדעתי היא אחת הסיבות שהסרט הארוך הזה (מעל לשעתיים), עבר לי במהירות הבזק, ויכולתי להמשיך ולראות ממנו עוד.