״המורה״, סקירה

הסרט הסלובקי החדש, בעל השם הלא בולט בעליל ״המורה״ (The Teacher / Učitelka), מבוסס אומנם על סיפור אמיתי, אבל טיבו של הסיפור הוא יכולתו לתפקד כמשל לתקופת השלטון הקומוניסטי במזרח אירופה בכללותה. ברמת ההתרחשות, הסרט מציג בעזרת בית ספר קטן דגם למבנה חברתי-פוליטי שלם, אשר אופייני לא רק לשלטון בצ'כוסלובקיה ולא רק לאידאולוגיה מאובחנת אחת. הרי נתינת יחס מועדף למקורבים, והמנגנון של טובה תחת טובה, הם חוצי זמנים ומשטרים.

דוגמה לכך היא סרטו של כריסטיאן מונג'יו, ״בגרות״, שהוצג במקביל ל״המורה״ בפסטיבל חיפה והיה אמור להיות מוקרן לצידו החל מהשבוע הבא, אבל יציאתו להקרנות מסחריות בארץ נדחתה. גם סרט זה דן בסוג דומה של דינמיקה, אבל כשני עשורים לאחר תום השלטון הקומוניסטי. הסרט הסלובקי, אשר בויים בידי יאן הז'בייק על פי תסריט של פטר ירחובסקי, אמנם פחות מרשים ורב-רבדים מעמיתו הרומני, אבל עשוי היטב בדרכו. הוא גם מספק בסופו של דבר מסר חד לצופה, בעיקר הודות למספר רגעים קולנועיים נהדרים בנקודות מפתח.

רגע מוצלח במיוחד הוא הצגת הדמויות בסרט: במהלך שנות השמונים, בצד הסלובקי של צ'כוסלובקיה, מורה חדשה נכנסת לכיתת לימוד של נערים צעירים ומבקשת מהם להציג את עצמם כאשר תקרא בשמם וגם לספר במה הוריהם עוסקים, על מנת שתלמד להכיר אותם טוב יותר. אולם, הסרט מבצע עריכה מקבילה לנקודה מתקדמת יותר בציר הזמן – הורי כל התלמידים אשר שמם מוקרא (או קרובי משפחה) מגיעים לישיבה בבית ספר, שהסיבה לקיומה נחשפת בהדרגה. בכך, החודשיים בהם מתרחשת עלילת הסרט תחומים כבר בפתיחה, וגורל כל מה שאנו רואים ועוד נראה צפוי להסתיים באותה ישיבה.

מנקודת מוצא זו, הסרט מתקדם בשני צירים וקופץ ביניהם, כאשר מינון המעברים משתנה בהדרגה. תחילה ניתן הדגש לחודשי ההוראה אשר קדמו לישיבה, ולאחר מכן יש יותר זמן מסך לדיון הסוער אשר נערך בה. הסיבה לכינוס מובנת די מהר: אותה מורה מכובדת מבקשת טובות שונות מהורי תלמידיה, בהתאם למקצוע של כל אחד מהם. מי שמשתף פעולה ומארח לה לחברה, שמח לגלות כי הציונים של בנו או בתו גבוהים. אולם, בני נוער שהוריהם מתקשים לספק את העזרה הנאותה, סובלים מהתדרדרות בלימודים ואף נענשים באופן לא שיווני, כולל עבודה בביתה של המורה.

צוות בית הספר לא מרוצה מן השיטה הזו, אבל מדובר בנציגת המפלגה הקומוניסטית בבית הספר, ואין הרבה דברים שניתן לעשות נגדה. עושה רושם שגם התלמידים לא בדיוק מופתעים מכך שעבודה למען הפרוטקציה יעילה יותר מלמידה של ממש. חלק זה של הסרט חביב, אולם לדעתי לא אחיד ברמתו. מה שמציל אותו במידה מסוימת זו ההופעה של השחקנית זוזנה מוררי בתפקיד המורה – היא מגלמת את הדמות אשר הסרט יוצא נגדה בגלוי באופן שמעורר אמפתיה וצחוק, גם ברגעים בהם ניכר כי היא פועלת בציניות מוחלטת. זהו תפקיד לא טיפוסי, ולא מפתיע לגלות כי השחקנית זכתה עבורו בפרס בפסטיבל קרלובי וארי. מה שפוגם מעט בהנאה הוא שחלק זה של הסרט הוא חזרה על סצנות בעלות התרחשות דומה, ובנייה לא מאוזנת של הדינמיקה בין התלמידים בכיתה.

אולם מבחינה דרמטית, דווקא הישיבה הנוגעת לעתידה של המורה עשויה באופן סוחף יותר, למרות שדמותה נוכחת בה רק דרך הסיפורים. רוב ההורים מעדיפים לא להתלונן, בין אם בגלל שהמצב הקיים משחק לטובתם ובין אם מתוך רצון לשמור על יחסים טובים עם המפלגה השולטת. חלק זה של הסרט מזכיר באופיו את ״12 המשובעים״ (Twelve Angry Men) של סידני לומט: המעטים שמשוכנעים כי הצדק עימם נאבקים בקרב שנראה חסר סיכוי, וסביר להניח כי ברוב המקרים האמיתיים שקרו תחת המשטר הקומוניסטי מאבק מסוג זה אכן היה נידון לכישלון.

כדרכם של הסרטים הדנים בסוגיות פוליטיות, ״המורה״ סובל לעתים מסוג של דידקטיות, ומחלוקה ברורה מדי של טובים מול רעים. הוא מצליח לחפות על כך בעזרת מבנה חכם ובניית מגוונת של דמויות ההורים. וכמו שפתיחת הסרט טובה, הסיום, גם אם הוא מעט צפוי, מתגלה כטוב אף יותר וככזה אשר לא מותיר ספק – יש דברים שגם מהפכות לא משנות.