״פעם הייתה ילדה״, סקירה

״פעם הייתה ילדה״, סרטה של הבמאית נטלי קפלן, אשר עולה כעת להקרנות מסחריות בסינמטק תל אביב, יכול להיתפס כחלק מגל של סרטים אשר יוצרות במאיות ישראליות – סרטים אשר כוללים דיון ישיר ובוטה במיניות – בין הסרטים הבולטים בגל זה ניתן לציין את ״ההיא שחוזרת הביתה״ של מיה דרייפוס, את סרטיה של הגר בן אשר ״הנותנת״ ו״הפורצת״ (שטרם יצא להפצה מסחרית) וגם סרטה של הדס בן ארויה, ״אנשים שהם לא אני״ שעורר הקיץ לא מעט תשומת לב, אף על פי שטרם יצא לאקרנים. אני מציין בכוונה את היצירות הללו שכן לדעתי יש בהם הרבה מן המשותף – בכולן הדיון במיניות מהווה סוג של חיפוש דרך עבור הגיבורה, ניסיון להתריס או לשלוט בחיים. אך לרוב הישירות הזו בהתנהגות המינית היא גם ניסיון להסתיר חוסר מסוים בהגדרה האישית של הגיבורות – מדובר בנשים צעירות אשר לא ממש יודעת מה לעשות בחייהן הבוגרים.

ייתכן שסרטה של קפלן הוא אחד מן היותר ישירים בהצגת גיבורה אשר אינה יודעת מה לעשות בשלב בחיים בו עליה להיות אישה בוגרת. הכותרת מצביעה על ילדות אבודה, ובחלקים רבים בסרט, גיבורת הסרט נועה (המגולמת בידי לי את גליק), מנסה לשוב ולהתנהג כילדה, בדרכים שונות. בפרקים אחרים בסרט, כאשר הדבר אינו אפשרי, היא הופכת לאגרסיבית בפעולות שלה, כולל ניסיונות לקבל אישור על כוחה כאישה מינית. אבל דומה גם כי היא מפחדת לייצר אינטימיות אמיתית, שכן זו תגרור הגדרה חד משמעית של חייה.

דומה כי נועה אינה חשה בנוח בגופה, או במקומה בעולם. היא בוחנת ללא הרף את עצמה מול הסביבה בה היא פועלת. הדבר מועבר בסרט דרך שימוש בולט בסמלים ובסביבות מוגדרות – בריכת שחייה, נסיעה באוטובוס (עם כרטיסיית נוער אשר אינה תאומת את גילה של הגיבורה), החנות בה עובדת הגיבורה, והבניין בו היא חייה. מעבר לכך, הגיבורה בוחנת את היותה נחשקת גם באמצעות קשר עם שני גברים אשר לכאורה רחוקים מלהתאים לה: היא שוכבת עם תלמיד תיכון אשר מכונה בטלפון שלה "הילד" (ניקולאס יעקוב), ובמקביל מפתחת סוג של אובססיה לרופא המשפחה המבוגר שלה (אלי דנקר), אותו היא רואה בגלל בעיות בשינה.

מידת היותה של נועה חולה אינה חד-משמעית. ייתכן ובמידה רבה חוסר היכולת שלה לישון נובע גם מן הרצון שלה להגדיר בעיה מוחשית בחייה, אשר מאלצת אותה לראות שוב ושוב את הרופא (גם בניגוד לחות דעתו). הבעיה החוזרת הזו מביאה אותה לבקר במרפאת שינה, סיטואציה הזויה שאחראית גם לסצנה הטובה ביותר בסרט לדעתי – היא מראה את העולם כאבסורדי עד לנקודה בה הגיבורה חווה אותו, ולפרקים כפחות מוזר ממנה. בעיית השינה מאפשרת לנועה גם לייצר קשר עם השכן שלה (עודד לאופולד), שמסתמן כאופציה היחידה שלה לקשר שיכלול גם מימד של אינטימיות של ממש, ולא רק של מין. זהו סוג של קשר ממנו נועה חוששת, דווקא מפני שהוא עשוי להיות פתרון לחייה.

הקולנוע של קפלן מודע לעצמו ונדמה כי הבחירות בו מנומקות היטב, כולל קצב איטי לפרקים וטון קר לאורך רוב שלבי היצירה, עם כמה נגיעות של הומור. אולם, לדעתי יש משהו מעט מכני ביצירה – השימוש בחלק מן הסמלים והמוטיבים החוזרים מסבירני מדי ולעתים התחושה היא שהוא מאולץ. גם אורכו של הסרט, קצת יותר מ-70 דקות, הוא בעייתי – לתחושתי ייתכן ומוטב היה לו הסרט היה נשאר כסרט באורך בינוני ולא כפיצ'ר, למרות שלזכותו ייאמר שכל סצנה בו ממלאת תפקיד. יש בחוויית הצפייה משהו שוחק וחזרה של סצנות דומות, אך מצד שני, הסרט עדיין קצר מדי על מנת לצבור ערך מוסף על ידי החזרה על אותם דברים. זהו מכשול של לא מעט סרטים מסוג זה, אשר נובע בין היתר מהיעדר האופק להקרנות של סרטים באורך בינוני.

גם המשחק בסרט אינו אחיד, ולא מעט מן הדמויות משחקות באופן אשר נראה לא טבעי. ייתכן והדבר מכוון, אבל גם כאן זה נראה מאולץ. למרות זאת, המשחק של גליק בתפקיד הראשי מרשים ואנושי, והוא מעביר היטב את התחושות הסותרות שחווה הדמות כמעט בכל סיטואציה בה היא נמצאת. למרות המגרעות של הסרט, יש לבמאית השקפת עולם אמנותית וגם משהו לומר על העולם והדבר עובר בחלקיו החזקים של יצירתה. מדובר ביצירה שיש בו משהו מטריד ומעורר מחלוקת במתכוון, סרט השואף להשאיר את הקהל עם חומר למחשבה. כמו הסרטים האחרים אותם ציינתי בפתיחה, עולה ממנו תחושה של בלבול מול המציאות וזו מועברת היטב בסיום.