פסטיבל חיפה 2016: "לבבות מצולקים", "בגרות", האזרח המכובד", "הצד האחר: צילומי הפורטרט של אלזה דורפמן", "לא פה, לא שם"

אנחנו ממשכים בדיווחים מפסטיבל חיפה, אשר מספק לנו שפע של מוקדי עניין וסרטים לכתוב עליהם. בפוסט זה רציתי לעסוק בשלושה שנוצרו ברומניה, אבל צפייה בסרט ישראלי שנגע בי עמוקות גרמה לי לוותר בינתיים על הצפייה בסרט השלישי ולהסתפק ובשני סרטים מארץ זו, בחיזוק של סרט ארגנטינאי מדובר, ובסרט תיעודי אמריקאי. לבסוף אעסוק באותו סרט מקומי אשר גרם לשינוי התוכנית המקורית שלי.

לבבות מצולקים – Scarred Hearts

הבמאי ראדו ג'ודה הולך ומסתמן כאחד מן הקולות יוצאי הדופן של הקולנוע הרומני והעולמי, כאשר שנה שנייה ברציפות הוא מציג בפסטיבל חיפה סרט תקפותי מרשים, אם כי מדובר בשני סרטים שונים באופיים. אחרי ש״בראבו!״, סרטו מהשנה שעברה, התרחש במאה ה-19 והיה סוג של מערבון רומני בשחור-לבן מרהיב, בסרטו הנוכחי קופץ ג'ודה כמאה שנה קדימה אל רומניה של שנות השלושים, שם הוא מתעכב על חייו וכתיבתו של הסופר והמשורר היהודי-רומני מקס בלכר, אשר סבל ממחלה בעמוד השדרה שבעקבותיה גבו גובס למשך תקופה הארוכה. הכתיבה של בלכר הייתה אוטוביוגרפית ברובה וג'ודה מצהיר כי מדובר בעיבוד חופשי לכל כתביו ולא רק ליצירה המפורסמת ביותר שנתנה את כותרתה לסרט.

העלילה מתרחשת ברובו בבית מרפא לחולים במחלות עצמות, אליו נשלח הגיבור, עמנואל, בתקווה כי מנוחה ושהות ארוכה ללא תנועה תאפשר טיפול במחלתו. הסרט לא רק מתאר את המחלה של הגיבור היחיד, אלא גם את האווירה בבית המרפא באופן מרומז יותר את האווירה באירופה בשנות השלושים, בעיקר נוכח עליית האנטישמיות. וכך, סיפור המחלה המסכנת את חיי עמנואל הוא גם סיפור הקושי אשר חווה הקהילה היהודית כולה, דבר אשר תורם לכמה מן הסצנות הבולטות בסרט המרשים הזה.

ג'ודה יצר סרט שאינו קל לצפייה. הוא מרבה להשתמש בשוטים ארוכים וסטאטיים, אשר רבים מהם חושפים לא רק את הגיבור, אלא גם התרחשויות אחרות בשולי הפריים, לרוב של מקרי חולי אחרים. הבחירה הזו יכולה להתיש חלק מן הקהל, אבל היא מאפשרת בנייה יפה של קומפוזיציות וגם שהות ארוכה עם הדמויות, בעיקר הדמות הראשית. עמנואל מנסה להיות שוקק חיים דווקא משום היותו מוגבל – הוא מרבה לצטט לא רק קטעי שירה (שלו ושל אחרים) אלא גם פרסומות. אפילו במצבו, הוא מחזר אחרי מספר נשים ובעיקר מפתח מערכת יחסים עם אישה סרבית בשם סלונאז', אשר החלימה במידה רבה ממחלה דומה. הניגוד בין הרוח חיה של אדם צעיר וסיפור האהבה עומדת מול חוסר היכולת ולנוע ומול החולי, דבר אשר מתכתב במידה מסוימת גם מול הבחירות הסגנוניות בסרט.

השחקן הראשי בסרט הוא לוסיין רוס, ועד כמה שידוע לי זהו תפקידו הראשון בקולנוע – וזה תפקיד מאתגר ומרשים. רוס אמנם מוגבל בתנועה במשך רוב הסרט, אך בעזרת משחק קולי נלהב הוא מכניס אל היצירה חיים, כמו נאבק בעזרת אופטימיות ויצרים במציאות קפואה ועגומה. בנוסף, מדובר בדמות אשר כמעט תמיד מתחפשת בדרך זו או אחרת ומנסה להסתיר את הכאב בו היא שרויה, כך שהשחקן מצליח להעביר שמחה וייאוש פנימי בו זמנית. כיוון שהסרט ממעט בתצלומי תקריב ונוקט גישה אשר נראית מעט מרוחקת, הוא גם צולל פנימה לתוך עולמו הפנימי של הגיבור ושל השאיפה שלו למצוא תקווה במצב פיזי ופוליטי אשר נראה כאילו הם מובילים לאסון.

כפי שניתן היה להבין מדברי עד כה, מדובר בסרט שדורש לא מעט מן הקהל מבחינת היכולת להתחבר לטכניקה הקולנועית ולחולי הבולט אשר מוצג על המסך. בנוסף, הסרט אורך כשעתיים ועשרים ונע בקצב איטי, ולפעמים יש תחושה כי הוא חוזר על עצמו. אבל אורכו של הסרט והבחירות המנוכרות לכאורה נותנת לסרט את כוחו, והתוצאה היא תמונה מצמררת על המצב של היהדות והאנושות ערב מלחמת העולם השנייה. אך זוהי גם תמונה אוהבת על בני אדם והיכולת לאהוב, שכן יש בסרט גם לא מעט רגעים של הומור ושל אקטים קטנים של חלמה או עזרה הדדית.

בגרות – Graduation

על סרטו החדש של כריסטיאן מונג'יו אורון כבר המליץ לפני הפסטיבל. כעת, לאחר הקרנתו ולקראת יציאתו הצפויה להקרנות מסחריות בארץ בקרוב, הגיעה העת לדון בו בפירוט מעט רחב יותר, כיאה לסרט חדש של אחד מן הבמאים הכי מעוטרים בקולנוע העולמי בעשור אחרון – במאי שכל סרט שלו הוא אירוע מסעיר. בפסטיבל השנה הוצגו גם שני סרטיו הארוכים הקודמים הבמאי – לא ניתן לדרג אותם, וכל אחד מהם מגיעה לסוג מסוים של שלמות. אך באותה נשימה, אני חש כי הקולנוע של מונג'יו כן מתפתח מסרט לסרט.

בכל סרטיו של הבמאי, הדמויות פועלת מתוך שכנוע עצמי עמוק ואמונה בצדקת דרכן. העניין הוא שלא תמיד הדרך שבה הן פועלות היא הנכונה על מנת לעזור לאנשים אותם הן אוהבות, האנשים אשר לכאורה עבורן הן עושות את המאמץ. בכל הסרטים הפעולות של הגיבורים לא בדויק חוקיות או מוסריות לעתים, אבל עיקר הדילמה היא חוסר היכולת לדעת למה הזולת זקוק, דווקא במקרים של מסירות גדולה ואפילו במחיר של ויתור של הגיבור על חלקים מחייו. ״בגרות״ הוא מקרה נהדר לבחינה של סוג זה של מחוייבות, שכן הוא עוסק באב אשר מנסה לעזור לבתו המתבגרת. והורים לא פעם פשוט לא מסוגלים להבין את עולם ילדיהן, דווקא מפני שיש אהבה הדדית ורצון לא לפגוע. מונג'יו מצליח לבנות דמות ראשית שאף כי מובן שכמעט כל פעולה שלה שגויה ממספר רב של סיבות, ניתן להבין כל אקט ואקט שהיא מבצעת.

הדמות הזו היא רופא בשם רומאו, העובד בבית חולים בעיר לא גדולה במיוחד. הוא חולם על כך שבתו, אליזה, תחייה חיים יותר טובים מן החיים שלו והצעד הראשון בכך יהיה לימודים באוניברסיטת קיימברידג' הבריטית, אליהם התקבלה בכפוף לציונים גבוהים בבגרות. אלא שאירוע אשר מתרחש סמוך למועד הבחינות פוגם ביכולתה ללמוד למבחנים כראוי. רומאו לא מוכן לקבל אופציה של כשלון והוא מנסה לבחון כל דרך שתוכל לעזור לה, במסגרת "טובות" מחברים או מכרים בעמדות כוח, דבר אשר ייתכן ויאלץ גם אותו לבגוד בקודים שלו לגבי אתיקה רפואית. הסרט מבקר את האופן בו דברים מתנהלים ברומניה, ואולי בכל מדינה – פקידים שונים במוקדי כוח חלקיים מנסים לדאוג לעצמם, ואין באמת שיוון או עמידה בכללים אחידים. העניין הוא שזה שרומאו מתחיל לפעול בדרך זו למרות שנרמז שהדבר מנוגד לדרך שבה הוא רצה לחיות את חייו. נמסר לנו כי הוא שב למדינה לאחר נפילת הקומוניזם מתוך תקווה כי הדברים יהיו טובים יותר, אבל הסרט אומר למרות שסוג המשטר התחלף, דברים לא באמת השתנו מן היסוד.

אולם, העיסוק בשחיתות היא רק שכבה אחת בסרט ואולי השכבה הפחות מעניינת בו. אי ההבנה באהבה היא נושא אחר, והסרט מציג מספר וריאציות עליו. יש ארבע נשים בחייו של הגיבור – הוא מנסה לפעול למען כולן וכוונותיו תמיד טובות, אך הוא מסתבך סביב עצמו ובעיקר גורם נזק. עובר זמן רב עד לכך שהוא מתחיל לשמוע את מה שבתו אומרת לו כמעט בגלוי – עבורה המעבר ללימודים באנגליה אינו רצוי. הרצון המנוגד של בתו מובהר כבר מן הפתיחה, אבל המניעים שלה (ושל חלק מן הדמויות האחרות) נחשפים רק בהדרגה ובחלק מן המקרים לא נחשפים במלואם גם לאחר סוף הסרט. מונג'יו תמיד מעריך את הקהל שלו ולא מאכיל אותו בכפית מבחינת סיפוק ההסברים הפסיכולוגיים או חשיפה מלאה של כל פרטי העלילה. כמעט בכל אחת ממערכות היחסים המוצגות בסרט הדמויות יודעות הרבה יותר מן הקהל עד שלב מתקדם בעלילה. הדבר תורם למסר של הסרט לגבי אי הבנה בין בני אדם, לא מתוך רשעות, אלא מתוך חוסר יכולת לתקשר, מה שגורם לסבל לא פחות מן המעשים הלא מוסריים, שגם הם כאמור נוכחים בסרט בכמות לא קטנה.

אירועי הסרט שולחים את הגיבור למסע ברחובות עירו והחללים השונים בהם הוא פועל. המסע נראה לפרקים כמו סיוט, סיוט הנובע הן ממעשיו והן ממעשים של דמויות אחרות, כאשר בחלק מן המקרים נראה כאילו האקראיות פגעה בו. אך המסע הזה הוא למעשה גם מסע של הכרה עצמית, בה גיבור לומד הרבה לא רק על הווה שלו, אלא גם על שגיאות עבר אשר רדפו אותו במשך זמן, כאשר הוא היה מודע למצבו ולהתדרדרות ההבנה שלו את הנשים הקרובות אליו ביותר, אבל רק באופן חלקי.

הסרט אמנם מובל על ידי גיבור אחד, אבל כוחו של מונג'יו הוא בבניית עולם שלם. יש לא מעט דמויות בסרט והרבה מאוד תפניות בעלילה, דבר אשר לא אפיין את סרטיו הקודמים של הבמאי. אבל כל דמות בסרט היא דמות רבת פנים והיבטים חיוביים ושליליים כאחד – ניתן להבין את הכאב שלהן, וכמעט אף דמות בסרט אינה נטולה רגעים של חדווה מסוימת. כמו כל סרטיו של מונג׳יו, הקצב אינו מהיר, אך הבמאי מצליח להעביר היטב כמות גדולה למדי של אירועים, בין עם אלו נראים על המסך או רק נמסרים דרך הדיאלוג והסקת המסקנות נעשית בידי הצופים. הדיאלוגים שלו, כמו תמיד, לא רק מקדמים את העלילה, אלא גם מספקים תובנות חדשות על מה שכבר אירע בעבר. לתחושתי, כמעט כל דיאלוג בסרט ממלא בהצלחה את שתי הפונקציות. לכן, סרטו של מונג'ו מוסיף וצובר כוח – רק במהלך כתיבת מילים אלו אני מתחיל להבין את האיכויות הרבות והמגוונות שבו, כפי שכבר קרה לי בעבר עם במאי זה.

האזרח המכובד – The Distinguished Citizen

הסרט זה נבחר לייצג את ארגנטינה באוסקר וייתכן שיש לו סיכויים טובים להתברג לחמישית המועמדים הסופית, אף על פי שמדובר ביצירה שהיא יותר קומית מדרמטית, דבר אשר בדרך כלל לא מזכה בפרסים. אבל השחקן הראשי, אוסקר מרטינז, כבר זכה עבור סרט זה בפרס השחקן בפסטיבל ונציה וליצירה החכמה הזו יש קסם רב כבר מדקות הפתיחה, מה שצפוי להקנות לה חובבים רבים.

גם העיתוי בו יוצא סרטם של צמד הבמאים גסטון דופראט ומריאנו כהן משחק לזכות היצירה: הסרט עוסק בזוכה פרס נובל לספרות והוא יוצא בדיוק בשנה בה הפרס מעורר עניין ושיח גדול מן הרגיל. הסרט מתחיל כאשר דניאל מנטובאני מקבל את הפרס הנודע, אך בנאום שלו הוא מעיד על כך שהקבלה של הפרס מידי האקדמיה, מומחי הספרות והקבלה לקונצנזוס, מהווה סוג של הוכחה כי היצירה שלו כבר אינה מרדנית באמת. כעבור מספר שנים, בעוד סדר יומו מורכב בעיקר מניסיון לחמוק מכל אותות הכבוד ואירועי הצדקה הקשורים לשמו, הוא מקבל הזמנה לשוב לעיירת הולדתו, סאלאס, על מנת לקבל פרס נוסף. אף כי כל ספריו התרחשו באותה עיירה, הוא עזב אותה ואת ארגנטינה כבר בגיל 20 ומאז לא חזר לבקר.

כבר בנסיעה משדה התעופה לעיירה, אנו רואים כי המנטליות בעיירה, הלא מאוד מפותחת או עשירה, שונה מאוד מאורח החיים לו הורגל הסופר בגלות באירופה. מדובר במקום עממי מאוד בו האנשים מצד אחד עושים כבוד גדול לסופר שהפך את שם המקום לנודע ברחבי הגלובוס, אך מאידך קצת כועסים על הבריחה מהאזור והצגת העוני והפשטות של המקום באור אוהב אך מעט מזלזל. הוא כפי שמגדיר זאת הסופר עצמו "המלון נראה כמו סט של סרט רומני" (אם כי אני לא מצאתי כל דמיון בין המלון לבין שני הסרטים הראשונים בפוסט זה). במילים אחרות, מנטובאני הוא סופר שאוהב לעסוק באדם הפשוט ובתוכו בז לחיי העושר, אך הוא כבר לא ממש מסוגל לתקשר עם הסביבה ממנה צמח ויש לא מעט אנשים שהמפגש עמו מעורר בהם לא רק הערכה, אלא גם זעם. גם בקרב אלו שמעריכים את כתיבתו, המפגש המחודש יוצר תסבוכות, בעיקר כאשר הדבר נוגע למפגש המחודש עם אהובת נעוריו, אשר התחתנה עם חבר ילדות אחר. הימים הספורים שהוא מעביר בעיירה לרגל קבלת אזרחות של כבוד יפגישו אותו עם שורה ארוכה של דמויות שנרגשות מבואו, אך גם דורשות ממנו דברים שלא בטוח שהוא רוצה, או מסוגל, להעניק להן.

הסרט מאוד ביקורתי כלפי הגיבור הראשי שלו, אך בחלקים רבים הוא מאמץ את השקפת עולמו, או לפחות נותן לה ביטוי. גם אנשי העיירה מוצגים לעתים באופן המעורר גיחוך רב, אך לחלופין הם גם נראים אנושים מאוד. בעיקר ניתן להבין את הערכה והקנאה שלהם כלפי הגיבור לא רק מפני שהצליח לזכות בתהילה עולמית, אלא בעיקר בגלל שהצליח לצאת מן המקום הצנוע שנראה כי גם אם יצמחו מתוכו עוד זוכי פרסים, ייוותר תקוע בזמן.

הצד האחר: צילומי הפורטרט של אלזה דורפמן – The B Side: Elsa Doorman's Portrait Photography

ארול מוריס, אולי הבמאי התיעודי האמריקאי הנדוע ביותר בדורנו (או אפילו בכל הזמנים) עוסק בסרטו החדש בצלמת הפורטרטים אלזה דורפמן ודרך דמותה גם בכמה תהליכים תרבותיים כלליים יותר המשולבים בסיפור חייה. אגב, גם על הסרט הזה אורון כתב לבלוג, בעת שהציג בפסטיבל ניו יורק שהסתיים בדיוק כשפסטיבל חיפה החל.

הסרט דן בדעיכת הפורמטים האנלוגיים של הצילום לסוגיו, ובאופן ספציפי צילומי הפולארויד. החל מראשית שנות ה-80, דורפמן (שהחלה את הקריירה שלה בצילומי שחור-לבן באמצע שנות הששים), התמחתה בדיוקנאות באמצעות צילומי פולארויד גדולים במיוחד, ועם הפסקת ייצור חומרי הגלם לשימוש במצלמות החברה – החליטה לפרוש מן הצילום. דורפמן מדברת בערגה על התהליך הכימי של הצילום, אשר יוצר לא פעם טעויות או צירופי מקרים, ודומה כי אותם היא אוהבת יותר. כותרת הסרט נוגעת לצילומים עליהם הלקוחות שלה וויתרו – דורפמן תמיד צילמה שתי תמונות ונתנה ללקוחות לבחור את הצילום המועדף עליהם. כך יצא שאצלה נותרו הצילומים "הדחויים", דרכם היא מדברת על היופי הייחודי אשר יצרו צבעי הפולארויד בעזרת התהליך הכימי. והיא מדברת על המצלמה כעל עולם אבוד שלעולם לא ישוחזר. יש לה, ולמוריס אשר מתעד אותה, כבוד רב למכונות אשר אבד עליהן הקלח.

הסרט גם דן באורח החיים של הגיבורה כאישה שבאה מבית יהודי והיה מצופה ממנה לגור עם ההורים עד החתונה, לבין העניין שלה בעולם האמנות והספרות. עניין זה הוביל אותה לחיים בניו יורק בצעירותה, מה שגרר מפגשים עם כותבי דור הביט, בהם אלן גינסברג שהפך לידיד קרוב של דורפמן. בסופו של דבר דורפמן כן התמסדה, ויש סוג של ניגוד בין העולם של גינסברג עימו הוסיפה להיפגש ולהכיר דרכו את גדולי עולם הספרות האמריקאית אותם צילמה (כולל בוב דילן, אם לנסות לקשר לסרט הקודם בדיווח), לבין העולם של חיי הנישואין והמשפחה של הגיבורה, באזור שקט בבוסטון. הסרט גם דן לא מעט בדמותו של גינסברג כאדם המשלב בין הצד הפרוע לצד האוהב והמקבל, ומכיל הקלטת הודעת טלפון מצמררת ממנו אל דורפמן, זמן קצר לפני מותו.

ברמה אחרת, הסרט גם דן בקולנוע של מוריס עצמו. יש דמיון בין צילומי הדיוקן המקצועיים של דורפמן, אשר מצולמים ברובם באולפן על רקע לבן, לחלל שבו מוריס מראיין את מושאי סרטיו ברוב יצירתו. עם זאת, בסרט זה הוא דווקא מתעד את הגיבורה משוחחת עמו בביתה, ובעיקר בחדר אשר מאכלס את הארכיון האישי של צילומיה. כשם שדורפמן יצרה דיוקנאות דוממים, מוריס מייצר דיוקנאות דינמיים בסרטיו.

לא פה, לא שם

את הדיווח הזה אסיים בסרט שלדעתי הוא אחד מן הבולטים בתחרות הישראלית השנה (וכבר צפיתי כמעט בכל הסרטים המתחרים). סרט הביכורים של הבמאית מייסלון חמוד מזמין משחקי מילים בביקורת גם עקב שמו, וגם עקב שם משפחה של הבמאית. אבל לדעתי זהו קודם כל סרט מדויק מאוד שבסופו של דבר הוא אולי מצחיק מאוד ושובה לב, אבל הוא הרבה יותר מחמוד – הסרט מצייר תמונה מלאת חיים של המציאות בארץ, באופן שיש בו משהו מייאש.

״לא פה, לא שם״ עוסק במספר צעירות ערביות החיות החולקת דירה בתל אביב. אחת מן השותפות עוזבת ובמקומה נכנסת לדירה בת דודתה, אשר מגיעה מרקע דתי בהרבה משתי הגיבורות האחרות, אשר חיות את חיי המסיבות והסמים של תל אביב. אך הנשים דוברות הערבית עדיין מעוררות חשד בעיר העברית, ובמפגש עם המשפחה החיה במקומות אחרים בארץ משתמרת מסורת הזרה לאורך חייהן. גם האופציות הרומנטיות שלהן נתקלות בקשיים עקב הזרות של הדמויות הן לחברה היהודית והן לחברה הערבית ממנה באו. כל אחת משלוש הדמויות המרכזיות באה מרקע שונה וניצבת בפני קשיים שונים המונעים ממנה לממש את סגנון החיים שהיא רוצה לקיים, וגם לזכות בהכרה מצד האנשים היקרים לה. כפי שאומר שם הסרט, אין לנשים הללו מקום של ממש בעולם, אף על פי שסגנון החיים לו הן שואפות יכול להיראות כדבר הטבעי ביותר לחלק מן האנשים החיים בדירות הסמוכות.

סרטה של חמוד נראה בהתחלה כמו הגרסה הערבית-ישראלית ל"סקס והעיר הגדולה", והוא מצליח לעורר פרצי צחוק גדולים בכמה וכמה מקומות. אבל מדובר בסרט אפל למדי, כולל כמה סצנות שכמעט צמררו אותי באמינות שלהן ובהיעדר היכולת לחשוב על מוצא לבעיות שעולות מתוכן. אבל מדובר גם בסרט עדין ויפה על אחווה נפשית ועל אהבות שונות. צוות השחקניות עושה עבודה נהדרת, בסרט שראוי לדיון מעמיק יותר. אני מקווה כי זה יבוא אחרי שהסרט יצא לאקרנים בארץ.