• פסטיבל דוקאביב 2017 - הדיווח השלישי של עופר
  • פסטיבל דוקאביב 2017 - דיווח חמישי
  • פרויקט כל זוכי הסרט הטוב ביותר באוסקר - 21
  • פסטיבל קאן 2017 - דיווח ראשון של אורון
  • פסטיבל דוקאביב 2017: דיווח רביעי של עופר
  • המילה האחרונה
  • סרטים חדשים: ״הנוסע השמיני: קובננט״ של רידלי סקוט
  • ״תחושה של סוף״, סקירה
  • ״קולוסאל״, סקירה לקראת הקרנה בסינמטק הרצליה
  • כישלונות נהדרים: הסרטים המאוחרים של צ׳ארלי צ׳פלין
  • שומרי הגקלסיה 2

פסטיבל ״אופקים חדשים״, ורוצלאב 2016: הדיווח של יעל – ״All These Sleepless Nights״, ״Little Baby Jesus of Flandr״, ״Actor Martinez״ ותכנית ״יום ראשון בכפר״

13 בספטמבר 2016 מאת יעל דנון

לפני כחודש שבתי – מצוננת ובמחסור מצטבר של שעות שינה ועם זאת מאוד מרוצה – מוורוצלאב שבפולין, שם התקיים פסטיבל הקולנוע המצויין ״אופקים חדשים״, אליו הוזמנתי בעקבות תחרות ״המבקרים הצעירים״ של סריטה והמכון הפולני. זו למעשה ההזדמנות הראשונה לאסוף את מחשבותיי על האירוע הזה מאז שבתי ארצה ישירות אל טירוף היומיום, וגם להודות באופן רשמי לסריטה ולמכון הפולני על הפרס הנפלא הזה, שהיה מלהיב, מרגש, כייפי ומתיש בעת ובעונה אחת, ובעיקר מעורר השראה.

התכנית לשמה הוזמנתי, ועליה אספר כאן, נקראת (בתרגום מילולי) ״יום ראשון בכפר״ (או בעברות אמיתי – ״שבת בכפר״). במסגרתה אוגדה קבוצת מבקרי קולנוע צעירים מרחבי אירופה (ואחת מהמידל איסט) לארבעה ימים של צפייה בסרטים בנוכחות הבמאים ואורחים אחרים, דיונים מרתקים על קולנוע ובעיקר הרבה אוכל והמון (המון!) אלכוהול. התכנית התקיימה על גדות אגם קסום ויפהפה (ראו תמונות שצילמתי בראש ובתחתית הפוסט), עליו שטנו על קיאקים בצורת אווזי ענק ומכוניות מרוץ צבעוניות.

אתחיל בהתחלה.
לאחר לילה לבן ושתי טיסות (שם הנעימו את זמני אורון ועידן), נאספנו, חבורה של זרים נבוכים, במתחם הפסטיבל בליבה של ורוצלאב. משם נסענו במשך שעה וחצי לבית הארחה בשם ״פרגטה״, על גדות האגם הקסום המדובר. באותו ערב אכלנו בצוותא ארוחת ערב פולנית מקסימה שבישלה עבורנו אולה (ממארגנות התכנית, בין שלל עיסוקיה), ואח״כ התכנסו למפגש היכרות בהנחיית פסקל, מארגן התכנית מטעם ה-European Film Academy, שכלל ״משקה לאומי״ שהתבקשנו להביא איתנו מבעוד מועד. לצערי לא אוכל לומר הרבה על המתרחש באותו ערב, הכל שרוי בערפל של חוסר קריטי בשינה ועודף מסיבי של אלכוהול, שהתחלתי לשתות בחדווה כבר בארוחת הערב, ללא ידיעה מה עוד מצפה לי. עד רגע זה אני תוהה מה סיפרתי על עצמי לקבוצה באותם רגעים של חוסר הכרה אקטיבי.

allthesleepless

למחרת בבוקר, למרות ההאנג-אובר, התחלנו בתכנית. הסרט הראשון בו צפינו היה "All These Sleepless Nights" של הבמאי הפולני הצעיר מיכאי מרזק. לקראת הצהריים מרזק הצטרף אלינו ואפילו נשאר עד סוף השבוע, מתחיל את מה שנהפך לשרשרת של אורחים שהגיעו ולא הצליחו לעזוב. לאחר ההקרנה התכנסנו לשיחה עם מרזק על הסרט, שמתאר את חוויותיו הסהרוריות של בחור צעיר ומגניב בחיי הלילה ההיפסטריים של וורשה, שם הוא מסתובב עם חבריו הצעירים בין מסיבה למסיבה ובין סם לסם, בזמן שהם ״מדברים על החיים״. הסרט מוגדר כהיבריד בין סרט עלילתי לדוקומנטרי, ולפי דבריו של הבמאי הוא מכיל סצינות שצולמו באופן דוקומנטרי, עם עלילה מתוסרטת השזורה בתוכן. כלומר, החיבור בין הדוקומנטרי לעלילתי אינו אלא כלי אסתטי בסרט שהוא עלילתי במהותו, והסרט לא באמת שואל שאלות מעמיקות בעניין הגבול הזה.

למעשה, הסרט לא ממש שואל שאלות מעמיקות בשום עניין, ולוקה באיזו היפסטריות מופגנת, שנדמית כתירוץ לאי העמקה ושטחיות. באופן מעניין, הסרט עורר אנטגוניזם די גורף אצל מרבית המשתתפים, וזה היה גם הרגע בו הבנתי שאני נמצאת בחברת קבוצת אנשים סופר ביקורתיים ובעלי יכולת ניתוח מרתקת. כל אחד חלק את מחשבותיו על הסרט, והתעורר דיון שהרגיש לפרקים קצת קשה מדי עם הבמאי, בנושא אי-נקיטת העמדה של הסרט ביחס לתופעה התרבותית אותה הוא מייצג, והאם אלה הדמויות ששטחיות, או הסרט עצמו.

אח״כ צפינו בסרטו הרגיש של הבמאי הישראלי עידן חגואל, ״אינרציה״, שהשתתף בפסטיבלים של ברלין וחיפה לפני שהגיע לפולין, ומספר את סיפורה של גליה, אישה בת כ-40, שמגלה בוקר אחד שבעלה נעלם מעל פני האדמה. עידן הצטרף אלינו גם הוא לקראת הערב, יחד עם הבמאי הבלגי יקיר הפסטיבל חוסט ואן דן ברג ואורחים נוספים, במה שנהפך לערב נוסף של שתייה בלתי פוסקת ושיחות ערות על קולנוע, אמנות והחיים בכלל.

למחרת בבוקר צפינו בסרטו הנפלא של ואן דן ברג – ״Little Baby Jesus of Flandr", שעליו ארצה להתעכב קצת יותר. זה למעשה סרט סיום הלימודים של הבמאי הצעיר (מאוד) שיצא בשנת 2010, והוצג בפסטיבל קאן. חוסט הציג השנה בפסטיבל עצמו את סרטו החדש ״Lucifer״ (או כמו שהיה מכונה במסדרונות הפסטיבל: ״הסרט העגול״), אבל בחר להראות לנו את סרטו הראשון, ובצדק. הסרט הוא החלק הראשון בטרילוגיה שהושלמה עם סרטו הנוכחי, ומהווה בעיניי גרעין מהודק ומרתק לתמה אותה הוא ממשיך לחקור. את הסרט השני בטרילוגיה, ״Blue Bird" (או ״הסרט הכחול״), טרם ראיתי.

flandr

"ישו התינוק מפלנדריה", בתרגום ישיר, הוא אדפטציה קולנועית למחזה פלמי ידוע, שקהילות רבות ברחבי ארצות השפלה מעלות באופן מסורתי כל שנה לקראת חג המולד. הסיפור מתחקה אחר קורותיהם של ״שלושת החכמים״ ("Three wise men"), מסעותיהם כאביונים רעבים ללחם וגילויים המקרי את לידתו של ישו. לאחר ההקרנה שוחחנו עם ואן דן ברג, שעשה בסרט כמה בחירות לא צפויות ואמיצות במיוחד, ובראשן בחירה אחת שמכתיבה את הטון של הסרט כולו.

בחירה זו הייתה לתת את תפקידם של ״שלושת החכמים״, וכמוהם כמעט כל הדמויות האחרות בסרט, לשחקנים עם תסמונת דאון. כשקוראים את זה כך, טקטיקה זו עלולה להישמע מניפולטיבית או נצלנית, ועלולה לעורר אנטגוניזם מסויים. למעשה, אילו הייתי שומעת על הסרט לפני הצפייה בו, ייתכן מאוד והייתי מגיעה לצפייה עם מטען כה גדול של השגות, עד שהחווייה עצמה הייתה עלולה לחמוק ממני. אך עם כל המטען שהטקטיקה הזו מביאה איתה, הצפייה בסרט מתהווה לכדי חוויה עוצמתית בעלת רגישות אנושית אמיצה שקשה שלא להתמסר אליה באופן מוחלט, על אף זעקות ה׳פוליטיקלי קורקט׳. הבחירה לקחת אנשים מוגבלים לשחק תפקידים של אנשים ״רגילים״ היא משהו שאנחנו לא רואים לעיתים קרובות, והיא מייצרת קסם שקשה לעמוד בפניו.

לפי דבריו של ואן דן ברג, בשיחה עמו לאחר ההקרנה, השחקנים לא הצליחו לזכור את הטקסט ברוב הסצנות, והבמאי היה למעשה נוכח כמעט בכל שוט ממש בגבולות הפרייים – בתוך ערימות החיטה, נסתר מאחורי עץ – לוחש להם את השורות. כלומר, פעולת הבימוי במקרה הזה הייתה כמעט בובנאות, מעשה מכני של הפחת חיים, או של הנפשה. הוא סיפר כיצד ברגע העריכה נגלה פתאום הסיפור כישות חדשה, חיה, וכיצד נבראו הדמויות יש מאין. פתאום השחקנים בעלי המוגבלות קיבלו חיים חדשים כאנשים ״רגילים״, ונהפכו, באמת, ל״שלושת החכמים״. זוהי, לטעמי, בדיוק האלכימיה המסתורית והקסומה של הקולנוע; ובכך ואן דן ברג מצליח לתפוס בסרט משהו רחב יותר על מעשה הקולנוע ומעשה האמנות. על אף היותו כמעט חסר זמן ומקום וסימבוליסטי במהותו, מצליח הסרט להציג אנושיות פצועה, ספציפית ומדוייקת, וזה באמת מעשה כשפים.

הסרט האחרון שראינו היה ״Actor Martinez" של האמריקאים מייק אוט ונייתן סילבר, סרט ניסיוני שחוקר את זהות השחקן, ומשחק עם הגבול הנזיל שבין סרט עלילתי לדוקומנטרי. כוכב הסרט הוא ארתור מרטינז, מתקן מחשבים ושחקן כושל, אשר שוכר (לכאורה) את הבמאים לעשות עליו סרט. עם התקדמות הסרט, כבר לא ניתן להבחין בבירור אילו מבין הסצינות מתוסרטות ואילו ״דוקומנטריות״, ולפי התמה העיקרית – זה לא באמת משנה. הסרט שואל שאלות מעניינות, אם כי לא מאוד חדשניות, על הגבולות האמורפיים שבין שחקן לדמות אותה הוא מגלם ועל יחסי הכוחות הסמויים בין צלם לאובייקט. על אף התמות המסקרנות, נדמה שהסרט לא מצליח לייצר אף רגע אנושי מרתק באמת, ומשאיר את הדמויות מעט פלקטיות ואת הסרט בלתי חדיר, ובסופו של דבר, גם לא כל כך מעניין.

בבוקר של היום הרביעי נסענו חזרה לוורוצלאב, עם האנג-אובר שרק עם חזרתי ארצה אתאושש ממנו באמת. בעיר עצמה נשארתי להמשך הפסטיבל, למשך שבוע שלם, וצפיתי במספר סרטים לא קטן שאת חלקם אולי אסקור בהמשך ועל חלקם כתב אורון בדיווחים שלו. בקיצור, היה נהדר.

nh16yael2

השאר תגובה