פסטיבל ונציה 2016 – דיווח ראשון: ״Arrival״, ״Nocturnal Animals״, ״אור בין האוקיינוסים״

טקסטים מפסטיבלים תמיד יהיו מאופיינים בסוג של ראשוניות, שכן אין הרבה זמן לפתח את המחשבות בתוך רצף הסרטים. בנוסף, העיסוק בהם לא יכול להיות מאוד מעמיק במחשבה כי מעט מאוד קהל (בפרט: מעט מאוד קהל ישראלי) כבר נחשף לסרטים. במקרה של הסרטים הראשונים שראיתי בפסטיבל ונציה 2016, נוסף לכך גם גורם העייפות: ההקרנה הראשונה שלי בפסטיבל הייתה הקרנה כפולה של סרטים בשעות הערב, אחרי יומיים בהם ישנתי כשעתיים במצטבר וממש לא ברצף. אבל היופי של העיר הותיר אותי ער. מאז ראיתי עוד כמה סרטים מרחבי העולם, אבל את הדיווח הראשון אקדיש רק לסרטים האמריקאיים, כולל שני סרטים מאותה הקרנה ראשונה וסרט נוסף מהקרנה כפולה אחרת.

הגעה
Arrival

נתחיל עם הסרט הזה, שייתכן ויהפוך לאחד מן הסרטים המדוברים של השנה, ויותר מסביר להניח שהדיון עליו יימשך זמן רב ויתחלק למהללים ולמשמיצים. אני בעד הסרט הזה קודם כל בגלל מה שהוא מנסה להיות – מדע בדיוני שפונה אל השכל ולא מנסה להלהיב את הקהל. הסרט מבוסס על סיפור קצר בשם "הסיפור של חייך" מאת הסופר טד צ'יאנג, אחד מגדולי סופרי המדע הבדיוני של העת האחרונה. ככזה, העיסוק של הסרט בהגעה של חייזרים (וזו המילה הנכונה, להבדיל מפלישה) הינו קרקע לדיון בסוגיות לגבי טבעו של המין האנושי, הן ביחס לשונה ממנו והן ביחס לעצמו. הבמאי דניס וילנב (״סיקאריו״, ״אסירים״) הופקד על העיבוד הזה וכמו בסרטיו הקודמים של הבמאי, יש ביצירה משהו שמשלב בין הסגנון ההוליוודי לחתירה תחתיו. אולם, הוא מכיל כמה הברקות חזותיות אשר תורמות לסיפור, שנוגע בסוגיות רבות לגבי האופן שבו אנו מגדירים את העולם.

לחשוף את הספקטרום הרחב של הנושאים בהם עוסק הסרט בשלב זה יכול להיות בעייתי מחשש לספוילרים, אף כי אחד מן המימדים הכי בולטים בסרט תוקף במידה רבה את עצם המושג של ספוילרים, לפחות לגבי התפתחות העלילה. אבל הסרט אכן כולל מספר הפתעות בצפייה ראשונה (עבור מי שלא קרא את הסיפור הקצר, כולל אותי), אז אנסה לחשוף כמה שפחות. הסרט עוסק באופן בו אנו תופסים את המציאות, עם דגש על זרם בלשנות אשר טוען כי השפה היא הדבר המכריע לא רק בדרך שבה אנו מתקשרים, אלא גם בדרך שבה אנו חווים את העולם. למעשה, ניתן לראות בחלקים מן הסרט דיון תיאורטי בבלשנות. אבל יש בסרט גם יותר מזה.

הסרט מתחיל בהופעה של 12 ספינות חייזרים בנקודות אקראיות, לכאורה, ברחבי כדור הארץ. מכאן, הסרט מתאר בצורה אמינה יותר מכל סרט עלילתי אחר את ההשלכות הצפויות של אירוע מסוג זה כלפי המין האנושי. למעשה, היו חלקים בהם הסרט העלילתי הזה נראה לי הרבה יותר קשור למציאות מאשר ״הביקור״ התיעודי. בעיקר עולה השאלה האם המין האנושי יגיב בפחד, תוקפנות, או רצון להבין, כאשר התחושה היא שבכל מקרה עצם הזרות תוביל למשברים, לפחות בטווח מסוים. אולם, הרובד המרכזי של הסרט הוא ניסיון להבין מה היצורים הזרים אומרים, ניסיונות שכרוכים גם בהבנה מחדש של השפה האנושית, על המגבלות שלה והיתרונות שלה.

הצבא האמריקאי מגייס שני מדענים לעזרה בתקשורת – אחד מגיע מתחום המדעים המדויקים (ג'רמי רנר), ואילו השנייה (איימי אדמס), שהיא הדמות המרכזית בסרט ולפרקים המספרת, באה מתחום הבלשנות. גם תחום זה הוא מדע, אפילו אם לצורך נוחיות הסרט לא תמיד מגדיר זאת כך. הבלשנית היא זו אשר משיגה פריצות דרך, הן בקשר עם החייזרים והן בקשר האנושי. הדבר מצריך הבנה לא רק של טבע השפה, אלא גם של הטבע של תפיסת העולם, ובכך הסרט מעלה את הסוגיה המרכזית אשר רוב סרטי המדע הבדיוני מתעלמים ממנה – התפתחות אחרת של חיים תהיה נבדלת מאיתנו לא רק במראה או בשפה, אלא ברמה הבסיסית ביותר של תפיסת העולם, בדרכים אשר אנחנו אפילו לא מסוגלים לדמיין, כולל בדברים הבסיסיים ביותר. הסרט מנסה להבין מצב זה, או לפחות לא להקל ראש בסוגיה. כי כאשר מקלים ראש, האופציה הצבאית עולה והסרט די מיואש ממנה, מכמה סיבות.

יש לסרט גם רבדים נוספים, כולל טראומה ייחודית עמה מתמודדת הדמות הראשית. לפרקים, המפגש עם החייזרים מזכיר את ״סולאריס״ או את ״מפגשים מהסוג השלישי״ בנוגע לסוג הקשר והחיבור בינו לבין המנגנון האנושי להתמודדות עם כאב ואהבה. הסרט גם מציע בחינה מחודשת של החיים, כולל מערכות של אהבה והשאלה האם רגעי האושר שווים את הכאב בהם הם כרוכים. וכאמור, עוד יבוא זמן לניתוח מעמיק יותר של הסרט, שבכל מקרה לתחושתי דורש יותר מצפייה אחת.

לא בטוח כי הסרט יצליח בקרב הקהל הרחב. לפרקים יש בו משהו אטי מתכוון, כפי שקורה לא פעם בסרטים מסוג זה. להבדיל, יש בו גם חלקים אשר גובלים בקיטש הן ברמה החזותית והן ברמת פריסת העלילה, ולא ברור האם חלקים אלו יעבדו לזכות הסרט או נגדו. גם בתור מי שאהב את היצירה אני צריך להודות שמבחינת פיתוח דמויות אין כאן עבודה מורכבת במיוחד, כפי שלא פעם קורה בסיפורי מדע בדיוני הדנים בנושאים מורכבים. וכך, הסרט מכיל לא מעט צדדים שטחיים לצד החלקים המורכבים שבו, בכמה דרגות. אבל בסופו של דבר, לפחות אותי הוא סחף, בעיקר בנקודות המפתח. זה סרט שנדמה לי שיענג לא מעט אנשים אשר הקולנוע ההוליוודי העכשווי מאכזב אותם ברדידותו. מעניין כי שני השחקנים הראשיים בסרט מככבים בסדרות סרטי גיבורי-על – בדיוק סוג הקולנוע שסרט זה נבדל ממנו במספר רב כל כך של אופנים.

אור בין האוקיינוסים
The Light Between Oceans

את הדיון בסרט זה ברצוני לפתוח דווקא דרך העיסוק במלחין, אלכסנדר דספלה, אחד מן הבכירים בהוליווד כיום. דספלה יוצר מוזיקה שהיא גם מאוד מלודית וגם מדגישה את המצב הרגשי אותו היא מאתרת. לרוב איני אוהב את האופן שבו נעשה שימוש בלחניו בסרטים, שכן המוזיקה שלו לא פעם משתלטת על הסרט ותורמת יותר מדי לעיצוב הטון הרגשי שלו. מאידך, יש סרטים להם נדמה כי הוא מתאים כמו כפפה ליד – ״אור בין האוקיינוסים״ הוא מקרה כזה.

יוצרי הסרט אולי לא יסכימו עמי, אבל עבורי ״אור בין האוקיינוסים״ הוא מלודרמה בעלת מימדים מעט אפים לפרקים. סיפור הסרט מתחיל ב-1918, מיד עם תום מלחמת העולם הראשונה. הוא נמשך עד אחרי סוף מלחמת העולם השנייה, מה שמצריך לא מעט זירוז מבחינת קצב התקדמות הנראטיב, ובכך תורם לתחושה המלודרמטית והמעט מלאכותית אשר שורה לפרקים על היצירה. מדובר בעיבוד לרומן שכתב מ.ל. סטדמן וכפי שקורה לא פעם בעיבוד רומנים לקולנוע, דומה כי הסרט מכיל מעט יותר מדי עלילה עבור יצירה באורך שעתיים וקצת. לרוב, סיפורים קצרים ונובלת מתאימות יותר לקולנוע, ראו דוגמה את הסרט הראשון בפוסט זה. יחד עם זאת, ״אור בין האוקיינוסים״ עובד כמכלול, גם אם לפרקים דומה כי הוא נע בקצב מהיר מדי מבחינת המהלכים הרגשיים של הדמויות.

גיבור הסרט הוא טום (מייקל פאסבנדר), חייל אשר ראה והשתתף ביותר מדי זוועות במהלך מלחמת העולם הראשונה. מתוך רצון לבודד את עצמו מן המין האנושי, הוא מתנדב לעבוד כמפעיל מגדלור באי קטן צפונית לאוסטרליה, בנקודת המפגש בין האוקיינוס השקט לאוקיינוס ההודי. הוא רוצה לעזור לאנושות ולקשר בין תרבויות לאחר העימות בין התרבויות, ואינו רואה את עצמו כשיר לחיים חברתיים. אבל בעיירה היבשתית הקרובה לאי בו הוא צפוי להיות התושב היחידי, הוא דווקא רוקם קשר אנושי עם איזבל (אליסיה ויקנדר), בת של משפחה מכובדת אשר איבדה את שני בניה במלחמה ועולה השאלה באיזו מידה המשפחה שלה היא עדיין משפחה. טום ואיזבל מתחתנים ומנסים להתחיל משפחה משלהם, מה שאומר כי האישה הצליחה לרכך את נפשו של הגבר ולגרום לו לרצות לתפקד כאדם אוהב. אלא שדומה כי היא אמנם יכולה להיכנס להריון, אבל לא להחזיק מעמד הרה במשך תקופה ממושכת. כך שמדובר גם בסרט על אמהות ובנייה מחדש של החיים.

אני כותב את כל זאת מבלי לציין מהו האירוע החשוב אשר הופך לנקודת המוצא של חלקו השני של הסרט, אף כי הוא מופיע בכל התקצירים בהם נתקלתי. אציין רק כי מדובר בהמשך לנושאים אותם כבר ציינתי וכי הוא מאיר אותם מזווית שונה, דבר אשר מכניס נופך מורכב יותר למלודרמה המעט שטחית בחלקו הראשון של הסרט. אציין גם כי רייצ'ל וייס מגלמת דמות מפתח חשובה מאוד בסרט, גם אם אין לה דקות משחק רבות. במידה רבה, היא הגיבורה השלישית והמהותית לא פחות של היצירה.

בכלל, שלושת השחקנים הראשיים מספקים תצוגות משחק מרשימות, בסרט אשר מכיל לא מעט צילומי תקריב. הדבר נכון בעיקר לגבי פאסבנדר ו-וייס, כאשר במקרה שלו מדובר לדעתי בתפקיד אשר ממצה את כישוריו ואת המראה שלו בצורה הטובה ביותר מזה זמן רב. המשחק של ויקנדר בסרט הזה נוטה לפרקים לקיצוניות גדולה מדי, אשר מחלישה לדעתי את ההופעה, אבל ייתכן כי דווקא בשל כך היא תזכה לתשומת לב גדולה יותר. עוד איכות הבולטת בסרט היא המראה החזותי שלו, אשר משלב בין צילומי התקריב לצילומים מרוחקים יותר של האי הכמעט שומם בו מתרחש חלק הארי של העלילה, בעזרת צילום ועריכה אשר לעתים מנסים לייצר תחושת פיוט. יש בסרט כמה רגעים נהדרים קולנועית, בראשם סיקוונס סערה מותח בו עיקר המתח הוא פנימי ורגשי, כאשר דווקא ברגע בו אנשים זקוקים לעזרה, הנתק ביניהם שולט.

יחד עם זאת, יש גם כמה סיקוונסים שלא עוברים היטב, ובכלל מדובר בסרט אשר יכול בקלות לספק חומר גלם למלעיזים בשל הטון המוקצן מדי. הנטייה של הסרט לשפה ספרותית היא בעוכריו, שכן היא לא תמיד מתאימה לקולנוע, במיוחד במקרה של השחקנים הראשיים – שלושתם אירופאים שלא אימצו את המבטא האוסטרלי באופן שלם. זה עומד בניגוד לחברים אחרים בקאסט וצורם נוכח כך העובדה שמבטא זר משחק תפקיד באחד מקווי העלילה של הסרט. אולם למרות פגמים אלו, דומני כי בסופו של דבר הסרט עובד כסוחט דמעות אפקטיבי למדי.

עבורי, הוא מעניין גם כיצירה של הבמאי דרק סיאנפרנס. סיאנפרנס פרץ לתודעה בזכות ״בלו ולנטיין״ אשר תיאר התפרקות של מערכת יחסים שהייתה בעייתית מתחילתה, בעיקר דרך מבט ליום הפרידה, עם קפיצות לשלב ההיכרות בו יכולנו להבין כי הקשר נוצר גם משיקולי נוחות, לפחות בעבור אחד מן הצדדים. לאחר סרט זה, שהיה בו משהו צנוע ומודע לעצמו, סיאנפרנס עשה את ״מקום בתוך היער״ מרובה השאיפות וקווי העלילה – סרט אשר ניסה להיות היצירה האמריקאית הגדולה, ודווקא משום כך כשל יחסית, לפחות בעיניי. ״אור בין האוקיינוסים״ דומה על פניו לסרטו הקודם של הבמאי, מבחינת היקף היצירה, אבל עבורי הוא מהווה סוג של יצירה משלימה לסרט הפריצה שלו. הבחנתי במספר קווי דמיון בין היצירות וגם בדיון דומה בנושא של הקרבה וזוגיות לא מאוזנת מבחינת האהבה. מדובר בסרטים שונים מאוד, אך היסודות המחברים בניהם מרתקים. אבל לצורך השוואה זו אצטרך לחשוף פרטים רבים מדי מעלילות שני הסרטים, ולכן אני דוחה אותו למועד מאוחר יותר. אציין כי אחרי התרשמות ראשונית, ״בלו ולנטיין״ נשאר סרטו הטוב ביותר של הבמאי, אבל גם הסרט החדש מציע, חרף פגמיו היחסיים והחזות של סוחט דמעות, לא מעט דיון מעמיק בטבעם של הקשרים הנוצרים בין אנשים.

חיות ליליות
Nocturnal Animals

מעצב האופנה טום פורד עשה את המעבר לקולנוע לפני כ-7 שנים עם ״סינגל מן״ – סרט עצוב ומדויק בעשייתו על התמודדות של גבר עם המוות של בן זוגו, בעידן בו זוגיות חד-מינית הייתה דבר לא מקובל. מאוד אהבתי את סרט הביכורים שלו והייתה לי תקווה כי פורד יביים סרט נוסף, למרות שבכל זאת יש לו מקצוע אחר בו הוא נחשב לאחד מן המובילים בעולם.

לאחר הצפייה בסרטו השני, אני חש כי גם בתחום הקולנוע פורד הוא מגדולי היוצרים של ימינו, גם אם ייתכן והרקע שלו והיופי החזותי של סרטיו ימנע מחלק מן הקהל לראות עד כמה הם מורכבים, עדינים ויפים. כמובן שסרטו החדש נראה מדהים, אבל לא מדובר רק בהצטיינות בעיצוב, אלא בשימוש חכם ולא קונבנציונלי בזווית צילום, תאורה בתנאים שונים ועריכה אשר יוצרת הקבלות בין קווי עלילה שונים ולעתים מפתיעה בהקשרים מסוג אחר, אך מבלי שהסרט יהיה מבלבל. הסרט גם מלוהק ומשוחק בצורה מדהימה. ואני באמת מנסה להיזהר שלא להפריז יותר מדי בדברי השבח, שנכתבים בלילה לאחר הצפייה, מתוך הכרה בכך כי ייתכן וצפייה נוספת תגרום לי לחשוב עליו בצורה שונה ואולי תצנן את ההתלהבות שלי.

אני גם מודע לכך שכמו במקרה של ״Arrival״, ייתכן וחלקים מן הקהל, ובמקרה זה אולי גם הביקורת, לא יצליחו להבין מה בדיוק הסרט מנסה להיות. גם עבורי, הצירוף ״מותחן מאת טום פורד״ לא נשמע בדיוק הגיוני בתחילה. אבל הסרט הזה הוא יותר ממותחן ויותר מסרט אשר עוסק באמנות או במערכות היחסים, אף כי הוא משתייך לכל הז'אנרים הללו ומערבל אותם בצורה מודעת. ניתן להגדיר אותו כסרט על נקמה, אולם הוא שונה מכל סרט נקמה אחר שראיתי בקו עלילה אחד, בעוד הוא נראה כפועל לפי כללי הז'אנר בקו השני.

גיבורת הסרט היא סוזאן (שוב איימי אדמס), אוצרת מצליחה בגלריה בלוס אנג'לס שגם מייעצת למוזיאון גדול, ומובילה בקביעת הטעם האמנותי. אלא שהיא אינה חשה סיפוק בעבודתה וגם חיי הנישואין שלה מצויים במשבר. היא מנסה להכחיש את טבעו המדויק שכן הוא קשור גם להתדרדרות העסקית של בעלה הנוכחי. בוקר אחד היא מקבלת מבעלה הראשון (ג'ייק ג'ילנהול, שהעבר הקולנועי הקרוב שלו יגרום לכאב ראש למי שירצה לתת כותרת עברית לסרט זה) ספר אשר מוקדש לה. כאשר היא קוראת בו, אנו חוזים בסיפור העלילה שלו – סיפור שמתחיל כעימות בכביש, אשר הופך לסרט אימה של ממש ומשם לסוג של ספר מתח בלשי, כולל אלימות קשה ומעוצבת היטב. כאשר היא קוראת בספר, היא מדמיינת את פני הגיבור כפני המחבר, כלומר פני בעלה לשעבר, שאולי מנסה להעביר לה מסר סמוי בין הדפים. למשל דרך תיאור האישה בסיפור הפנימי (המגולמת בידי איילה פישר, שחקנית שדומה לאדמס). הקריאה בספר שולחת את סוזאן לסיפור האהבה שלה עם אותו בעל ראשון, סיפור אשר חוזר לחייה כאישה צעירה למדי העושה את צעדיה הראשונים בעולם האמנות, בעוד בעלה מנסה להצליח כסופר, בלי יותר מדי תמיכה ממנה ברגעי המשבר.

פורד מביים את הסרט בשלושה סגונות שונים. ההווה של סוזאן מראה את הריקנות בחיי העושר הבורגני ומכיל עיצוב מתוחכם אשר רק משקף את המשבר הנפשי של הגיבורה, באופן אשר מזכיר למשל את סרטי אנטוניוני. החלקים אשר מתרחשים בעברה של הגיבורה חיים יותר, יש בהם רצון ליוקרה אבל הגיבורה עדיין לא מצויה במעמד העשיר ממש, ויש בהם יותר אהבה לסביבה וגיוון בין סוגים שונים של יופי. לגבי הספר אשר כנראה ונכתב בידי בעלה – חלק זה מתרחש בטקסס מסויטת למדי ונראה כמו מערבון אפל אשר קורה בימינו. פורד שולט בכל הסגנונות אם כי לקראת הסוף חשתי כי בעוד החלק המתרחש בטקסס הוא סרט מתח/אימה טוב מאוד, החלקים אשר מתארים את סוזאן פשוט מבריקים, ללא יוצא מן הכלל.

הדבר נובע בין היתר מתצוגת המשחק של אדמס, שהיא אולי הטובה ביותר בקריירה המפוארת שלה. טוב, אולי כדי למתן את ההצהרות – זוהי תצוגת המשחק הכי טובה של אדמס שראיתי השבוע, והיא מנצלת היטב את כל היכולת שלה, הן באופן בו היא מסוגלת להיות חביבה והן בצדדים האפלים שהיא חושפת, בעיקר ברגעים בהם היא מנסה לא להראות לסביבה את נקודות השבר. כפי שציינתי, פורד מגוון בזוויות באופן שבו הוא מצלם את הסרט ובפרט באופן שבו הוא מצלם אותה, אבל הדבר לא נראה מאולץ לרגע, ודומה כי גיוון זה חושף את המצב הנפשי של הדמות דרך היחסים בינה לבין החלל, כולל מיקום המצלמה כחלק ממערכת היחסים הזו.

גם בסרט זה אני חש כי יש עוד דברים רבים לנתח, בעיקר לגבי האמירות שלו לגבי מהות הנקמה, שדורשות מחשבה נוספת. זאת משום שלדעתי מתבצע כאן מהלך שהוא יותר מורכב משנדמה. חלק מן הקרדיט צריך גם ללכת לסופר אוסטין רייט, שהספר מבוסס על יצירתו, אבל פורד הוא זה שהופך את היצירה לחגיגה קולנועית לגמרי, ועושה זאת לכל אורך הדרך. כולל סיקוונס פתיחה המראה גם יופי וגם ריקנות דרך תערוכה לא שגרתית, וסיום טוב אף יותר.