"זר דופק בדלת", סקירה

הסיבה האמיתית לראות את "זר דופק בדלת" (Return to Sender) בשבילי, הייתה בעצם השחקנית הראשית רוזמונד פייק. חיבתי אל השחקנית הבריטית, שנתנה את אחת מהופעות היקום ביצירת המופת "נעלמת" (עליו הייתה מועמדת לאוסקר), הייתה רבה מהרגע שראיתי אותה בתפקיד משנה גונב הצגה ב"לחנך את ג'ני", ולאחר כמה תפקידים חלשים, חזרה בחסות דיויד פינצ'ר אל גג העולם. לאחרונה ראינו אותה מבריקה גם ב"החופשה הסקוטית שלי", וכשרונה והאלגנטיות שלה היו סיבות מספיק טובות כדי לקרוא לכלבתי, פייק, על שמה. על אף שאין ביניהן הרבה דמיון פיזי, אם להיות כנים.
"זר דופק בדלת" הוא סרט משנת 2015, שברוב העולם יצא הישר למדפי הדי.וי.די, ועל הדרך אסף לעצמו כמה ביקורות די איומות. האמת היא שלרוב הוא באמת מרגיש כמו סרט טלוויזיה מערוץ 4 במת"ב, ואין לי ספק שפייק חתמה עליו לפני הצלחת "נעלמת", מה גם שיש כמה קווים מקשרים בין דמויותיה בשני הסרטים האלו. ועדיין, העובדה שהוא מופץ בארץ ויש בו את אחת השחקניות החביבות עלי, גרמו לי לשרוף עליו שעה וחצי.

על אף שהוא סרט זניח, ואני יודע בוודאות שאף אחד מכם לא מתכוון לראותו בקרוב, בעוד שנה פתאום יצוץ ב-yes1 או yes4 ואתם תזכרו שהוא מוכר לכם מאיפשהו, תחפשו את שמו בגוגל, ואז תגיעו הנה. אז בואו נגיד שהסקירה הזו היא השקעה לטווח ארוך. מה גם שיש לא מעט מה להגיד על הסרט, ועל אף שאני לא נוטה לעשות את זה, כי למי אכפת, אני חייב לדבר על השם שנתנו לו בארץ והשיווק הכללי שלו.
זה נכון שלקרוא לסרט "בחזרה לשולח" הוא משהו שאף אחד מאתנו לא יחשוב שהוא רעיון מבריק, ו"זר דופק בדלת" נשמע טוב, גנרי במידה, נותן תחושה מאוד ספציפית לגבי הז'אנר, והוא באופן כללי שם לא חשוב לסרט לא חשוב. עד כאן הכל מסתדר פיקס.
האירוניה מגיעה כשבאמת טורחים לצפות בסרט, ומגיעים לנקודת המפנה העלילתית הראשונה שלו, ובו מירנדה (פייק) מכניסה לביתה מישהו שישנה את כל חייה, שלא נאמר יחריב אותם לחלוטין.
בסצנה הזו, מירנדה מחכה לדייט שיגיע, ובזמן שהיא מתכוננת בביתה, היא רואה שמישהו עומד בחוץ, באור היום. היא פותחת את הדלת, במחשבה שהוא הדייט המתוכנן שלה, "קווין? לא דפקת בדלת," היא אומרת לבחור הנאה שבחוץ. הוא משתהה רגע, ולפני שהוא מספיק לענות היא אומרת לו, "הקדמת."
"זאת הסיבה שלא דפקתי," הוא עונה לה בחיוך.
לסכם את העניינים – יש דבר אחד בדיוק שהזר בסרט הזה לא עושה, וזה לדפוק בדלת. אותי זה שעשע נורא.

"זר דופק בדלת" מציג את עצמו כמותחן. הפוסטר, הטריילר, השם, הכל מעיד על אותם סרטי מתח פסיכולוגיים מסוף האייטיז-תחילת הניינטיז כמו "חיזור גורלי", "דרושה שותפה רווקה", "היד שמנענעת את העריסה" ו"במרומי הפסיפיק", אם להזכיר כמה: חייה של דמות רגילה וכל-אמריקאית הופכים לסיוט בעקבות מפגש עם פסיכופט, אשר מוציא ממנה את הצדדים החייתיים והאפלים ביותר. במקרה שלנו כך זה לפחות רק על פני השטח, כי בפועל קורה משהו אחר, שהיה יכול להפוך את הסרט הזה למעניין יותר אך בעצם מקשקש אותו לחלוטין.
מירנדה הגיבורה היא אחות רחמנייה שעומדת לעבור הסמכה לחדרי ניתוח. היא רווקה אשר חיה לבדה, ובחייה נוכח רק אביה האלמן (ניק נולטי). היא נעתרת להצעה לבליינד דייט, אך, כאמור, באותו היום היא מכניסה לביתה את וויליאם (שילה פרננדז), אותו היא חושבת לדייט שלה, אבל מגלה מאוחר מדי שמדובר במופרע, שאונס אותה באלימות ומותיר אותה מוכה וחבולה. הערה קטנה לשלב הזה – הסרט אמנם מאוד לא גרפי במהותו, אבל הסצנה הזו בהחלט קשה לצפייה, אז קחו בחשבון.
כאשר היא מאושפזת, מירנדה מזהה את תוקפה ובמהירות הוא נתפס ונכלא, אם כי לא לגמרי בטוח שבעקבות הפשע נגדה. היא מנסה לאסוף את חייה, אך מגלה שהדבר לא פשוט כלל וכלל, והטראומה משבשת את יכולותיה להפוך לאחות בחדרי ניתוח, והיעדר תחושת הביטחון בחייה מונעת ממנה להתאושש.

הסרט עצמו עשוי בצורה השגרתית ביותר שיש. כל מה שקשור לצילום, עריכה, ליווי מוזיקלי או כתיבה, מרגיש מאוד עצל. לא שכל סרט צריך להיות מחוות לקובריק, אבל כל המבע (אם אפשר לקרוא לזה ככה) של "זר דופק בדלת" זועק הולמארק. כל הסצנות מכוסות משלוש זוויות, אסטבליש, מדיום וקלוז אפ, הדיאלוגים נחתכים בהתאם, המצלמה כמעט תמיד בגובה החזה, ואין שום דבר בהעמדה או בעיצוב שמעיד על איזו חשיבה אומנותית יוצאת דופן. זה לא שהסרט נראה רע או מרושל, אלא סתם נורא נורא רגיל.
ועם זאת, אחרי סצנת הזר שאינו דופק בדלת, אנחנו מצפים להיכנס למותחן שהבטיחו לנו, לסיפור הנקמה, אבל זה לא מגיע. אני חייב להודות שחושי התחדדו בשלב הזה, והרגשתי שהסרט הולך לכיוון אחר, מפתיע יותר. יש לזה שתי אופציות, או שהבמאי פואד מוקאטי רצה לייצר מתח אבל לא היה לא מושג קלוש איך עושים את זה, או שמחלקת השיווק הבינה שיש לה רק דרך אחת למכור את הסרט, גם במחיר של הטעיה.

כי האמת היא ש"זר דופק בדלת" איננו סרט מתח עד לעשרים הדקות האחרונות שלו, ושם הוא בעצם יותר אימה ממתח, אבל ההגדרות האלו גם ככה מתעתעות. רוב רובו המוחלט הוא דרמה שבמרכזה משהו מאוד מעניין – סיפורה של אישה שנדמה שמנסה להתמודד עם טראומה בעזרת מערכת יחסים עם זה שתקף אותה. זה נושא מרתק ומקורי (אפשר להזכיר את "שוער הלילה" בהקשר הזה), ולמרות ש"זר דופק בדלת" לא כתוב או מבוים באופן שמאפשר לו את הזכות להתמודד עם נושא כל כך טעון ועמוס, תמיד אפשר להעריך אותו על הניסיון.

מערכתו המרכזית של הסרט היא הקשר שמירנדה יוזמת עם וויליאם הכלוא, אל מול ההתמודדות שלה עם ההווה ועם העבר. למרבה הצער, הסרט פתאום נזכר שהוא בכלל מנסה להיות משהו אחר, ודקותיו האחרונות מזכירות את "הבית האחרון משמאל", אבל בצורה מגושמת ולא מספקת בכלל. הסיום שלו מחופף ונטול עוקץ, למרות שהוא ממש מזיע בנסיונותיו להיות מטלטל. בנוסף לזה, אני חושב שיש בו משהו מיזוגני נורא, שבוגד בדמות של מירנדה שנבנתה עד לאותו הרגע (מבלי להכנס לספויילרים, אני מתייחס דווקא למה שקורה עם הכלב הנאמן של אביה), ומותיר תחושה של סרט שנורא רצה להגיד משהו, אבל אין בו מספיק אינטליגנציה ופיקחות לעשות זאת.
ולגבי רוזמנוד פייק? היא בסדר. מלבד איזו סצנת התפרצות רגשית די גרועה לקראת הסוף, היא מחזיקה היטב את השאר. לא משנה, מבחינתי היא עדיין גדולה מהחיים.