פסטיבל ״אופקים חדשים״, ורוצלאב 2016: דיווח שני – ״ארצות הברית של אהבה״, ״אדרלי״, ״מבצע מפולת״, ״שליטה יצירתית״

אתמול התחלתי במעין דיווח-כמעט-בזמן-אמת, או אולי סוג של פריקת חוויות מאוחרת בצורת סקירות קצרצרות כנהוג בבלוג, מפסטיבל ״אופקים חדשים״ שהתקיים בסוף החודש שעבר בעיר הפולנית ורוצלאב. אפשר לקרוא את כל ההקדמה הלא קצרה שלי בדיווח הראשון, שהפוסט הנוכחי יהיה בצלמו – שוב ארבעה סרטים שראיתי בפסטיבל, וביניהם כל מיני חוויות אישיות שגם אותן אספתי בין הקרנה להקרנה. כולל תמונות בפתיחה ובסיום מהאירוע כפי שאני חוויתי, כמו למשל זו שלמעלה – חנות הפופ-אפ המעוטרת בפוסטרים פולנים משוגעים ליצירות קאנוניות (מסורת מקומית), שהיה משעשע ומטריד כאחד לנסות לזהות את הסרטים אותם מקדמות הכרזות. לפיכך, אקדיש את הדיווח לצמד היצירות בפולנית שהספקתי לתפוס, ולאחר מכן שני סרטים אמריקאיים. באופן מוזר, אפשר גם לחלק את הפוסט לצמדים של סרטים בשחור-לבן, או סרטים תקופתיים, כאשר אין בהכרח קורלציה בין שתי החלוקות.

כמות הסטריאוטיפים שהתעקמו ונשברו לי בנוגע לעם הפולני בחצי השבוע שלי במדינה הייתה גדולה מלהכיל, אבל במקום להצטרף לקלישאות הבוקעות בכל פעם שמישהו רק מזכיר את המילה ״פולני״ בשיחה בישראל, אלך ישר אל התיקון. לא הפתיע אותי שכל מי שפניתי אליו, בשכבת גיל מסויימת, דובר אנגלית נהדר, אבל הנימוס והחביבות כלפי זר תועה ותוהה בהחלט מילאו אותי בחום. כולם היו אליי סופר-נחמדים, אפילו סתם ברחוב ולא רק נותני שירות, והקצב של העיר היה רגוע אבל נוכח. כמה נחמדים פה כולם? כשהלכתי להחליף כסף מצאתי את עצמי בתור של משהו כמו 10-12 אנשים, שהתקדם די לאט. תוך כמה דקות יצא אלינו עובד של המקום וחילק לנו פחיות קולה (להערכתי מהמלאי הפרטי של הצוות, כי לא היה במקום דבר מלבד עמדות החלפת כסף). ככה נחמדים פה.

אל החביבות התלוו סדר וארגון מופתיים של צוות הפסטיבל, על מתנדביו הרבים שהיו הידידותיים מכל, וכל הקרנה החלה בדיוק בשעה הנקובה וללא מאחרים. ככה זה כשיש חמש משבצות הקרנה מסודרות להדהים, כפול תשעה אולמות – זה לא הרבה יותר מדי סרטים לבחור מהם בכל רגע נתון, אלא גם שיטת דומינו שאסור שתקרוס בגלל איחור אחד. בתחילה הייתי סקפטי לגבי היכולת שלי להספיק לכל הסרטים, עד כדי כך שאפילו ביטלתי הזמנה שכבר זכיתי בה, אבל בהמשך הבנתי שמי שסידרו את הסרטים בכל אולם עשו עבודה מדהימה – אף סרט לא רדף אחרי זנב קודמו. תמיד נותרה לי הפסקה של 30-40 דקות בין הצגה להצגה, יותר ממספיק זמן לכתוב קצת, להזין את עצמי בעוד משהו מלבד סרטים, או סתם לנוח ולעכל. אם, לדוגמה, אורכו של סרט כלשהו גלש מעל לשעתיים (גודלה של משבצת הקרנה), אז הסרט שלפניו ואחריו בהכרח היו בני פחות משעה וחצי והשעות העגולות הרגילות השתנו ברבע שעה לכאן או לכאן. פשוט ומדהים בעת ובעונה אחת בעיניי, אחרי יותר מדי פסטיבלים בהם הייתי צריך לברוח מהאולם בזמן הקרדיטים כדי לשוב ולעמוד בתור לאותה אכסניה בדיוק. עוד אגב אחרון – לפני כל סרט מוקרנת שקופית תודה על כך שאנו צופים בסרט באופן חוקי ובכך תומכים בתרבות, בליווי קריינות של אמן-סלב מקומי. אין בעד מה.

"ארצות הברית של אהבה"
United States of Love

מבין הסרטים שאינם ישראליים, מההתנפלות המהירה ביותר על כרטיסים לפי ארץ מוצא נהנות היצירות המקומיות. הפרימיירה הפולנית הראשונה בה נכחתי בפסטיבל הייתה זו של סרטו של תומש ואצ׳ילבסקי (״גורדי שחקים מרחפים״), שהגיע לאירוע בלוק של קזבייה דולן. זהו הפיצ׳ר השלישי של הבמאי בן ה-36 (כלומר המבוגר בהרבה מדולן שהספקו כפול בדיוק), והוא שב הביתה מברלין מעוטר בפרס ״דב הכסף״ על התסריט של סרטו החדש, ״ארצות הברית של אהבה״. בסשן השאלותשובות שנערך עימו ועם צוותו לאחר ההקרנה, סיפר ואצ׳ילבסקי שבחר למקם את העלילה על קו התפר שבין שנות ה-80 וה-90 של המאה הקודמת לא משיקולים פוליטיים או היסטוריים גרידא, אלא כדי לנסות להבין את ההחלטות והלך הרוח של הדור הקודם, אליו משתייכים הוריו, כשהיו בגילו.

הסרט מביא את סיפורן של ארבע נשים. כולן קשורות בקשרי דם, עבודה או שכנות, וכולן זקוקות באופן נואש ומייאש לאהבה. אגתה (יוליה קיובסקה, בהופעה הכי טובה בסרט שכולו תצוגות-על של שחקניות מעולות), נמשכת בטירוף הדעת לכומר המקומי, שאולי מסוגל להעניק לה את המגע שסקס מכני וחסר תשוקה עם בעלה כבר לא מספק לה. איזה (מגדלנה צ׳ילצ׳קה, סוג של קייט בלאנשט הפולנית) היא מנהלת בית הספר שגם מנהלת רומן עם הרופא של העיירה (אנדז׳יי קירה), שבדיוק קבר את אשתו ופתאום אין לו זמן למאהבת. רנטה (דורוטה קולאק, שחקנית טלוויזיה אהובה בפולין) מפוטרת ממשרת ההוראה שלה עקב גילה המתקדם, ומחליטה שזה הזמן המתאים לנסות להתקרב אל מרז׳נה (מרתה ניירדקייביץ׳), מדריכת כושר וריקודים שגרה מולה. אהובתה הסודית היא גם אחותה של איזה, מנהלת בית הספר שפיטרה את רנטה. יש גם גברים נוספים בסיפור, ושתי נערות הקשורות לגיבורות, אבל העיקר הן ארבע הנשים הכי-צריכות-חיבוק שראיתי השנה בקולנוע.

הבמאי בוחר לעסוק ברגשות באופן מחושב מאוד, בכל רמה אפשרית. כל סצנה בסרט, קצרה או ארוכה, אינה כוללת חיתוכי עריכה פנימיים, והקאטים בין סצנה לסצנה חדים כתער ולא מאפשרים ליפול החוצה מן החוויה. הסצנות השלמות והנקיות מאפשרות לשחקניות ולשחקנים לבטא את מלוא הכישרון, במה שהופך עד מהרה לתצוגת תכלית בה כל אחת מתעלה על חברתה (אם כי בסופו של דבר נותרתי עם הגיבורה הראשונה שמוצגת לאורך כל היצירה). הקור המנשב מן הסרט מושג גם באמצעות פילטר כחלחל-אפרפר דרכו מצולמות הסצנות בדייקנות האופיינית לקולנוע הפולני, וכך למרות שיש בו המון עירום ומיניות, מצליח הסרט להעביר לקהל את הזעקה של דמויותיו לאינטימיות אמיתית.

אחת הסיבות המרכזיות לאושרן המעורער של הדמויות הוא המסיונריות של האהבה. אין סימון רשמי לכל פרק שנפתח לכל גיבורה, אבל ניתן לומר כי ההחלפה של הדמות הראשית מתבצעת בכל פעם בנאום – דרשה דתית, דבריה של מנהלת בית הספר לתלמידיה, והקראת שיר של פושקין בכיתת לימוד. כולם ללא יוצא מן הכלל מבטיחים אהבה, מאדירים את חשיבותה, הופכים אותה לדבר החשוב מכל. אבל בכל זאת, למרות הדת, החינוך והאמנות, מסתובבות בעולם כל-כך הרבה נפשות שאינן יכולות להרוות את צמאונן לאהבה. וכשהנפש מתייבשת ולא מצליחה להשיג את מבוקשה בדרך אחת, היא מחפשת דרכים אחרות, חלקן אפלות למדי. לכן, לקראת הסוף גוברות המניפולציות הרגשיות על בניית הסיפור המהונדסת אך עדינה של ואצ׳ילבסקי, כך שמאוד קשה לי להמליץ על הסרט בלב שלם. במיוחד נוכח הדימוי המסיים שלו ולמרות היותו יצירה מרשימה ביותר.

"אדרלי"
Ederly

הסרט הפולני השני ולצערי גם האחרון שלי בפסטיבל הותיר אותי בתחושת זרות כבדה. אם ב״ארצות הברית של אהבה״ היו רגעים בהם הקהל גיחך או ציחקק נוכח איזה רפרנס היסטורי/תרבותי שלא הבנתי, ב״אדרלי״ מדובר בקומדיה שכמעט ולא קלטתי אף בדיחה ממנה. הקהל סביבי צחק לסירוגין, בעוד אני נותרתי תמה על המתרחש. מה שקרה על המסך בהחלט היה ביזארי מספיק בשביל להבין שמדובר בסרט שאינו רציני גם מבעד למחסום השפה, אבל לא מספיק משונה בעיניי כדי שממש אצחק. מאוחר יותר תחקרתי את ידידיי החדשים והוותיקים שהם בני המקום, ונדמה שלאף אחד אין דעה מוצקה לגבי הסרט הזה, מלבד העובדה שהוא חריג אפילו בנוף הסרטים המאפיינים את הפסטיבל חובב המוזרויות.

זה מתחיל כשדמות של זר מסתורי (מריוש בונאשבסקי) מגיע אל פאתי העיירה שעל שמה נקרא הסרט. הוא יורד ממיניבוס ופוגש בנער מקומי, התוהה האם הזר הוא משפץ הפסלים שהגיע לעבוד בכנסיה. הזר מהנהן במבוכה וכאילו מבקש לאמץ לעצמו את הזהות החדשה, ספק מתחזה לאותו רסטורטור הנמצא בשליחות וספק נזכר שזוהי אכן מטרת בואו וייעודו. בהמשך הוא יתקבל בחום רב בבית משפחה עשירה, שם אם המשפחה טוענת כי הוא בנה שעקבותיו נעלמו לפני שנים ארוכות. הפעם הוא מתנגד, אבל לבסוף נכמר ליבו לתחנוניה של הקשישה המשוכנעת כי הוא בנה האובד, והוא מאמץ לו גם את הזהות הזו. ההודאה הזו כבר מובילה אותו לצרות של ממש, משום שאם הוא אכן בנה הרי שיש לו ארוסה חמוצת פנים, מאהבת שהיא המשרתת באחוזה, אח בכור שתלטן ותככן, ואפילו אב שכלוא במרתף. מכאן זה רק הולך ונעשה מופרע יותר ויותר, כשעונות השנה מתחלפות מדי יום וחקירה משטרתית רק מבלבלת את העניינים המבולבלים ממילא.

את העלילה הבלתי קוהרנטית במכוון מלווים עיצוב דמויות גרוטסקי לחלוטין, וההופעות של כל הצוות בהתאם, וצילום שחור-לבן שיש בו מן האקספרסיוניזם הגרמני עליו אמון הצלם אדם סיקורה (שהרזומה שלו כולל עבודות כמו ״תחנת הרוח והצלב״ ו״ארבעה לילות עם אנה״ מהצד הפולני, וגם ״איגור ומסע העגורים״ ו״אוסטרליה שלי״ מהזווית הישראלית). מסיבות אלה התקשתי להתחבר בזמן הצפייה לסרטו של פיוטר דומולה (״היער״), וככל שחשבתי אחריו לאחריה כך הוא נותר סתום בעיניי. האם זה משל על מציאת או איבוד זהות דרך ריצוי סביבתי? דאחקה אחת גדולה על חשבון החברה המנסה להכניס את כולנו לתבניות ומשבצות? או אולי סתם גחמה יצירתית של הבמאי שרק רצה לראות כמה רחוק יהיה יכול לקחת את נקודת המוצא הבסיסית והלך בעצמו לאיבוד בדרך? אשמח לשמוע עוד דעה על הסרט, אבל אני לא בטוח איפה והאם יוצג בקרוב.

"מבצע מפולת"
Operation Avalanche

בצד האמריקאי של הפסטיבל ראיתי עוד שני סרטים שאשמח לדווח עליהם, מסיבות שונות. הראשון שייך לבמאי מאט ג׳ונסון, שהולל כאן בבלוג עבור סרטו הקודם והמדובר, ״המטונפים״. גם הפעם דבק היוצר בז׳אנר הפאונד-פוטג׳, אבל מוסיף לו עוד טרנד פופולרי – היסטוריה אלטרנטיבית. ג׳ונסון בוחר לערבב פנימה גם אלמנטים מסוגות כמו סרטי ריגול וקונספירציה, לא שוכח להוסיף הומור, ועוד לא הגעתי להחלטה הכי מעניינת שלו – הסרט מתרחש בסוף שנות ה-60. במקום צילומים מטלפונים סלולריים ומצלמות אבטחה, כנהוג בז׳אנר, יש כאן מצלמות פילם 16 מ״מ ושאר חומרים ארכיוניים, מה שמעניק לסרט לוק ייחודי גם בתוך הז׳אנר. כל הבחירות האמנותיות הללו מגובות היטב בעלילה, טייק רענן ואישי של ג׳ונסון על אחת הקונספירציות הנודעות והשחוקות – זיוף לכאורה של הנחיתה על הירח. כולל הממשל האמריקאי מחד וסטנלי קובריק מאידך, אבל לא באופן שנראה בעבר, לא בעיניי לכל הפחות.

כמו בסרטו הקודם, גם הפעם מגלם ג׳ונסון את התפקיד הראשי, כשלצידו אואן וויליאמס (שותף קבוע נוסף של הבמאי, ג׳וש בולס, חתום על הכתיבה ומשחק אף הוא). השניים מגלמים צמד סוכני CIA בתחילת דרכם, המבקשים לפלס נתיב לצמרת בשיאה של המלחמה הקרה בין ארה״ב ורוסיה. הדרג הבכיר חושד כי ישנה חפרפרת סובייטית בתוך נאס״א, שמטרתה להשיג מידע שיאפשר לרוסים לנצח את האמריקאים במירוץ לירח. המבצע לאיתור החפרפרת נופל בחלקם של ג׳ונסון את וויליאמס, לאחר תחבולה מחוכמת של השניים, ומה שהם מגלים מיד בהתחלה מטריד אותם הרבה יותר – אמריקה כנראה לא תוכל להנחית אדם על הירח עד סוף העשור של שנות ה-60 כפי שהבטיח הנשיא ג׳ון קנדי בנאומו המפורסם. ואם הם, שני דגי רקק בסוכנות החשאית, השיגו את המידע הזה – החפרפרת ודאי כבר מזמן פועלת בחסות הידיעה. ג׳ונסון הוגה תוכנית משלו – לזייף את הנחיתה על הירח ולהקרינה לעם האמריקאי כניצחון, מבלי שאף אחד יידע. כולל חברו או המפקדים שלו. מאיפה ההשראה לרעיון המופרך? מהסרט החדש של סטנלי קובריק שמצטלם באותו תקופה ומדמה שהות בחלל החיצון.

ג׳ונסון מתמודד לא רע עם המגבלות הקשיחות של ז׳אנר הפאונד-פוטג׳, המחייב אותו לא רק להתייחס לאמצעי התיעוד בעזרתם חווים הצופים את הסרט, אלא גם להסביר למה לעזאזל יש מצלמה בכל הרגעים בהם אנו צופים, או איך לעזאזל הוקלט סאונד באירועים המתועדים. בחלק מהסצנות יש פתרון, שכמובן אינו תקף לכל סיטואציה, אבל עצם ההתייחסות לסוגיות נותן לסרט סוג של פטור ומאפשר להמשיך בהשהיית אי-האמון הנחוצה להנאה. סיבה נוספת בגינה קל לסלוח היא שהסרט הוא רצף של הברקות או התחכמויות על כל הסוגות בהן הוא פועל ואיתן הוא מתעסק, בעיקר באופן בו הצליח היוצר לשלב פנימה את קובריק באופן אמין יחסית. הסרט בונה טוויסט על טוויסט ומצליח להיות מותח כשצריך, אבל אינו רציני מדי ושובר את ההגה מדי פעם בעזרת הומור הנובע מהיכרות עם החומר ההיסטורי.

יותר מכל, זהו סרט על מגלומניה המשתלטת על הגיבור שרוצה לצלם סרט בכל מחיר. לא במקרה הוא מגולם על ידי הבמאי עצמו, וקרוי על שמו. ג׳ונסון לא תמיד מדלג מעל מכשולים טכניים או אמנותיים הנקרים בדרכו, אלא מעדיף לעיתים להתעלם מהם ולפעמים אפילו להתנגח בהם מכוח האינרציה של העשייה. האנרגיה הזאת שלו מדבקת והתוצאה היא חוויה סוחפת שיותר מעניין להישאב לתוכה מאשר להישאר מחוץ לאקשן ולצקצק. במובן זה, מעניין להשוות את ״מבצע מפולת״ לסרט אחר מן השנה שעברה, שפשוט עשה כל טעות אפשרית בהתמודדות עם אותו הנושא בדיוק – ״Moonwalkers״. הסרט, בכיכובם של רופרט גרינט ורון פרלמן, הפך את הקונספירציה המוכרת על כך שהממשל האמריקאי נעזר בסטנלי קובריק כדי לזייף את הנחיתה על הירח למעין קומדיית סטלנים מטופשת בה אי אפשר להאמין לשום דבר שקורה, למרות שהסרט עושה הכל לפי הספר. עבורי, ״מבצע מפולת״ היה ממש פיצוי על בזבוז הזמן שהיה הסרט ההוא, שכן הוא הדגים כיצד אפשר לטפל בנושא שחוק באופן מרענן.

"שליטה יצירתית'
Creative Control

סרט אמריקאי נוסף של במאי-כותב-כוכב שתפסתי בפסטיבל, ״שליטה יצירתית״ של בנג׳מין דיקנסון, הוא אוקסימורון לפחות כמו השם שלו. מצד אחד, הוא מתיימר להציג עצמו כמעשיית מד״ב על האופן בו מציאות מוגברת (Augmented Reality) עלולה להשתלט על חיינו בעזרת הטכנולוגיה ולהפוך לעדיפה על המציאות הקיימת. מצד שני, זוהי דרמת יחסים פשוטה למדי, על בחור שמפתח התאהבות מסוכנת בבת הזוג של החבר-הכי-טוב, כמעין מפלט מהזוגיות המתפוררת שלו עם חברתו הנוכחית. מצד שלישי, הסגנון האמנותי המודגש (צילום שחור-לבן ותנועות מצלמה מודגשות, עריכה אסוציאטיבית ומוזיקה כמעט-קלאסית בתור פסקול) מבקש לשוות לסרט תחושה של מסה אינטלקטואלית על מהות הקיום בעולמנו הזה והעתידי. מבין שלוש המסכות של הסרט, נדמה לי שנקודת החוזק שלו היא דווקא השנייה, למרות שגם שם יש לא מעט גליצ׳ים. עם זאת, הוא עשוי לעניין דווקא חובבי מדע-בדיוני-לייט, בתנאי שאינם מצפים לייצוגים ריאליסטיים של מערכות יחסים. למרות חסרונותיו, בהחלט מובן למה הוא בתוכניה – זה כאילו שהסרט הונדס גנטית לפסטיבל הזה, אפילו יותר מאשר לפסטיבלים על אמנות דיגיטלית כמו פרינט סקרין החולוני, לדוגמה. זאת משום שהוא לא רק עוסק במציאות מוגברת, אלא גם היפסטרי ברמות.

דיקינסון, ששום במאי אחר מלבדו לא היה מלהק אותו לתפקיד, מגלם את דייויד – פרסומאי קריאטיבי אך מדוכא בחברה גדולה וחסרת נשמה. לידיו מתגלגל קמפיין למשקפי מציאות מוגברת חדישים, בעולם בו כל המסכים (מטלפונים חכמים ועד צגי מחשב) נדמים מתקדמים בהרבה משלנו. הוא נדרש לנסות את המשקפיים בעצמו, בדיוק כשהוא נתקל בסופי (אלכסיה ראסמוסן), בת הזוג של חברו הצלם ההולל וים (דן גיל). המשקפיים מציעים לו לבורא אווטאר של סופי, בזמן שבבית ממתינה לו ג׳ולייט (נורה זטנר), זוגתו המלמדת יוגה למחייתה. הקשר ביניהם הפך מלוהט למרתיח בזמן האחרון, ובזמן שהם רבים במקום לשכב הוא מקבל תמונות מתגרות מווים וסופי. דייויד מתמכר אט-אט לא רק למשקפיים אלא בעיקר לסופי הווירטואלית שיצר, בעודו מנסה לפתות את סופי האמיתית, ומחמיר את ההתמכרויות הישנות שלו כעבד של המאה ה-21 – אלכוהול, סמים וכדורים נוגדי חרדה.

כל החומרים מהם מורכב הסרט נשמעים כמו זהב טהור כדי לפתח מורכב בסוגיות כמו תחליפים וירטואליים לקשרים אמיתיים, או השפעת המדיה על חיי אלה שמייצרים אותה ולא רק אלה שצורכים אותה. אבל הדמויות של דיקינסון מתנהגות כמו בסדרת טלוויזיה אמריקאית מהסוג שכבר חלף מן העולם, והפן האמנותי המובלט רק מחמיר את המלאכותיות. הדמויות הנשיות כתובות כחלום וסיוט גבריים לסירוגין (סופי היא אשת חלומות מושלמת, ג׳ולייט היא כלבה בכיינית מהסוג שגברים חוששים להיתקע איתו), ולמרות שהסרט מסופר מנקודת מבטו של גבר שטחי למדי, זה עדיין לא פותר אותו מייצוגים שהיו מעניקים ליצירה מורכבות או סתם קצת קונפליקטים בריאים. ״שליטה יצירתית״ הוא לא סרט רע כמו שזוהי יצירה שנופלת לגחמתיות וקל לדמיין גרסאות משופרות שלה. או שאולי זו מחשבה שעברה בראשי בהשפעת הסרט, מה שאומר שהוא דווקא כן עשה לי משהו?

תמונה נוספת שצילמתי בתוך מתחם הפסטיבל, הפעם מאיזור הנשנושים בקומת הקרקע