פסטיבל סרטי הסטודנטים 2016 – דיווח ראשון: ״שן כריש״, ״לונג דיסטנס״, ״המגדלור״, ״בעלות השחר״, ״גבולות״, ״אנטארס״, ״תשוקות עולמיות״, ״תמרה״, ״אנה״, ״מאסטר סלבטוריוס״

העומס הנוצר בכל פסטיבל קולנוע מקשה עלי לכתוב על כל הסרטים שאני רואה והמפגשים בהם אני נוכח. הדבר נכון בעיקר בפסטיבל המבוסס על סרטים קצרים, בהם כל מקבץ מכיל מספר צפיות. גם כאשר אני כן כותב, אני חש כי אני נוגע בסרטים בנקודות בלבד ולא ממצא את חווית המפגש עימם – אבל ייתכן כי בסוג כתיבה זה יש יתרונות רבים. בכל אופן, בפוסט הנוכחי אנסה לא לכתוב על סרטים בנפרד אלא לייצר הקשרים בין סרטים שונים אשר נוגעים בנקודות דומות. או שסתם יצרו חיבור בראשי משום שהוקרנו בסמיכות, ואף על פי שנעשו בחלקים שונים של העולם.

מקבץ ישראל עצמאי:
״שן כריש״, ״לונג דיסטנס״, ״המגדלור״, ״בעלות השחר״

"לונג דיסטנס״ של יותם בן דוד

אורן גרנר הוא כבר משתתף קבע בפסטיבל סרטי הסטודנטים – זו השנה השלישית ברציפות בה אני צופה בסרט שלו בפסטיבל, אחרי ״גרינלנד״ זוכה התחרות הישראלית לפני שנתיים (שמאוד אהבתי) ו״טסט״ אשר הוצג בתחרות העצמאית שנה שעברה (לגביו הייתי יותר מסויג). בסרטו הנוכחי, גרנר ממשיך להתגלות כבמאי בעל מגע יד מורגש ורגיש השב ועוסק בנושאים של ניסיון ליצירת קשר בין צעירים להוריהם. אם בשני סרטיו הקודמים המוקד היה יחסי אב-בן, ב״שן כריש״ הוא מעמיד במרכז יחסי אם-בת. גרנר בונה את התסריט שלו ברמזים ובאטיות, אורג לאט לאט את החוטים של המשבר בהבנה הבין-דורית, עד שהסרט מגיע לשיא מחושב היטב שברור לקהל כי יגיע. אחרי צפייה ראשונה בלבד, דומני כי בסרט זה הבמאי שמר על סגנונו האישי תוך בניית תסריט שנראה קונבנציונאלי יותר במבט ראשון. אבל הסרט שואב את כוחו מן הרגעים בהם לכאורה לא הרבה מתרחש, בצורה שאינה פחותה מאשר בסצנות בהן הגיבורות אומרות בגלוי את אשר על ליבן.

הסרט, שהופק בשיתוף עם פסטיבל קולנוע בערבה, מתרחש במהלך סדנת מודעות עצמית במדבר. הבת, טלי (טולה בפני חבריה), רגילה למפגשים מסוג זה. אמה, אורה, אשר מבקשת להצטרף למפגש, היא סוג של נטע זר, מתחילה. מובן כי האם מבקשת להשתתף בסדנה לא ככלי להעצמה רוחנית, אלא כדרך לחזק את הקשר עם בתה. מנגד, הבת מפגינה קשיחות כלפי ניסיונות ההתקרבות של האם, מסיבה שניתן להבין כי היא איתנה עוד לפני ההסבר עצמו שמגיע רק לקראת סוף הסרט. גרנר בונה כמעט בכל סיקוונס דימוי יפהפה, למשל סבב חיבוקים ודברי אהבה בין משתתפי הסדנה, בהם דומה כי האם מחפשת רק את החיבוק של הבת, ודומה כי זו מעדיפה לנוע במסלול מקביל ככל האפשר.

מיד אחרי סרט זה, הוקרן סרטו של יותם בן דוד, ״לונג דיסטנס״, אשר עוסק גם הוא ביחסים בין-דוריים, בדרכו. הפעם מדובר בשיקוף לקשר אחר של הבחור הצעיר אשר עומד בלב הסרט. הסרט נפתח בשיחת טלפון של בחור המהלך בשביל טיול בטבע. הוא משוחח עם בן זוגו העמל לקראת פתיחת תערוכה באותו ערב בפריז – קשר ממרחק ברגע הנתון זה, כפי שאומרת כותרת הסרט. אבל ייתכן כי המרחק הרב יותר נמצא מול השיחה הממתינה, לה הגיבור לא עונה – זו אמו אשר מתקשרת. המפגש עם האם הקרובה יתרחש בסיום הסרט ויחשוף את הדינמיקה של הקשר המשפחתי. לכאורה הוא עדיין קשר קרוב, אבל יש בו גם מימד של ניתוק ותקשורת חלקית בלבד, כאשר אנו למדים גם על עוד קשר אשר מתנהל רק בשלט רחוק. במקרה זה יש רק הערכה וניסיון להתקרבות בין הדורות, אבל גם אין מפגש אמיתי ושלם. חלקו האחרון של הסרט מזכיר לא מעט את אותו ״גרינלנד״ של אורן גרנר, שהזכרתי בתחילת טקסט זה.

״מגדלור״ של איתי עקירב

במהלך ״לונג דיסטנס״ גיבור הסרט מטפס על חורבת בית הרוס הניצב בדרכו. בית הרוס לא נצפה, אבל נוכח באופן מוחשי, גם ב״מגדלור״, סרטו של איתי עקירב. הסרט עוקב אחר דמותו של אבו ג'ורג' בן ה-72 (המגלם את עצמו), תושב ותיק בשכונת עג'מי ביפו אשר כמו מאות מתושבי השכונה נדרש לפנות את ביתו לטובת פרוייקט נדל"ן. הסרט בנוי משלושה חלקים, ובחלק הראשון הגיבור נוסע במונית שירות ממשכנו החדש בלוד (שאיננו בית עבורו). הוא משוחח עם נוסע אחר על מתנת יום ההולדת לבנו, מבלי שהוא חושף את הכאב האישי שלו ביותר ממילה. בחלק השני אנו חוזים בו מהלך ברחובות יפו, מצד אחד כאדם מוכר, מצד שני כסוג של זר, אדם אשר נותק מעברו ברחוב בעל השם ״מגדלור״ – דייג אשר היבשה עברו הפכה לים ללא מוצא. שני חלקים אלו גורמים לקהל הכיר את דמותו של האדם המבוגר, בטרם הוא חושף את סיפורו בשני חלקים בשוט האחרון של הסרט: פעם אחת מול דמויות אחרות ופעם שנייה ישירות מול במאי הסרט, תוך שהוא מטיל ספק ביכולת של הסיפור לעבור. חלק מן החוטים העלילתיים אשר טווה עקירב מעט גסים או ברורים מדי, אבל כוחו האנושי של הסרט עובד ומעלה סיפור כואב אשר מתרחש בימינו הרחק מן התודעה הציבורית. זהו סיפור שהוא בעיקרו מאבק של בעלי כוח וכסף מול עניים, אך הוא גם מהדהד את שאר הקונפליקט היהודי-ערבי. זהו סרט שהופשט ממנו הזעם, נעדר ממנו הבית ורק הכאב זועק בו.

הסרט שנעל את המקבץ נוגע גם הוא בסכסוך היהודי-הערבי, אבל ניצב על סקאלה שונה של טווח הגילים. ״בעלות השחר״ של הבמאי עמרי בורשטיין (תמונה בראש הפוסט) מציג את המאבקים הפוליטיים בירושלים וסביבתה כסיפור של גיל ההתבגרות, אשר כולל לא מעט מהלכים טיפוסים לכל מתבגר, כמו הרצון להרגיש שייך בחברה וקנאה רומנטית. עלי הוא נער הערבי אשר חובר לקבוצה של פעילי שמאל ישראלים, אשר לכאורה פועלים למענו, אבל הוא לא בדיוק אחד מהם. בטח כאשר הוא מנסה לחזר בצורה אטית אחרי אחת מן הנערות בחבורה, או כאשר הוא לא תומך בהפיכת המאבק לאלים יותר, בעקבות שילוב של רומנטיקה של מאבק והקצנה של מעשי המתנחלים. כשם שההתנהגות בתור מתבגר אינה תמיד בהירה או מובילה לבחירות חד משמעיות, כך הסרט מותיר את היחס לפעילות האלימה של תא השמאל אמביוולנטי במידה מסוימת. עם זאת, עולה ממנו תחושת חלחלה מול כל אלימות, דבר אשר מגיע לשיא בסיום – עלי מוצא עצמו מבודד מן החבורה, בשחר ירושלמי בו דברי הסתה והצטדקות מכל הסרטים ממלאים את מסכי הטלוויזיה. הוא גם מתעמת עם קבוצה של בני נוער ירושלמים בעל אופי שונה לחלוטין, מה שמראה עד כמה הוא לבד בשאיפות שלו, שאינן מעוצבות באופן שלם. כלומר, לא ברור עם המטרה הפוליטית שלו היא התמזגות בחברה או מרד. שתי האופציות כרוכות בכאב רב מדי עבורו, וכמו ירושלים, גם הוא מצוי במבוי סתום.

״גבולות״, ״אנטארס״, ״תשוקות עולמיות״

״גבולות״ של דנה לרר

הצפייה בפסטיבל ב״גבולות״, סרטה של דנה לרר (שגם עובדת כאחראית האורחים של הפסטיבל), הייתה עבורי הצפייה השנייה בסרט, אך הראשונה בחברת קהל. החוויה הדגימה לי את החשיבות שבצפייה הקבוצתית, שכן הצחוק של שותפיי להקרנה הבהיר לי עד כמה מחושב ההומור השחור הקיים בסרט, שיש בו משהו מאוד עצוב, כמו גם משהו מאוד מטריד.

הסרט עוקב אחר שחקנית אשר צריכה לצלם סצנת מין, בתפקיד הגדול הראשון שלה. דרך כך הוא עוסק בפער בין המחויבות ליצירה האמנותית לבין הפגיעה האישית באמנית, ובמקרים בהם הגבולות השונים בין הסרט למציאות של האנשים אשר יוצרים אותו נפרצים. בכך, הסרט מזכיר מספר סרטי סטודנטים בולטים מן השנים האחרונות, שהוצגו גם הם בפסטיבל, ביניהם ״אודישן״ של אתי ציקו ו״קרב עיניים״ של אורית פוקס. אבל סרטה של לרר מציע מהלך מעט שונה מן הסרטים הללו, שכן השחקנית בו היא דמות שונה מן הבמאית של הסרט, ודווקא במאית (כלומר אישה) היא זו אשר דוחפת את השחקנית לחשיפה גדולה יותר, עד למצב של ניצול מיני של ממש למען טייק טוב. כיאה לכותרת הסרט, במהלך סצנות רבות בו הגבולות אכן לא ברורים, גם עבור הקהל, שכן הקהל מודע לכך כי בנוסף לבמאית בתוך הסרט, יש גם את הבמאית של הסרט עצמו. שאלות של ייצוג מיניות בקולנוע עולים גם דרך פוסטרים לסרטים אשר מונחים באופן בולט בחדר האיפור, וגם דרך סיפור חוויות מן החיים של הגיבורה, אשר מהרהרת במקרה טראומטי מן העבר כניסיון כפול – מצד אחד להימנע מהשפלה נוספת, מצד שני כאמצעי להיסחפות בתפקיד. נעמי לבוב משדרת אמינות ופגיעות בתפקיד הראשי, שייתכן וגם מהדהד את ההופעה שלה בסרט ״יונה״, סרט נוסף אשר דרש ממנה נועזוּת.

העיסוק התמיד-בעייתי בתיעוד מין בקולנוע עלה גם במפגש שאלות ותשובות עם הבמאי האוסטרי גץ שפילמן, שנערך אחרי סרטו ״אנטארס״ (Antares). סרט זה מציג שלושה סיפורים הקשורים במספר נקודות השקה, כאשר בכולם יש סוג של זוגיות במשבר זה או אחר. הסיפור הראשון עוסק באחות רפואית ואם לבת מתבגרת אשר נתקלת במאהב מן העבר שנמצא בביקור בוינה בה מתקיים הסרט. השניים פותחים ברומן בן ימים ספורים אשר כולל בעיקר הרבה מפגשים מיניים ומעט שיחות. שפילמן מראה את הקשר דרך תיאור מפורט של הרבה אקטים מיניים, מה שמעורר את השאלה לגבי עבודה עם השחקנים על סצנות טעונות אלו (יש גם סצנות מין קצרות יותר מאחד מן הסיפורים הנותרים). הבמאי סיפר כי בשיחה עם חבר שחקן, זה אמר לו כי סצנת סקס בסרטים הם כמו תאונות דרכים – השחקנים חדלים לשחק את הדמות ופשוט מתנהגים בצורה מינית ומחכים שהחלק הזה של הסרט יסתיים. לכן, שפילמן ניסה לבנות את הסצנות בפירוט רגשי ופיזי. לדוגמה, הוא ועוזרת הבמאי חלקו עם השחקנים את החוויות הכי מביכות שלהם בתחום ועברו איתם מראש על איך המין יהיה עבור הדמויות, באופן אשר נבדל מן החוויה של השחקנים. איני בטוח אם גם פתרון זה אינו בעייתי, אבל לתחושתי סצנות הסקס בסרטו אכן בנו דמות יותר משהיו פולשניות או אירוטיות. בעיקר, הן הראו את הצורך של האישה לחפש מחדש משמעות בחייה, הצורך שלה שזרים יראו אותה במצבים בוטים, אשר עומדים בניגוד לתפקודה בחיים כאחות בבית חולים וכאם במשפחה בורגנית.

חשבתי על טשטוש הגבולות בין עבודת השחקנים לבין הסרט עליו הם עובדים גם במהלך הצפייה בסרטו של אפיצ'טפונג וויראסתקול, ״תשוקות עולמיות״ (Worldly Desires), אשר הוקרן במסגרת חדשה בפסטיבל, המוקדשת לקולנוע ניסיוני מן העשורים האחרונים. בסרט זה, עוקב הבמאי התאילנדי אחר מספר התרחשויות בג'ונגל. העיקרית שבהן היא צילום סרט, הכולל נאמבר מוזיקלי (אשר מבוצע בסרט מספר פעמים, בכל אחת מהן צוות הצילום מודגש לקהל הצופים), גבר ואישה במנוסה וגם מצבים אינטימיים – אשר לא תמיד ברור האם האישה חשה בהם בנוח. הסרט אף פעם לא מסביר לגמרי את הסיטואציה ורק מראה את השבריריות של צוות ההפקה, אשר מתכתבת בסוג של חיבור רוחני עם הסרט עצמו, השחקנים, והמטיילים ביער. וויראסתקול לא מבאר את העלילה או מגדיר מהו במדיוק הטבע של החיבור בין הצדדים השונים של סרטו, אבל כמו בסרטיו הארוכים הידועים יותר, מובן כי הקשר קיים. יש בסרט זה כמה דימויים מרהיבים המשלבים בין הפיזי והיומיומי לבין הנשגב, בין כאב וחדירה לפרטיות לבין חתירה משותפת למען חוויה רוחנית, אשר יכולה להיווצר גם במגע נטול אמצעים עם הטבע וגם דרך שיר פופ מתוך הסרט.

״אנה״ ו״תמרה״

״תמרה״ של סופיה סאפונובה

שני סרטים הקרויים על שם הדמות הראשית שבהם, בשני המקרים אם-חד הורית כבר לא מאוד צעירה או עשירה, אך עדיין מושכת וצמאה לסוג כלשהו של מגע או קשר החסר בחייה. שתי הבמאיות מעמדיות במרכז היצירה דמות אשר אין לה הרבה פנאי לעצמה, או תשומת לב ועזרה מן הסביבה. שם הסרט זועק כסוג של מענה, גם אם חלקי, לצרכי הדמויות.

״תמרה״ הוא סרטה של הבמאית הסיבירית (שלמדה באנגליה) סופיה סאפונובה. הגיבורה שלו מנסה להפגיש בין החבר החדש שלה, אשר עובד עמה באוטובוס, לבין בנה המתבגר. הבן חושש מכל שינוי וברור כי הוא מנסה, במודע או שלא, למנוע מצב של חיבור משפחתי עם הבן-זוג החדש. הדבר היפה בסרט זה הוא היעדר הפתרון – הסרט מתאר מצב סטטי יחסית של מצוקה רגשית, ולא נע לעברה הקצנת העימות או גישור חד-משמעי. במקום זאת, הגיבורה זוכה לרגע של ביטוי עצמי כאשר היא עולה לשיר בערב קריוקי. לרגע אחד, היא זו שבמרכז תשומת הלב, מבודדת מן הצורך שלה לתפקד במבנה החברתי של חייה.

״אנה״ של בוגרת בית הספר ע״ש סם שפיגל, אור סיני, מגיע לפסטיבל רגע אחרי זכייה בפרס הגדול בתחרות סרטי הסטודנטים של פסטיבל קאן. גיבורת הסרט, בגילומה של יבגניה דודינה, מבינה כי בנה הולך לבלות את היום עם אביו בעוד היא כבר לא ממש זוכרת איך מתנהגים כאשר לא צריכים לדאוג לו. היא יוצאת לחפש מגע מיני כלשהו, על מנת לשוב ולהרגיש את נשיותה כסוג של כוח מיני, ולא רק כוח אמהי או כוח עבודה במפעל התפירה בו היא עובדת. גם אם בפועל הניסיון הוא למצוא מפגש מיני חד-פעמי, ברור כי החיפוש הוא גם אחרי משהו קשה יותר להשגה, משהו שאולי הוא בלתי אפשרי מול שגרת חייה של הגיבורה, אשר לא כוללת הרבה ימים פנויים כמו היום אשר בו מתרחש הסרט. הכשל הזה גם נובע מכך שלמרות שיום זה הוא יום חריג, הוא אינו מנותק מן השגרה ומן התפקידים האחרים של הדמות, באופן אשר הסרט נבנה לקראתו.

מאסטר סלבטוריס

לסיום הפוסט הזה, סרט אחד בודד, בעל סגנון נוגה ויפה שאולי מספר סיפור שאינו מורכב או מקורי במיוחד, אך הוא מלא בכאב של רגשות אשמה והתמודדות עם משבר ראשון בחיים. הסרט נפתח עם ילד המשחק לבדו ביער ופוגע בחיה. במקביל, בכפר הסמוך מתרחש אירוע שיטלטל את עולמו, אירוע שלכאורה נבדל מן המתרחש ביער, אך קשור בתודעה של הילד בסבך של רגשות אשמה ומציאות משתנה.

הבמאי-תסריטאי הקטאלוני מארק ברצ'לו משתמש במעט מאוד מילים, ובצילום בשחור לבן, על מנת לייצר את האווירה של הרגע הכואב, בו האדם צריך לשנות את חייו ולהבין כי מלבד הכאב שלו, יש לו גם אחריות לסביבה. הסרט גם עמוס במוטיבים דתיים, אך המשמעות שלהם אינה בהכרח של אמונה, אלא של טקסיות ומבנה חברתי שעוזר ליחיד לשרוד. גיבור הסרט לכאורה מטופל בידי אחרים, אך בסופו של דבר הוא זה אשר מקבל את ההחלטה שהופכת גם אותו לאחראי כלפי אחרים. הוא כבר לא עוד ילד שמשחק לבדו, גם אם איש אינו שותף למאבק הפנימי שלו.