פסטיבל קולנוע דרום 2016 – הדיווח של אורון: ״מדינת הגמדים״, ״הכל שבור ורוקד״, הזוכים והזוכות

פסטיבל קולנוע דרום ה-15 אמנם כבר נגמר לפני חג השבועות שמסתיים הערב, אבל עומס עונת הפסטיבלים נתן את אותותיו ויוצא לי לדווח על מעלליי בו מלפני כמעט שבוע רק כעת. עופר השלים את הדיווח שלו עוד בזמן אמת, ויחד עם הפוסט המקדים שלנו נדמה לי שהוא כיסה לא מעט מההיצע הבינלאומי השנה. לכן, בדיווח הראשון והאחרון שלי מהיום הבודד שביליתי בפסטיבל השנה, אתמקד בצד הישראלי דווקא. וזה בהכרח אומר להתחיל עם רשימת הזוכים והזוכות בתחרות היחידה שהתקיימה השנה בשדרות, תחרות סרטי הבוגרים של מכללת ספיר. אז הנה הרשימה כולה, ואחריה סיכום אישי שלי ופירוט על כל אחד משני הסרטים העלילתיים באורך מלא בהם הספקתי לצפות.

הזוכים והזוכות

זוכה פרס סרט האנימציה הטוב ביותר – ״מקק״ של יונתן השילוני

הסרט הטוב ביותר – ״כיסופים״ של מיכל חג׳ג׳.
מקום שני – ״חבר שלי יניב״ של מעיין שוורץ.
פרס האנימציה – ״מקק״ של יונתן השילוני.
פרס הפיילוט הטלוויזיוני – ״חבל הטבור״ של דור שלוסברג.
פרס הצילום – גיל רמון על "שאריות", אור אזולאי והילה אמיר זכו בציון לשבח לצילום על "דובדבן".
פרס העריכה – דור אבירם על "עבודה"
פרס ההפקה – עדן ספנדי על "בין כרמאנשאה למיידנק"
ציון לשבח לשחקן – יוסי שגיא ביזאווי על הסרט "כיסופים"
ציון לשבח לשחקנית – ענבר מרקו על הסרט "שאריות"
פרס המוזיקה המקורית – ספיר מתיתיהו על "בבואות". דן בן חיים ("כיסופים") ויוגב אמסלם ("חיבוק דב") זכו בציון לשבח.
פרס עיצוב הפסקול – צבי פורר על "להפוך את האבנים" צבי פורר, מרק מלמד ודן בן חיים זכו בציון לשבח לעיצוב פסקול על "חיבוק דב" ועל "שאריות".
פרס חביב הקהל – "בין כרמאנשאה למיידנק" של עמרי נג'אד.
מענק פיתוח לפרוייקט גמר דוקומנטרי מטעם קרן גשר ו"יס דוקו" – "בין שחור לכתום" של יעקב גרינשטיין.
מענק פיתוח מטעם קרן רבינוביץ' – ״Ec(h)me״ של גוני זילברמן.

סיכום אישי

שיא הערב מבחינתי – הופעה של שי בן-צור והרג׳סטאן אקספרס במתחם סינמטק שדרות

פסטיבל קולנוע דרום הוא קצת כמו לסוע לבקר את הדודים-המגניבים-שאין-לי בצפון הנגב. אלה שכיף להתארח אצלם פעם בשנה, במעין טקס שבועי או אפילו רק יומי. להחליף אוויר מזה התל-אביבי שאני חי בו (למרות שהאוכלוסיה כן מהגרת לשדרות לכמה ימים), ולהתרשם מכך שתמיד יש להם את האקססוריז או הגאדג׳טים שבחיים לא שמעתם עליהם, אבל תיכף יהיו נחלת הכלל. או ככה לפחות הצלחתי לנסח זאת לעצמי, בבואי לענות על השאלה מה כל-כך מיוחד בעצם בפסטיבל קולנוע דרום, ובהנחה שההקבלה שלי בין סרטים ואביזרים מדוברים עברה. כמעט בכל ביקור שלי בפסטיבל הזה אני יוצא עם שמות חדשים של יוצרים ויוצרות מהעולם שטרם התוודעתי אליהם, ולכך יש להוסיף את העובדה שהרבה מן הסרטים הישראליים הכי מדוברים של השנים האחרונות הוזנקו משדרות בדרכם לכבוש טריטוריות ולבבות במקומות אחרים בישראל. השנה נאלצתי להגביל את השהייה שלי לפחות מיממה, אבל הנה מה שבכל זאת הספקתי.

עם הגעתי למתחם הסינמטק, המקום היחיד שאני מכיר בשדרות, נדדתי הרחק משם לטקס החנוכה של מתחם קולנוע חן המחודש (תמונה שצילמתי מן היציע מעטרת את ראש הפוסט). מדובר בקולנוע חן, מוסד שדרותי ותיק שנעדר מהנוף התרבותי של העיר מאז שנסגר לפני שלושה עשור. אנשי הפסטיבל שמו לעצמם למטרה לחדש את בית הקולנוע ולהקרין בו סרטים עם אלמנטים נוסטלגיים. כך נבחר לפתוח מחדש את בית הקולנוע ״הדרקון״ בכיכובו של ברוס לי, ובהמשך הוקרנו בו ״הבלתי משוחדים״ של בריאן דה פלמה ולבסוף ״גט – המשפט של ויויאן אמסלם״ לזכרה של רונית אלקבץ. לפני הקרנת הסרט נאמה שרת התרבות מירי רגב, שאמרה שבכוונתה לטפל בקרנות הקולנוע כפי שטיפלה בתיאטרון ובמוזיקה, כדי להסתכל בעיניים לתושבי שדרות ולתלמידים במכללת ספיר ולהגיד להם שהפריפריה הישראלית תהיה מיוצגת על מסך הקולנוע. אם להתייחס ברצינות להצהרה זו, נדמה לי שזה לא סתם מוטעה להגיד ששולי החברה הישראלית לא מיוצגים בקולנוע המקומי, אלא פשוט לא מכבד להגיד את זה דווקא בפסטיבל קולנוע דרום, שמקדיש את כל כולו למטרה זו.

את אולם חן נטשתי לפני הקרנת ״הדרקון״ כדי למהר לשוב אל מתחם הסינמטק, שברחבה שלו עמדו להתחיל לנגן שי בן צור והרג׳סטאן אקספרס. נחשפתי לשילוב בין המוזיקאי והמלחין הישראלי לנגנים המסורתיים מהודו באלבום ״ג׳ונון״, שתועד בידי פול תומאס אנדרסון בסרט באותו שם, בו צפיתי בפסטיבל דוקאביב. על הבמה שבמתחם הסינמטק קיבלתי בדיוק את מה שרציתי ועוד, וזו הייתה סיבה מספקת להגיע לדרום עוד בלי לראות אף סרט. לא אתיימר לכתוב ביקורות מוזיקה (למרות שבצעירותי קצת רציתי), אבל השילוב של בן-צור והרג׳סטאנים בעיקר דרך השפות, גם שפות הדיבור וגם המוזיקליות, הן לא משהו שאני רגיל לשמוע ולכן רק רוצה עוד ממנו. חשבתי לקנות את הדיסק, שהרי אני שומע את האלבום ״ג׳ונון״ ביוטיוב כבר שבועיים, אבל נזכרתי שאין לי יותר מכשירים שינגנו אותו. לעומת זאת, ברכב עימו התניידתי היה רק נגן דיסקים, וחשבתי שזה יהיה רעיון טוב לתת למוזיקה ההודית המשוגעת לעורר אותי בשעות הקטנות של הלילה בהן הייתי אמור לנהוג, אחרי צפייה בסרטים לכבודם באתי.

מדינת הגמדים

הראשון מבין שני הסרטים שבהם צפיתי בסופו של דבר באותו היום היה ״מדינת הגמדים״ של יניב ברמן (״גם ילדים התחילו קטנים״). הכותרת בהחלט רומזת לשיר הילדים הידוע של אלה אמיתן, והסרט אכן מתרחש במצב שבו הצבא לובש מדים ויוצא למלחמה, כפי שהזכיר אור בטקסט שלו בכתב העת של הפסטיבל (אני גם מסכים כמובן עם ההשוואה ל״בעל זבוב״). אבל יש גם רפרנס נוסף בכותרת – הסרט נפתח בציטוט של בנימין זאב הרצל, הוגה ״מדינת היהודים״, ופותח פתח להתעסק באכזריות של המקום בו אנו חיים. כבר בדקות הפתיחה הסרט מושך חזק לכיוון האלגוריה, ונדמה ששם הרבה יותר נוח לו מאשר ברובד הישיר של העלילה.

עלילה בהחלט יש, והיא עוקבת אחר חבורת ילדים (ליאור רוכמן, עידו קסטלר, מישל פרוז'נסקי ומיכאל גלנסקי), בגילים ומינים שונים, הנהנית לשחק בשטח המיוער שמקיף את היישוב בו הם חיים. אלה שכבר בסצנת הפתיחה ברור שהם לא רק משחקים – כלי הנשק המאולתרים שעל גבם יוצרים רושם מאיים (גם אם ילדותי), ומלכודת הדובים שהציבו לכדה מכרסם המפרפר בין חיים ומוות. הם לוקחים את השלל חזרה למבצרם, מבנה נטוש עם באר עתיקה במרכזו, ומאכילים מפלצת שהם מאמינים כי שוכנת בתוכו. הסימבוליקה מתחילה להתעצב בבירור, ומה שמחזיר את הילדים למציאות הם שני מטוסי קרב המורים כי פרצה מלחמה. האבות נשלחים לחזית, והעורף נותר בידיהם של הנשים והילדים. שני חיילים עריקים (מאור שוויצר ועופר חיון) המתנחלים במבנה הנטוש, לא יודעים כי הם עומדים להשתתף במלחמה בכל זאת – מלחמה ביניהם ובין הילדים שרוצים את המחנה שלהם חזרה, ומנתבים את האלימות שמופנית כלפיהם מצד הילדים הגדולים יותר נגד אותם חיילים שיצרו רושם ראשוני מאיים.

בשלב מסויים שחררתי לחלוטין כל ציפיה מהדמויות להתנהגות ריאליסטית, ומה שתסכל אותי בתחילה התפוגג. אני עדיין מאמין שהיכנשהו מתחת לשכבות המטפורה, בין בחיבורים הרופפים של הסיפור, מסתתר גם סרט התבגרות קלאסי עם סצנות של מציאת המקום בהיררכיה, השפלות פומביות, חברויות אמיצות ועניין ראשוני במיניות. באופן אישי הייתי רוצה לראות עוד מזה, אבל העלילה בסרט נועדה בעיקר לשרת את האלגוריה שהוא מייצר. גם ההליכה שלו בשבילים מוכרים של ז׳אנר האימה למשל, נדחקת לעיתים הצידה לטובת הרובד המטפורי.

בעיניי, הסרט אומר במפורש לא רק שהילדים שגדלים במקום הזה יונקים אלימות משד אימם, אלא גם שהרצון שלהם להגן על אדמתם ומה שהם קוראים לו בית הוא ברמה של שגעון. המפלצת שהם מאכילים אולי קיימת רק בדמיונם, אבל משפיעה גם על הדמויות האחרות, בעיקר שני החיילים שלא ידעו מה נפל עליהם. גם הם, בין אם ערקו מסיבות פציפיסטיות או אגואיסטיות, מוכרחים להילחם ומוצאים בתוכם מקומות אפלים בשל הסיטואציה שנכפית עליהם. עבור הקהל המקומי ייתכן שזה היה קצת יותר מדי, אבל אני דווקא שמחתי על אי הנוחות שהסרט עורר. הגיע הזמן שהקולנוע ימשיך את הקו של שימוש באימה ובתבניות ז׳אנריות המתכתבות עם אלימות כדי לדבר על התהליכים שקורים בחברה הישראלית.

הכל שבור ורוקד

הקרנת החצות אליה נכנסתי לאחר סרטו של ברמן הייתה זו של סרטו השני של נוני גפן. היוצר הציג בפסטיבל קולנוע דרום גם את יצירת הביכורים שלו ״לא בתל אביב״, זכה בתחרות העצמאית והמשיך משם לקטיף פרסים בינלאומי מדהים למדי. בניגוד לכותרת של סרטו הראשון, בסרטו השני כבמאי-כותב-כוכב מתמקד גפן בתל-אביביות על כל גווניה. הסרט נקרא ״הכל שבור ורוקד״, הכותרת שהכי מתאימה לו מבין שלושת הגלגולים – בהתחלה הוא נקרא ״למה פיל״, ולאחר מכן ״לצאת מהבוץ״. כל אחד משני השמות הראשונים מתכתב עם המצב בו עמדה היצירה, שבהתחלה עסקה בעקיפין במוזיקאי יוסי אלפנט, ולאחר מכן נקלעה לקשיים ממנה הייתה צריכה להיחלץ. ״הכל שבור ורוקד״ הוא גם תיאור מדוייק של הסרט וגם של המציאות אותה חווה הגיבור, חייל הנשלח לעזה וחוזר משם עם שבר פסיכוטי שנגרם בשל הלם קרב.

הסרט מתחיל בצורה כמעט סולידית ולגמרי רלוונטיות למציאות הישראלית. הוא בונה לאט ובביטחון את הדרמה והדמויות, ולרגעים נדמה שמה שמעניין את גפן כיוצר הוא הצגה של חיים שבורים בעקבות טראומה מלחמתית. לדמות שהוא מגלם קוראים נוני גפן, והוריו בסרט (גילת אנקורי ומכרם חורי) לא יודעים כיצד להגיע אל בנם הכלוא בגופו, או אפילו להיטיב עימו. שני חבריו (דודו טסה וקובי פרג׳) מציעים שישוב לגור עימם בתל אביב, וגם המטפל של נוני (יוסי מרשק) מאמין כי להזיק זה לא יכול. הקשר הראשוני עם תודעתו של נוני נעשה דרך סיפורים על דודו אמנון, על שמו הוא קרוי, שהיה מוזיקאי בעצמו. נוני מתחיל להאמין שהוא אמנון, בורא לעצמו דמות של רוקסטאר מלא ביטחון, למרות שהוא עדיין מתעורר בלילה בצרחות ומרטיב במיטה. הוא גם לא יודע לשיר או לנגן, ומי שעוזר לו לחיות את האשליה הם שני חבריו, באופן שמתחיל לתסכל אחד מהם כשאמנון הופך לתופעה מצליחה ורוכש לעצמו קהל אוהדים.

הסרט מבקש להתכתב עם העולם הכאוטי-אבסורדי של סרטי אסי דיין, וגאה למדי בעובדה שדיין ז״ל הספיק לשמש כעורך תסריט, כפי שמצויין באופן מודגש בכותרות הפתיחה. מבין מכלול יצירותיו, ההשפעה הבולטת היא כמובן של ״החיים על פי אגפא״, ולא רק בגלל אווירת הנכאים והשימוש בשחור-לבן בשוטים שמציגים את תל אביב במלואה תפארתה המטונפת. הסצנות שלפני הטראומה מציגות את חייו של הגיבור כמעין דמות המדברת בעגה דיינית, ודיאלוג המפתח לסרט כולו מגיע סמוך לפתיחה. רותם, הדמות של חברו הטוב של נוני בגילומו דודו טסה, מנסה להסביר לחברו מה הוא כל-כך אוהב בפאב בו הם נמצאים. הוא ממשיך להשתמש בביטויים כמו ״יש פה קטע״ מבלי באמת להצליח להתנסח, ונדמה שבין היתר הסרט עוסק בבדיוק בזה. אמנון, הדמות הבדיונית שמייצר הגיבור השבור, מצליח לפרוץ לשוק המוזיקה בדיוק בגלל ש״יש לו קטע״. אף אחד לא באמת חושב שהוא טוב, מה שמאוד מפריע לרותם שמצד אחד מנסה בעצמו להצליח בתחום, אבל גם יעשה הכל בשביל חברו המחלים. הביטחון העצמי של אמנון והטירוף המוזר שלו, גם בטריטוריות רומנטיות, מתעלים מעל העובדה שהוא רק הצגה. יחד עם העובדה שאמנון מבצע קאברים לשירים שרובם להיטים או קלאסיקות, אפשר לומר שהסרט מבקר את תרבות הריאליטי ואופן המלכת המלכים בחברה העכשווית, פותר אותה כריקנית.

עם זאת, הסרט עצמו הולך על כיוון דומה – הוא קודם סרט עם קטע. עם רגעים מבריקים ורגעים צורמים במכוון, עם דמויות שנעות בין עומק ורדידות, ועם אסתטיקה מודגשת ומוחצנת שבין היתר אחראי עליה הצלם המוכשר זיו ברקוביץ׳. בסופו של דבר זה לא סרט דייני, ואפילו לא סרטי מלחמה ישראלי קלאסי שהופך לפתע לסוג של ״פרנק״ – זה סרט של נוני גפן, עם היגיון פנימי שיכול להיות מובן בעיקר ליוצר שלו. סרט שמתחיל כמעט נורמלי ונשבר יחד עם הגיבור, וסרט שבו ההזדהות נודדת מן הדמות של נוני הלום הקרב אך האטום לגמרי לכיוון של רותם, אותו מגלם טסה בעממיות כובשת ולכאורה חסרת מאמץ. להגיע למצב שבו יש דבר כזה ״סרט של נוני גפן״ כבר ביצירה השנייה זה סוג של הישג, ולהצליח להנגיש אותו לקהל על אף מוזרתו זה כבר מעורר השתאות ממש ומחייב צפייה נוספת, רצוי בשעה סבירה יותר.