פסטיבל קאן 2016: הזוכים, הזוכות, וסיכום אישי

בתחילת השבוע חולקו פרסים לזוכים ולזוכות במהדורה ה-69 של פסטיבל הקולנוע של קאן, ואני עדיין מתעכב עם הטקסט המסכם שלי. נזכרתי שבשנה שעברה לקח לי חודשיים לפרסם סיכום, ועוד בשני חלקים, אז נדמה לי שאני משתפר. מקריאה של אותו סיכום אני גם נזכר בתשובה הלקונית שלי לשאלה ״איך היה?״, בעוד הפעם אני עונה בלי להתבלבל ״קשה אבל גם כיף לפעמים״. השאלה העוקבת היא תמיד ״מה קשה?״ או סתם התלוצצות על כך שאלה צרות של עשירים, אבל בחיי שאין מילה שמתארת יותר טוב בעיניי את האינטנסיביות שאני חווה בפסטיבל הזה. אני מניח שזה ככה גם בפסטיבלי קולנוע בינלאומיים אחרים, אבל למי שלא חווה אין לי איך להסביר את הטרפת. אז למה אני בכל זאת נוסע לקאן, שנה שנייה ברציפות?

גם זו שאלה שהפנו אליי כל מי שהתלוננתי בפניהם עם חזרתי, על הקושי הנפשי והפיזי, התשישות, הלו״ז, הפומו. למה באמת? מבט בלוח ההפצה של החודשים הקרובים הזכיר לי – פסטיבלי קולנוע הם ההזדמנות היחידה שלי לראות משהו בעל ערך בתקופת הקיץ, וקאן הוא פסטיבל כל הפסטיבלים. יש בי כרגע מספיק אהבת קולנוע כרגע בשביל לצלוח עשרה ״שולה מוקשים: הסרט״ ותריסר ״אקס-מן: קטסטרופה״. מצד שני, שתיים מהצפיות היותר מהנות שלי בריביירה היו סרטי קיץ הוליוודיים קלאסיים (״מפלצת הכסף״ ו״בלשים בע״מ), כך שאולי יש עוד סיכוי ללוח ההפצה מבחינתי. מצד שלישי, אם אלה אכן יהיו מצטייני הקיץ ההוליוודי בסיכומו של דבר, הרי שגם אותם ראיתי בקאן! אז חזרנו לנקודת הפתיחה – קאן הוא דלק לחצי שנה, או שנה שלמה של קולנוע מעניין, מסקרן, מערב רגשית או סתם ברמה גבוהה מן הממוצע.

מבחינת רשימת הזוכים והזוכות, ודאי שלא ציפיתי להסכים עם השופטים, אבל קיוויתי שיזרקו איזה עצם. הפרסים בקאן כמעט תמיד לא מסונכרנים עם הטעם שלי, וסוף האירוע הוא תמיד אנטיקליימקס. אבל התחרות כולה, וגם חלק ממה שתפסתי במסגרות הצדדיות, בהחלט הצדיקו את הנסיעה מבחינתי. בימים של סיכום השנה אני מוצא שמשהו כמו חצי מהרשימה שלי הגיעה מקאן, בין אם סרטים שראיתי בזמן הפסטיבל, או פספסתי והשלמתי לאורך השנה. הנה הרשימה המלאה ביותר שהצלחתי לארגן לסרטים הזוכים מכל המסגרות, בעיקר לצרכי תיעוד ולא חדשות, ובסדר החשיבות בו הם מדורגים על פי הפסטיבל. לאחר מכן יגיע גם הסיכום הפרטי של חוויותיי בריביירה הצרפתית, ולינקים לכל מה שכתבתי. כדי שהסיכום הזה יהיה אישי מן הרגיל, עיטרתי אותו בתמונות שאני צילמתי (או מופיע בהן לצד שחקניות-על).

״אולם ה-60״ ברגע נדיר של שקט, באחד הימים הראשונים

התחרות הרשמית:

דקל הזהב – ״אני, דניאל בלייק״ של קן לואץ׳. כמובן שדילגתי עליו אפילו כשהייתה לי הזדמנות (בניגוד לשאר הזוכים כפי שאפרט בהמשך), ולכן כמובן שהוא זכה. אחרי ״דיפאן״ בשנה שעברה נדמה לי שאני מפתח מסורת לא בריאה. מבלי לראות, נדמה לי שזה היה הימור לא רע לפני הפסטיבל לשים את הז׳יטונים על דקל שני בקריירה לבמאי הבריטי (אחרי ״כשהרוח נושבת״), מה שמחזק את הטענות על היותו של קאן מועדון סגור והצגה מכורה מראש. בהסתכלות מהצד של חבר השופטים, ובהתחשב בביקורת הסבירות שקיבל הסרט, כנראה שזו זכייה שרוב הפאנל יכול היה לחיות איתה בשלום, וכך הוא זכה על פני סרטים אחרים שאולי עוררו אהדה עזה והתנגדות חזקה באותה המידה.

הפרס הגדול (גרנד פרי) – ״זה רק סוף העולם״ של קזבייה דולן. כאן אני כבר קצת בהלם מחבר השופטים, משום שלעניות דעתי זה הסרט הכי חלש של דולן בקריירה (את ״טום בחווה״ לא ראיתי). האם הפסטיבל ממשיך לטפח את הכשרון העולה ולטפוח על שכמו גם כשהוא מאכזב? שווה להזכיר שדולן התבכיין את דרכו לתחרות הרשמית לפני שנתיים עם ״מאמי״ (כשטען שסרטיו מוצגים רק במסגרות משניות בגלל כל מיני תירוצים כמו גילו הצעיר), ובסוף זה השתלם לו עם זכייה בפרס חבר השופטים. השנה הוא השתדרג שוב והגיע עד כדי מרחק נגיעה בדקל הנכסף והמוזהב, ויש לקוות שכאשר יעניקו לו אותו (כעת אין לי ספק שזה יקרה בעתיד הנראה לעין), זה יהיה על סרט שבאמת יהיה ראוי.

פרס הבימוי – תיקו בין ״בגרות״ של כריסטיאן מונג׳יו לבין ״קניינית אישית״ של אוליבייה אסייאס. את הסרט הרומני לא ראיתי, לצערי הרב עזבתי לפני שהוקרן, אבל גם הוא היה הימור מבטיח לפני הפסטיבל עקב שני הביקורים הקודמים של מונג׳יו בקאן שהסתיימו עם זכיות. לעומת זאת, הפרס לאסייאס מוציא אותי מדעתי. זה ללא ספק הסרט הכי פחות טוב שראיתי בפסטיבל, וגם מעריציו של הבמאי הודו כבר שהסרט מגוחך במקרה הטוב. האם זה ניסיון לעשות דווקא לעיתונאים? אהבה מעוורת לקריסטן סטיוארט? או שאולי הם באמת אהבו את השטות הזאת?

פרס התסריט – ״הסוכן״ של אסגר פרהאדי. יוצר נוסף שלא היה סיכוי שייצא מהפסטיבל בידיים ריקות הוא המאסטר האיראני הזה, שהתווסף לתחרות ברגע האחרון ולכן רבים הימרו עליו לזכייה כוללת. בשל ההגעה המאוחרת הוא גם שובץ ביום האחרון של הפסטיבל, אז גם אותו פספסתי, אבל אין לי ספק שנראה אותו בישראל בקרוב מאוד. אגב, זה לא הפרס היחיד של הסרט בטקס, אבל הבטחתי להיצמד לסדר חשיבות הפרסים.

פרס חבר השופטים – ״מותק אמריקאית״ של אנדראה ארנולד. מהרגע שיצאתי מההקרנה המאוחרת של הסרט ועד היום בו עזבתי את הריביירה בטרם עת, שמעתי בעיקר חוסר פרגון ואהבה להרפתקה האמריקאית הראשונה של הבמאית הבריטית. ולמרות שאני הראשון להסכים שהסרט ארוך מדי ואולי מעט חסר מיקוד או דרמה, אני מאוד שמח על החוויה הלא קלה שהוא העביר אותי, ולכן גם על הפרס. יש לי ספק קל לגבי הפצתו בארץ, אבל אני משוכנע שהוא יפציע בפסטיבל כזה או אחר ותהיה גם לקהל בישראל הזדמנות לחוות עליו דעה. ברור לי שלא יהיו לו עדר מעריצים, אבל מי שכן יתחברו ודאי גם יכלילו אותו ברשימות סיכומי שנה למיניהן.

פרס השחקנית – ז׳קלין ז׳וסה, בסרטו של ברילנטה מנדוזה ״מא-רוסה״. סרט נוסף שדילגתי עליו, הפעם רק חצי בכוונה. מהיכרותי המקדימה עם סרטי הבמאי הפיליפיני, שמתמקד בדרך כלל בעוני וזנות גברית בעזרת מצלמת כתף, לא הייתי בטוח שכוחי וסבלנותי יאפשרו לי לצלוח את סרטו החדש. מתשאול לאחר ההקרנה נדמה היה שבסביבתי הקרובה לא נרשמה התעלפות, אבל עכשיו בזכות הפרס הסרט הפך להיות מסקרן מספיק עד כדי כך שוודאי אתלבט מולו שנית כשאפגוש בו בתוכניה של פסטיבל מקומי.

פרס השחקן – שאהב חוסייני, בסרטו של אסגר פרהאדי ״הסוכן״. את הסרט שפספסתי בצער רב הזכרתי כבר בקטגוריית התסריט, אבל שני פרסים בשנה צפופה מספיק בשביל ליצור תיקו בקטגוריה השלישית בחשיבותה הופכים אותו לעוד יותר מצופה ומיוחל.

פרס מיוחד על הישג אמנותי – ריו סונג-היי על העיצוב האמנותי בסרטו של פארק צ׳אן-ווק ״המשרתת״. איש התפאורה שעבד עם כל הגדולים בקולנוע הקוריאני העכשווי, וחתום על הלוק של סרטים כמו ״שבעה צעדים״, ״המארח״ ו״סיפור מריר-מתוק״, זכה לכבוד בקאן. גם את הסרט הזה לא ראיתי, כי גם לפארק אין לי סבלנות, אבל מספיק היה להציץ בתמונות היח״צ כדי לראות שנעשתה כאן עבודה בלתי רגילה במחלקת הארט.

מצלמת הזהב (פרס לסרט הביכורים הטוב ביותר מכל המסגרות) – ״אלוהיות״ של הודא בנימינה (שאינה ישראלית או ערביה למרות שמה).

הסרט הקצר הטוב ביותר – ״טיימקוד״ של חואנחו חימנז.
ציון לשבח לסרט קצר – ״הנערה שרקדה עם השטן״ של ז׳ואאו פאולו מירנדה מריה.

מבט מסויים – המסגרת השנייה בחשיבותה:

הסרט הטוב ביותר – ״היום המאושר בחייו של אולי מאקי״ של יוהו קוסמאנן.
פרס חבר השופטים – ״הרמוניום״ של קוג׳י פוקאדה.
פרס הבימוי – ״קפטן פנטסטיק״ של מאט רוס (שאין לי ספק שנראה גם בישראל מתישהו)
פרס התסריט – ״חניית ביניים״ של דלפין ומוריאל קולאן.
פרס מיוחד – ״הצבה האדומה״ של מייקל דודוק דה ויט וסטודיו ג׳יבלי (הנה רשמיי אודותיו)

סינפונדסיון – המסגרת לסרטי סטודנטים:

מקום ראשון – ״אנה״ של אור סיני מבית הספר לקולנוע ע״ש סם שפיגל. בקרוב בפסטיבל סרטי הסטודנטים, לשעבר בפסטיבל חיפה.
מקום שני – ״בגבעות״ של חמיד אחמדי.
מקום שלישי – ״רעש של ליקוק״ של נדיה אנדראסב.

השבועיים של הבמאים – מסגרת צידית של פסטיבל קאן:

הסרט הטוב ביותר (נקרא גם ״Art Cinema Award״) – ״זאב וכבש״ של שרבאנו סדט.
פרס SACD לסרט דובר צרפתית – ״פרוייקט הביחד״ של סולביג אנספאש ז״ל, במאית ממוצא איסלנדי שהלכה לעולמה בשנה שעברה.
ציון לשבח של SACD – ״אלוהיות״ של הודא בנימינה.
פרס Europa Cinemas Label – ״שכיר חרב״ של סשה וולף.
פרס Illy לסרט קצר – ״Chasse Royal״ (נדמה לי שזה צעד בבלט שאני לא יודע איך לתרגם) של ליז אקוקה ורומן גרה.
ציון לשבח של Illy לסרט קצר – ״החיה״ של מירוסלב סיקאביצ׳ה.

שבוע המבקרים – מסגרת צד נוספת של פסטיבל קאן:

הפרס הגדול – ״מימוזות״ של אוליבייה לאקזה.
פרס החזון האמנותי – ״אלבום״ של מהמט צ׳אן מרטוגלו.
פרס התגלית – ״Prenjak״ של ורגאס בנוטיה.
פרס ״גאן פאונדיישן״ להפצה בצרפת – ״שבוע ויום״ של אסף פולונסקי, שאני הכי מצטער שלא ראיתי בכל הפסטיבל.
פרס SACD – ״אי היהלום״ של דייוי צ׳ו וקלייר מגנדר.
פרס +Canal לסרט קצר – ״ראש הילדוּת״ של אנטואן דה ברי.

ברכות לזוכים, במיוחד לשני הישראליים, ורשימת שמות שאפשר להתחיל לסנן ולשנן להמשך השנה.

סיכום אישי

מבט אל הטירה העתיקה בין שתי יאכטות עוגמות במרינה, ערב אחרון

בסיכומו של פסטיבל, ראיתי 20 סרטים בשמונה ימים, כלומר שמרתי על הממוצע של 2.5 סרטים ליום מהשנה שעברה (אבל הייתי שלושה ימים פחות). אפילו התעקשתי לכתוב על כולם, גם אם בקיצור ומתוך ידיעה שיהיה שווה להרחיב בהמשך, כשיוצגו בעתיד גם בישראל.

בסריטה:
דיווח ראשון מהתחרות – ״סיירה-נבאדה״ של כריסטי פויו, ״להישאר מאונך״ של אלן גירודי, ו״מא-לוט״ של ברונו דומון.
דיווח שני מהתחרות – ״מותק אמריקאית״ של אנדראה ארנולד, ״טוני ארדמן״ של מארן אדה, ו״פטרסון״ של ג׳ים ג׳רמוש.
דיווח שלישי מהתחרות – ״לאבינג״ של ג׳ף ניקולס, ״זה רק סוף העולם״ של קזבייה דולן, ״אקווריוס״ של קלבר מנדוזה פילו, וקצת ״קניינית אישית״ של אוליבייה אסייאס.
דיווח רביעי, אסיאתי ומחוץ לתחרות – ״רכבת לבוסאן״ של יאן סאנג-הו, ״היבבה״ של נה הונג-ג׳ין, ו״הצבה האדומה״ של מייקל דודוק דה ויט.

בעכבר העיר:
ערב הפתיחה וקצת על ״אנשי בתי הקפה״ של וודי אלן.
״מפלצת הכסף״ של ג׳ודי פוסטר – ביקורת
״בלשים בע״מ״ של שיין בלאק – ביקורת
קצת על ״עניינים אישיים״ של מהא חאג׳
קצת על ״מיומנו של צלם חתונות״ של נדב לפיד, וגם על ״כמו משוגעות״ של פאולו וירזי.
קצת על ״מעבר להרים ולגבעות״ של ערן קולירין
עוד על ״קניינית אישית״ של אוליבייה אסייאס

ניסיון לדרג את הסרטים שראיתי מהכי פחות אהוד עליי לזה שאהבתי מכל:

20. קניינית אישית – זה שאסייאס במקום האחרון רק מוכיח שלא ראיתי סרטים באמת רעים השנה.
19. זה רק סוף העולם – מצד אחד אני שמח על האהבה שדולן מקבל, מצד שני הסרט הזה באמת לא מבושל עד הסוף.
18. אנשי בתי הקפה – וודי אלן עשה סרט לא גרוע! ולא התענתי או סבלתי בו כלל! סיבה למסיבה מבחינתי.
17. לאבינג – הגענו לגזרת הפוטנציאל המבוזבז או האכזבות החלקיות, וג׳ף ניקולס היה השיא עבורי.
16. הצבה האדומה – מסטודיו ג׳יבלי ציפיתי ליותר, למרות שהסרט עצמו התגלה כחסר יומרות ובעל חן.
15. מא-לוט – המערכון הארוך ביותר של מונטי פייתון שראיתי, ועוד בצרפתית. משהו מוזר עובר על ברונו דומון.
14. עניינים אישיים – אני לא מסכים עם עמיתיי שזה פלגיאט של איליה סולימאן, אבל כן מסכים שהיה יכול להיות יותר טוב.
13. כמו משוגעות – סרט שעשה לי עומס יתר במוח ונסמך על שתי הכוכבות המעולות שלו, ולריה ברוני-טדסקי ודונטלה רמאצוטי.
12. סיירה-נבאדה – כריסטי פויו הוא סופית ורשמית מלך אכילת הראש של הקולנוע הרומני, ועד החצי שעה האחרונה הייתי איתו.
11. מפלצת הכסף – בידור הוליוודי משובח שאיוורר לי את המוח היטב אחרי כמה צרפתים קשוחים, ולא חשבתי עליו מאז.

10. מיומנו של צלם חתונות – נדב לפיד שוב מאתגר, ואני חייב צפייה שנייה. האימפקט הרגשי שלו מפתיע אותי כל פעם מחדש.
9. רכבת לבוסאן – זומבים קוריאניים קופצניים כלואים ברכבת, ודרמה משפחתית שמנסה לא להיאכל בדרך וגם מצליחה.
8. להישאר מאונך – הצפייה הכי קשה שלי בפסטיבל, עם הסצנות הכי מצלקות, אבל גם סרט שמשהו ממנו נשאר בי.
7. בלשים בע״מ – אני קורא שערימת הכיף חסרת היומרות של שיין בלאק לא זוכה לאהדה בארץ, אזכור אותה כשעשוע של קאן.
6. מעבר להרים ולגבעות – הסרט הכי מורכב ורב-פרצופים של ערן קולירין עד היום, מת כבר לראות אותו שוב (ושוב).
5. מותק אמריקאית – גם כשאנדראה ארנולד מגזימה אני עדיין אוהב אותה, במיוחד כשהיא מעבירה אותי סבל מזכך עשוי לעילא.
4. טוני ארדמן – הפתעת הפסטיבל לכל הדעות, והביזיון הכי גדול בטקס הפרסים שלא ספר את הדרמה הקומית-טרגית של מארן אדה.
3. פטרסון – ג׳ים ג׳רמוש יתנחם ב״פאלם דוג״ על הופעתה של הכלבה נלי בסרט, אבל האמת היא שזה פשוט הכי טוב שלו מזה שנים.
2. היבבה – הסרט לא רק קפץ בקלילות מעל הר הציפיות שבניתי לו, אלא נחת במקום שלא יכולתי לצפות לו, כמעט בפסגה.
1. אקווריוס – גם הסרט האחרון שראיתי בקאן, גם החביב עליי מהתחרות, וגם החוויה הקולנועית הכי מיוחדת ושלמה מבחינתי.

אולם ״דבוסי״ מתכונן להקרנת העיתונאים הראשונה של ״זה רק סוף העולם״

כמות הסרטים שנרדמתי בהם: אף לא אחד! אבל היו הרבה כמעטים, במיוחד בהקרנות צהריים.

התור הכי ארוך: הקרנות העיתונאים הראשונות של ״פטרסון״ ו״זה רק סוף העולם״.
התור הכי כיפי: משלוח צ׳יפס לאבנר שביט ושיחה קלה עם אמיר בוגן לפני הקרנת ״אקווריוס״, הסרט האחרון בו צפיתי השנה בקאן.

הכי מצטער שלא ראיתי: ״שבוע ויום״. קן לואץ׳ יכול לזכות מצידי בחוף דקלים מוזהב ואני לא רואה את עצמי מקדיש זמן לסרט שלו, שבטח יהיה סתם סביר כמו כל היתר.

הכי מצטער שכן ראיתי: אני לא מצטער על כלום. אבל אולי הייתי צריך לשמור את פויו ליום אחר, במקום ליום בו רק נחתתי.

התבאסתי מראש שלא אזכה לראותם כשהתפרסם לוח הזמנים: החדשים של מונג׳יו, רפן, פרהאדי, ורהובן. סופש חלומי שהחמצתי.
ועכשיו אוסיף לרשימה גם את: החדש של שון פן, שנשמע גרוע מכדי להיות אמיתי וזכה לביקורות הגרועות בתולדות הפסטיבל.

מצעד הצחוקים והבדיחות: השנה ניכר הרבה הומור בסרטים שראיתי בקאן, שלכאורה אמור להתאפיין בסרטים חמורי סבר (ע״ע רשימת הזוכים). בניסיון לדרג את הרגעים שהכי התפוצצתי מהם מצחוק, נראה לי שזה הולך ככה:
3. כל שורה שנייה ב״בלשים בע״מ״
2. שיחה נכנסת משאמאן, מתוך ״היבבה״
1. תעלומת תיבת הדואר העקומה של ״פטרסון״ נפתרת, והקהל יוצא מגדרו בשאגות צחוק ומחיאות כפיים, כמובן שהצטרפתי.

מצעד הרגעים המדהימים בפסטיבל שקרו מחוץ לאולמות:

מקום שלישי: דה לאורה – המון חברות וחברים מישראל פגשתי במהלך הפסטיבל, והרגשתי שחלק מהם כאילו הגיעו במיוחד בשבילי, שלא ארגיש זר מדי (אחת מהם באמת עשתה זאת לטענתה). אחד מרגעי השיא היה אחר-צהריים שהתפנה בו חור שנראה מספק לנסות את מזלי במסעדת ״דה לאורה״, שהיא אחת האיטלקיות המומלצות ולכן גם העמוסות בפסטיבל. בשנה שעברה נני מורטי החוצפן עקף אותי בתור לשולחן הפנוי האחרון, והשנה נשבעתי שאשב לסעוד שם ויהי מה. נועה קולקר המקסימה, שהגיעה לריביירה בשליחות קרן הקולנוע, אותתה לי שהיא בדיוק עברה ליד המסעדה ונראה שיש מקום. לא חשבתי פעמיים ועד שהגעתי אמנם היה תור, אבל הצלחנו נועה ואני להשיג שולחנון. כמו שני תיירים מבושמים הזמנו את הספיישלים בלי לשאול מחירים, וגם יין וקינוח (שני דברים שאני בחיים לא מזמין בקאן, כי למי יש זמן וכסף). אמנם יצא שבזבזתי תקציב מזון של יום וחצי בשעה אחת, אבל החברה הנעימה והגשת המטרה הכריעו את הכף לטובת זיכרון חיובי. ואיך היה האוכל? טעים כמעט כמו בתל-אביב. אני לא יודע מי הכריז על צרפת כעל אטרקציה קולינרית, אבל מלבד ביקור הבזק היחידי שלי בפריז אשתקד קשה לומר שהבנתי על מה המהומה. מצד שני, אני לא אוכל דברים שבאו מהים, רוב התזונה של באי קאן מלבד כריכים וגבינה.

מקום שני: הפאב האיר(אנ)י – אחרי החוויה הלא נעימה שהעבירו אותי אוליבייה אסייאס וקריסטן סטיוארט ב״קניינית אישית״, הסכמתי ללוות את אחת מהשותפות שלי לדירה לפאב האירי. יש דברים שגם אני זקוק למשקה אחריהם, וסרט רוחות מטופש של במאי אירופאי נחשב התגלה כאחד מהם. היינו אמורים לפגוש חברה צרפתייה שלה בשם לילי, שהתגלתה כאיראנית לשעבר שבדיוק התאחדה עם כל הפמליה האיראנית שלה. כשהם הבינו שאני מישראל, ישר שאלו אותי: ״נו, מה אתה חושב עלינו?״ ועניתי שאני אוהב אותם, כי מה אכפת לי. אחד מהם, בחור שלא קלטתי את שמו אבל נדמה לי שהיה פיירבולז (ככה אני אוהב לזכור את זה), שאל אם אני רוצה לשמוע בדיחה. חששתי, אבל הסכמתי. הוא שאל אם אני מכיר את איסר הראל, ראש המוסד הראשון, וסיפר שיום אחד איסר הראל נכנס למונית, וכשהנהג שאל אותו לאן הוא ענה שזה סודי. השיחה התגלגלה ונחשף בפניי אדם שחקר את גורל העם היהודי לאורך הדורות, כולל ביקור בכל מחנות ההשמדה באירופה, ויש לו אובססיה משמחת לעם ישראל. סגרנו על שלום במזרח התיכון תוך כמה דקות (״אתה יודע מה הבעיה שלכם בישראל? המתנחלים״) והבטחתי ללמוד קצת על איראן תוך איחולי הצלחה לפרהאדי.

מקום ראשון: סילנסיו – על ההזדמנות לראיין את השחקנית והיוצרת ולריה ברוני-טדסקי שמחתי מאוד, בעיקר בשל האהבה שמציפה את עיניהם של רבים מחבריי, ובראשם אור, בכל פעם ששמה מוזכר בשיחה. אבל אל הראיון עצמו, שנערך ב״סילנסיו״ (כמו זה של דייויד לינץ׳), הגעתי בחשש לאחר שצפיתי בסרט שלכבודו הסכימה להקדיש לי כמה דקות מזמנה – ״מא-לוּט״ של ברונו דומון כנראה לא יראה יראה אור מקרנה בישראל, אלא אם פסטיבל כלשהו יעשה מצווה (ירושלים שומעים?). בסוף הראיון חששתי מפני גניזה מסיבה אחרת דווקא, והיא שלעולם לא אוכל להשוויץ באופן בו התפתחה השיחה עם ולריה המקסימה באדם, אז אפרוק זאת כאן מעל דפי הבלוג (יש לי את הכל מוקלט, אם לא תאמינו). בתחילה הייתי אמור לראיין גם את דומון, אבל שינויים של הרגע האחרון הזיזו אותי ככדור משחק בתוך הלו״ז כך שנחתתי אפילו יותר טוב ממה שציפיתי – גם אחד על אחת עם ולריה במקום שולחן עגול, וגם ראיון בונוס עם ז׳ולייט בינוש, הכוכבת הנוספת של הסרט.

ולריה ביקשה שנצא מחדר הראיונות אל המרפסת כדי לספוג קצת אוויר ושמש, כי מצפה לה יום עמוס של שהייה במקומות סגורים (מהראיון היא רצה למסיבת העיתונאים של דומון, ובערב לפרימיירה של סרט אחר בכיכובה, ״כמו משוגעות״). השיחה החלה בהיסוס הרגיל של ראיונות עיתונאיים, אבל כשוולריה ראתה שאני בא בטוב הסכימה להיפתח, ואפילו החמיאה לי על השאלות. כשהודיעו לנו שהזמן עומד להסתיים אזרתי אומץ ויריתי שאלה יותר אישית – את אישיות מרובת שפות, איטלקיה-צרפתיה שמשוחחת איתי באנגלית, אבל באיזו שפה את מרגישה הכי בנוח? ולריה חייכה, ענתה, ואז אמרה שהיא אף פעם לא ניסחה את זה לעצמה בכל רם. היא התרגשה מאוד וטענה שעזרתי לה לגלות משהו על עצמה, וההתרגשות שלה הוציאה את אנשי היח״צ משלוותם והם רצו אלינו בדאגה, רק כדי לגלות שהכוכבת שלהם פשוט מבסוטה. אני לא זוכר מתי סיימתי ראיון בו המרואיינת מודה לי הרבה יותר מאשר אני לה, כנראה כי בשלב הזה הייתי משותק מהתרגשות בעצמי.

ולריה ברוני-טדסקי ואני, ברגע שהיה שווה את כל הפסטיבל מבחינתי

להתראות בשנה הבאה?