סרטים חדשים: ״המטרה: לונדון״ וקצת על פסטיבלי חודש מרץ

המדור השבועי צריך הפעם להחליף את שמו ל"סרט חדש", משום שרק שם אחד נוסף אל לוח ההקרנות. אני לא ממש זוכר דבר כזה בכל שנותיי, אבל נסתרות הן דרכיו של לוח ההפצה, לפחות מעיניי. כפיצוי על ההיצע הדליל, אתייחס בקצרה לכמה וכמה אירועי קולנוע שיתקיימו החל מהיום ועד סוף חודש מרץ ואולי שווים את הזמן שלכן ושלכם. מבטיח שלא נזניח גם בסקירות הסופש, בין אם הן יתייחסו לסרטים שכבר רצים וטרם כתבנו עליהם או להקרנות מיוחדות שראויות לאזכור מיוחד לא פחות.

״המטרה: לונדון״ (London Has Fallen) הוא הסרט שמצדיק את קיומו של הפוסט הזה, ואת רשמיי ממנו יהיה אפשר לקרוא בעכבר העיר ברגע שאצפה בו (הקרנה מקדימה לא הייתה). מדובר בהמשכון לסרט האקשן הפחות זכיר של 2013, ״המטרה: הבית הלבן״, ונאלצתי להיעזר בביקורת שלי דאז כדי להיזכר מי מבין שני סרטי האיום הנשיאותי של אותה שנה הוא היה. אז לא זה עם צ׳נינג טייטום, מסתבר, אלא ההוא עם ג׳רארד באטלר בתפקיד שומר הראש של נשיא ארה״ב בזמן בו המעוז האמריקאי מותקף בידי קוריאנים. בסרט החדש, מתלווה המאבטח אל הנשיא (אהרון אקהרט) בבריטניה, שם הוא עולה על קונספירציה להתנקש בכל מנהיגי העולם הנוכחים בלונדון באותה עת. עוד בקאסט: מורגן פרימן שהשתתף גם הוא בסרט הקודם, ראדה מיטשל, אנג׳לה באסט, וגם אלון אבוטבול, שהשם בעל הניגון הערבי של דמותו יכול לרמוז על אופי התפקיד. אל כס הבמאי של אנטואן פוקווה משתחל הפעם באבאק נאג׳פי, שזהו סרטו הבינלאומי הראשון אחרי שני סרטים בשבדיה, אליה גלה מאיראן. התסריטאים של פרק א׳, קרייטון רוטנברגר וקתרין בנדיקט, הספיקו לכתוב את ״הבלתי נשכחים 3״ עבור סטאלון וכעת ממשיכים את סרטם הראשון, בעזרת צמד נוסף – כריסטיאן גודגאסט וצ׳אד סיינג ג׳ון. איכשהו יש לי הרגשה שלמרות כמות הכותבים, ייתכן והתסריט לא יהיה הצד החזק של הסרט הזה. אבל עזבו, הנה עוד תמונה של אבוטבול, גם היא, כמו זאת למעלה, באדיבות היח״צ:

פסטיבלים
כאמור, המון סרטים חדשים אין השבוע, אבל שני אירועים קולנועים מעניינים יתקיימו במהלך הסופש, ולפחות שניים נוספים שצדו את עיני ייערכו בהמשך החודש. ואני לא מחשיב אפילו את פסטיבל הקולנוע האוסטיני המגניב ״SXSW״, שהרי משם לא נדווח ונשאיר זאת לכלי התקשורת בחו"ל. למזלנו, יש מספיק ממה לבחור בסינמטקים ומחוצה להם.

סטייט אוף מיינדס – 2-6 במרץ
פסטיבל הקולנוע האמריקאי העצמאי, מיסודה של ליסבת׳ שרמן, יתקיים זו הפעם השלישית בישראל. זה יקרה בסינמטקים של תל-אביב, ירושלים וחיפה, ומבחר הסרטים השנתי כולל, כצפוי, לפחות יציאה אחת מוצלחת וגם לא מעט כותרים שיכולים לעורר סקרנות. סרט הפתיחה הוא ״בלתי הפיך״ (Concussion), דרמת הספורט של פיטר לנדסמן בכיכובו של וויל סמית׳, שיש הטוענים כי נשדדה ממנו מועמדות לאוסקר. הפסטיבל יעניק הזדמנות ראשונה לשפוט בעצמכם ובעצמכן, וגם יציג בבכורה ארצית את סנסציית הקולנוע העצמאי ״Bone Tomahawk״, המערבון האלים השני השנה בו קורט ראסל מסתובב עם שפם בלתי אפשרי. סרטו של ס. קרייג זאהלר הוזכר כלאחר יד בסיכומי השנה של אור, וכעת הגיע הזמן לסקירה עליו. הוא אף יהיה בהקרנה התל-אביבית (שבת ה-5.2 ב-20:30) כדי להקדים דברים. כלומר, אור, לא הבמאי. עוד בפסטיבל: ביוגרפיה של הפסיכולוג פורץ הדרך סטנלי מילגרם בשם ״הניסוי״ (Experimenter), דרמת התבגרות על ילדה מבריקה שנקראת ״גילי הופקינס הגדולה״ (The Great Gilly Hopkins), וגם שני סרטים שהכניסה אליהם חינמית – ״תיק 8״ (Case Against 8) על התרת נישואין גאים בקליפורניה, ו״פגוש את משפחת פאטל״ (Meet the Patels), קומדיה דוקומנטרית על רווק ממוצא הודי המחפש שידוך ומתועד בידי אחותו.

סטימר סלון – 2-5 במרץ
האמת היא שכל נורות האזהרה שלי תמיד מהבהבות בטירוף בכל פעם שאני שומע מושגים כמו ״מציאות מדומה״, וכמות האוקסימורונים שקשורים לנושא של ״חדשנות״ (מושג מאוד מיושן) היא בלתי אפשרית. ״קולנוע אינטראקטיבי״ הוא החביב עליי כמובן. והאמת לאמיתה היא שאילולא הייתי מכיר אישית חלק מן העוסקים במלאכה, לא הייתי מתייחס ברצינות לאירוע הזה, לא כאן בבלוג לפחות. כי איכשהו, בכל פעם שנטען בפניי שהנה מגיע עתיד הקולנוע בדמות משקפיים שהן מסך שדבוק לפרצוף של הצופה, לא נותר לי אלא להיזכר בשנות ה-90 ובפעמים הראשונות ששמעתי את הטענות המופרכות האלה. אז אני עדיין לא בטוח מה הקשר בין VR (ככה קוראים היום למציאות מדומה) לבין קולנוע, אבל אני מוכן ללכת ולגלות אם מי שייקח אותי לשם הם ענבל שירין אנלן, שלו מורן, ודניאל אנג׳ל, אם למנות כמה מאנשי הפסטיבל שאני מכיר. עוד שכנעו אותי התמיכה של גוף קולנועי מובהק כמו בית הספר לקולנוע ע״ש סטיב טיש (כלומר החוג לקולנוע באוניברסיטת תל אביב, כפי שאני קורא לו כששואלים איפה אני עובד), ושיבוץ של דוברים מעולם הקולנוע כמו הבמאי ארי פולמן, המפיק אריק ברנשטיין והאחים היוצרים יואב ודורון פז, לצד איש פסטיבל פרינט-סקרין ליאור זלמנסון. גשו אל אתר הפסטיבל כדי לנסות ולהבין יחד איתי מה בדיוק קורה שם, או פשוט המרו לפי המשתתפים והנושאים (זה מה שאני מתכנן לעשות).

שבוע סרטי נשים – 12-19 במרץ
יום האישה הבינלאומי אמנם חל כבכל שנה ב-8 במרץ, אבל בסינמטק תל אביב מתוכנן שבוע הקרנות של סרטי נשים רק קצת לאחר מכן. מדובר ביוזמה של TLVfest הלא הוא הפסטיבל הגאה, שיספק הזדמנות נוספת לצפות ביצירות מדוברות כמו ״מנדרינות״, או ״הקיץ של סנגיילה״ ו״מרגריטה עם קש״ שכיכבו בו אשתקד, לצד ״הדוכס מבורגנדי״, ו״התנהגות הולמת״ שעליהם כתב אור בימי הפסטיבל. סרט הפתיחה יהיה ״בונובו״ (Bonobo) הבריטי של מתיו האמט קנוט, שיתארח בהקרנה. עוד פרטים באתר של סינמטק תל אביב.

פסטיבל הקולנוע הצרפתי ה-13 – 19-28 במרץ
האירוע האמיתי הראשון בלוח השנה הפסטיבלי, מגיע השנה באמצע מרץ ויימשך עד תומו. פסטיבל הקולנוע הצרפתי ייפתח בפעם ה-13 עם הקרנת סרטו החדש של קלוד ללוש, ״הוא והיא״ (Un Plus Une), בכיכובם של ז׳אן דוז׳ארדן ואלזה זילברשטיין, שתגיע יחד עם הבמאי לאירוע הפתיחה במוצ״ש. גם עמנואל ברקו, הבמאית של ״בראש מורם״ והשחקנית של ״מלך שלי״ (Mon Roi) של מייוואן, תכבד את הפסטיבל בנוכחותה היישר מפסטיבל קאן שעבר. עוד מהתחרות הרשמית בקאן, סרטו של גיום ניקלו ״עמק האהבה״ (Valley of Love) בכיכובם של ז׳ראר דפרדייה ואיזבל הופר.

שמות בולטים נוספים בתוכניה הם ״האנרכיסטים״ (Les Anarchistes) עם טאהר ראחים ואדל אקזרקופולוס, כאשר זוגתה בסרט ״כחול הוא הצבע החם ביותר״, ליה סיידו, מככבת בסרט אחר שיוקרן בפסטיבל – ״יומנה של חדרנית״ (Le Journal d'une femme de chambre), שכמו הסרט של בונואל גם הוא מבוסס על ספרו של אוקטב מירבו. מהצד היותר פופולרי אפשר למצוא את עומאר סיי בתפקיד הליצן הצרפתי שחור-העור הראשון בסרט ״מסייה שוקולד״ (Chocolat), ואת סרטו החדש של הבמאי האהוד פיליפ לה גה ״פלורידה״ (Flordie). ישנם גם לא מעט סרטים על סוגיות טעונות בצרפת של ימינו, בעיקר גזע ופוליטיקה, וכן מחווה לשני ז׳אקים – ״לך תדע״ (Va Savoir) של ריווט ו״זה הדוד שלי״ (Mon Oncle) של טאטי. נרחיב על סרטים אלה ואחרים במועד סמוך יותר לפסטיבל עצמו, כעת אנחנו בעיצומן של הצפיות המקדימות.

״בראש מורם״ של עמנואל ברקו