"נעלמים", סקירה

מתחילת העשור הזה, כלומר בשש השנים האחרונות, השתתף זוכה האוסקר ניקולס קייג' בלא פחות מ-17 סרטים. המחשבון באייפון שלי אומר שזה ממוצע של 2.83 סרטים לשנה. מתוכם, ראיתי רק שניים. הראשון הוא "קיק-אס" בו גילם דמות משנה משמעותית, והשני הוא הדרמה הלא מוערכת דיה "ג'ו" משנת 2013. אני יכול להודות בלב שלם שאף אחד מ-15 הסרטים האחרים לא נמצא ברשימות השלמות הצפייה שלי.
קייג' מופיע בסרטים ללא הפסקה מאז תחילת האייטיז. הוא עשה לעצמו שם של שחקן אופי שיכול לעבור בקלות מהקומי והדרמטי ועבד עם כמה מהבמאים הטובים בעולם כמו הדוד שלו, פרנסיס פורד קופולה ("להתחתן שנית"), האחים כהן ("בייבי אריזונה"), דיויד לינץ' ("לב פראי") ואלן פארקר ("בירדי"). השיא היה בשנת 1995 כאשר השתתף בדרמה החזקה "לעזוב את לאס וגאס" עליה זכה באוסקר.
שנה לאחר מכן לוהק לתפקיד הראשי באחד מסרטי האקשן הגדולים של הניינטיז, "הפריצה לאקלטרז" של מייקל ביי, ומאז משהו קרה. קייג', על פרצופו העגום ומבטו המבולבל, הפך לאחד מכוכבי האקשן הגדולים ביותר בעולם, עם סרטים כמו "קון אייר", "גוסט ריידר" ו"עקיצה ב-60 שניות", ולשחקן פופולרי במיוחד, בטח בארץ. אבל מעבר לסרטים כמו "אדפטיישן" (מועמדותו השנייה לאוסקר) ו"ג'ו" שהוזכר מקודם, בחירת הסרטים שלו הלכה והתדרדרה עד שכבר הגיעה לרמה של מושא לפארודיות. בזמן שהקהל הרחב ממשיך לסמוך עליו שהסרטים בהשתתפותו יספקו מנת אקשן מהנה, חובבי הקולנוע האיכותי יודעים שדיוקנו התמיד אומלל על הפוסטר של הסרט מעיד על משהו שעדיף להימנע ממנו.

השבוע יצא אל בתי הקולנוע אחד משני הסרטים שצילם ב-2015, "נעלמים" (Pay the Ghost). על אף שמו, לצערי, לא מדובר בסרט ההמשך ל"נעלמת", ועל אף הפוסטר והיח"צ לא מדובר בסרט פעולה, אלא בסרט רוחות על טבעי. מבוסס על ספרו של טים לבון, "נעלמים" הוא מסוג הסרטים שלא אמורים למצוא את עצמם באולמות הקולנוע בארץ. מעבר להיותו סרט אימה (בשבוע בו יוצא סרט אחר מהז'אנר, "גאווה ודיעה קדומה וזומבים"), מעבר לים קיבל הפצה מוגבלת למדי, ובארה"ב יצא ב-VOD במקביל להפצה מצומצמת. התיאוריה שלי היא שהסרט הזה השתבץ בלוח ההפצה אך ורק בזכות קייג' עצמו, וזה בעיקר מעיד על האמונה של המפיצים בו.

"נעלמים" הוא סרט אימה שנעשה, אני מניח, בתקציב מוגבל ויועד לחג ההאלווין האמריקאי, בו יש דרישה לסרטי מתח וחרדה לא מטרידים מדי בשביל להעביר את הזמן. הסרט מכיר לגמרי בסיבה לקיומו ולא מנסה להיות שום דבר מעבר, הוא נטול אלימות, עירום או קללות, וככזה נועד גם לצופים בגיל העשרה. מאוד מפתיע, בהקשר הזה, שהבמאי של הסרט הוא ייבוא מגרמניה, ולא סתם יוצר עלום, אלא אולי אדל, שהיה מועמד לאוסקר בשנת 2008 בקטגוריית הסרט הטוב ביותר בשפה זרה עם "כנופיית באדר מיינהוף" המצוין, שגם הוקרן באופן מסחרי בארץ.

העלילה היא עלילת צ'יזבט רגילה, שהולכת בתלם של שמות מוכרים כמו "הרוע שבפנים" ו"פולטרגייסט", ועובדת בעיקר על קונספט שאני מכנה "הקפצת זגוגית". מדובר באחות הצעירה והפופולרית של "הפחדת מסדרון". אתם יודעים בדיוק על מה אני מדבר, זהו הרגע הזה בו דמות מביטה מעבר לחלון כלשהו ומנסה להתרכז בדבר מה מרוחק, כאשר לפתע משהו קופץ ממש סמוך לפרצופה, לרוב בשילוב ליווי מוזיקלי קיצוני של כלי מיתר יחד עם איזושהי צווחה רחוקה.
אם להודות על האמת, אני חייב לומר שזה אכן הקפיץ אותי פעם או פעמיים (או שלוש) במהלך הסרט.

קייג' מגלם את מייק, מורה לספרות באוניברסיטה בניו יורק, נשוי לאישה מהממת (שרה וויין קולינס) ואב לילד חמוד במיוחד (ג'ק פולטון, שגם מופיע במעמקי הפריים ב"חדר"). ביום חג ליל כל הקדושים מייק מקבל קביעות באוניברסיטה ונדמה שהכל הולך יופי טופי למשפחה הלבנבנה הזו, עד שסיבוב מהנה בקרניבל העירוני הופך להיות הסיוט הכי גדול של כל הורה, כאשר מייק מאבד את בנו מבלי שיבין למה ואיך. אנחנו הצופים כבר יודעים בשלב הזה שמדובר בכוח אפל שלא מהעולם הזה, וכל מה שנותר לנו לבדוק הוא איך יצליח מייק להבין את זה לבדו, והאם עדיין לא מאוחר מדי להציל את ילדו האהוב.

על פני שעה וחצי, אני נאלץ להודות ש"הנעלמים" הוא צפייה סבירה למדי, עם כמה הקפצות שעובדות אחלה, מראה ויזואלי סביר ואפילו סצנת שיא שיש בה מין המתח. מצד שני, הוא סרט כל כך זניח ומוכר, שאין בו טיפת מקוריות או ייחוד. בכל היקר לי, יש שם דמות (למרות ש"דמות" זו מילה גדולה על השרטוט התסריטאי הזה) של חוקר משטרה שאומר בקול רם וברור "אני מאמין בעובדות! בהיגיון!". אני באמת מתחיל לתהות בשלב הזה האם במקלדות של תסריטאי צ'יזבטים יש כבר מקש שכל תפקודו הוא להניח את המשפט הזה באמצע הסרט.

"נעלמים" מתנהל בעולם קולנועי שאנחנו מקבלים כבר כמובן מאליו, אבל אולי אפשר להספיק עם זה בשלב הזה. זהו עולם שבו לגברים מותר להיראות כמו ניקולס קייג' אבל כל הנשים, מהרעייה ועד העמיתה באקדמיה, חייבות להיות דוגמניות מסלול. זה עולם שבו אתה תספר למישהו על התיאוריה המופרכת ביותר בעולם, הוא יצחק לך בפרצוף, אבל תוך חצי יום לגמרי ישתכנע במה שאתה אומר כנגד הטבע שלו, כי התסריטאי אמר לו. זה עולם שהורג דמויות למרות שזה לא משרת שום מטרה דרמטית (האמת היא שזה בעצם דומה לעולם שלנו… אתם יודעים מה, את זה אני אקבל). זה עולם שבו הומלס עיוור – שאם לא הבנו את זה על ידי מקל הליכה ומשקפי שמש הוא גם אומר "אני עיוור כעטלף" – נזכר ברגע הכי חשוב שבעצם יש לו פנס מתפקד בכיס. הרי כל הומלס עיוור מסתובב עם פנס וסוללות טעונות. אגב, מייק בכלל לא משתמש בפנס הזה אחר כך, אז בכלל לא ברור למה אנשי הפרופס טרחו על זה.
אבל את כל אלה, יחד עם חורים עלילתיים ודמויות לא קיימות, אני יכול לשים בצד. לי מה שהכי הציק, וכאן אני חוזר לתחילת הסקירה, זה ניקולס קייג'. הוא פשוט קטסטרופלי. הבחור שיכול לעשות תפקיד כפול ומושלם בסרט אחד, פה לא מצליח לשכנע שהוא בכלל יודע איפה הוא נמצא. זה ממש מסית את תשומת הלב מכל דבר אחד שקורה בסצנה.

קשה להגן על "נעלמים" והאמת היא שגם אין צורך. ועם זאת, הייתה לי סימפטיה אליו אפילו שצ'יזבט הרוחות הוא הפחות אהוב עלי מכל תתי הז'אנר של עולם האימה. אולי זה בגלל שראיתי כל כך הרבה לאחרונה, שאני יודע שזה יכול להיות גרוע הרבה יותר. למעשה, ממש לפני כמה חודשים עלה בבתי הקולנוע סרט אימה אחר בהפצה מצומצמת בסינמה סיטי, "מתוך העלטה", וגם בו זוג הורים מנסה לאתר את ביתם הקטנה שכנראה נחטפה על ידי רוחות. לא שמעתם עליו מעולם, וזה בסדר. ההבדל הבאמת יחיד בין הסרט ההוא (שביים לואיס קילז עם סקוט ספידמן וג'וליה סטיילס) לבין זה שלשמו התכנסנו, זה שבאחרון יש את ההוא מ"עימות חזיתי".