כל סרטי אינגמר ברגמן: חלק 10 – "על סף החיים", "פרסונה"

הקדמה לפרויקט: בשנים האחרונות הולכת ומתבבסת אצלי ההכרה שאינגמר ברגמן הוא אחד הבמאים האהובים עליי. אולם, בניגוד לבמאים אחרים אשר נמצאים אצלי בפסגה, לא בכל סרטיו צפיתי. גם בקרב הסרטים שראיתי, אני חש כי כתבתי על ברגמן פחות, או באופן לא ממצה, לעומת במאים אחרים. אני חש כי טרם הבעתי בפומבי את מלוא התפעמותי. בסדרת פוסטים זו אכתוב משהו על כל סרטי אינגמר ברגמן כבמאי, עם שאיפה לגעת בעתיד גם בסרטים בהם הוא היה מעורב גם כתסריטאי בלבד, אבל בלי התחייבות – וגם בלי חוקיות. פוסטים מסויימים יוקדשו למספר סרטים, אחרים לסרט אחד או חלק ממנו, וגם סדר הפוסטים לא יעקוב באופן כרונולוגי אחר התקדמות הקריירה של הבמאי השבדי אלא יקפוץ מזמן לזמן. המטרה היא שבסוף הפרוייקט, יהיה בבלוג טקסט על כל סרטי ברגמן, בדרך זו או אחרת. גם תאריך סיום הפרוייקט אינו מוגבל בזמן.

בפוסט העשירי בסדרה בחרתי לגשת בצורה ישירה לדילמה – האם לכתוב בפרוייקט על הסרט ״פרסונה״ (Persona) למרות שכבר דנו עליו בבלוג בשיחה ארוכה וטובה עם נחמן אינגבר? בסופו של דבר, החלטתי כי הפרוייקט לא יכול להיות שלם בלי סרט זה, שתמיד יש דרך חדשה לגשת אליו. מה גם שהיחס כלפי הסרט משתנה עם כל צפייה ובחלוף השנים, גם אם מדובר בשנים ספורות. לכן, בפוסט זה אנסה לגעת גם בדברים שלא הספקנו לומר בשיחה וגם לגשת אל הסרט דרך קישור לסרט אחר של ברגמן. שמו לא עלה בשיחה עם נחמן, אבל ניתן לקשר בינו לבין ״פרסונה״ באופן יחסית ישיר.

על סף החיים
Brink of Life

במחצית השנייה של שנות החמישים, ברגמן ביסס את מעמדו בעולם הקולנוע כאחד מן הבמאים הבולטים. כל סרט חדש שלו הפך לאירוע שעורר שיח על נושאים חדשים בהם נוגע הקולנוע. גם סרט זה, שהוקרן בבכורה בפסטיבל קאן, עורר בהתחלה תשומת לב רבה: בתחרות הרשמית ברגמן זכה בפרס הבמאי וארבע מן השחקניות בסרט זכו במשותף בפרס השחקנית. אולם, בחלוף השנים, דומה כי הסרט הזה נשכח מעט והוא זוכה לפחות הערכה מן הסרטים האחרים שיצר ברגמן באותה תקופה, כאשר גם הבמאי עצמו החשיב בדיעבד את הסרט לפחות טוב, וכזה שעובד בעיקר בזכות השחקניות הנהדרות. לדעתי, אף כי הסרט לוקה לעתים בסימבוליות מפורשת מדי, עדיין נותרו בו מספר סצנות חזקות מאוד, שהופכות את הצפייה בו לחוויה רגשית חזקה ומטרידה, בדומה לרוב הסרטים של ברגמן מאותה התקופה. אולם, אם בחלק מסרטיו מן התקופה הדגש היה על סוגיות פילוסופיות קיומיות, בסרט זה חוזר ברגמן לפן אחר, דומיננטי לא פחות ביצירה שלו: משברים אישיים קטנים, לרוב משברים אשר פוקדים נשים. למעשה, זהו אחד מן הסרטים הכי נשיים של ברגמן, והיו לו לא מעט סרטים בהם הנשים היו במרכז.

הרעיון לסרט בא משני סיפורים קצרים של הסופרת אולה איסאקסון, אשר עיבדה אותם לתסריט ביחד עם רעיון נוסף שהציע ברגמן. קל לראות מה משך את ברגמן לסיפורים: הסרט כולו מתרחש במחלקת יולדות בבית חולים, ושניים משלושת הסיפורים המרכזיים עוסקים בדילמה לגבי ביצוע הפלה, נושא אשר העסיק את ברגמן במספר רב של סרטים בשלב מוקדם של הקריירה שלו. כל אחת משלוש הנשים מצויה בשלב שונה בחיים שלה גם לגבי היחסים שלה עם בן זוגה וגם לגבי הנכונות שלה ללדת ילד.

הסיפור הראשון אליו אנו נחשפים הוא הבוגר ביותר באופיו. ססיליה (בגילומה של אינגריד טולין הנהדרת) מובהלת לבית החולים לאחר שעברה הפלה טבעית בשלבים מוקדמים של הריון. במהלך האירוע, היא מבחינה לא רק באיבוד התינוק שלה, אלא גם בתגובה של בעלה. היא מבינה כי הבעל אכן אוהב אותה, והיא יודעת כי היא רוצה ללדת. אבל היא גם מבינה כי בעלה עדיין לא מוכן לילד ולכן היא מחילטה לעזוב אותו. במידה רבה, הדילמה אשר פוקדת את הדמות אותה מגלמת טולין זהה לדילמה של הדמות אותה היא מגלמת ב״תותי בר״ (Wild Strawberries), הסרט הקודם של ברגמן. בשני המקרים, היא מציגה דמות נשית שמאוד מודעת לסביבתה וגם לחסרונתיה. דמות אשר נראה כי ניחנה באינטליגנציה רגשית גבוהה מן הרגיל, גם כאשר היא אומרת כי אינה מסוגלת לאהוב או לפתח קשר רגשי עם אדם אחר.

ססיליה כנראה מבוגרת יותר משתי הנשים האחרות בחדר בית החולים, וגם אם ההיכרות בין הנשים נמשכת זמן קצר, היא כן ממלאת עבורן סוג של דמות אם. זה קורה בדיוק אחרי שאיבדה את תינוקה שלה ברחמה, גם אם לא את היכולת ללדת בעתיד. עוד בטרם היא יוצרת קשר של ממש עם שתי הנשים האחרות, היא נפרדת מבעלה (ארלנד יוזפסון, בתפקיד קטן שמזכיר דמיוות שגילם בפירוט רב בשנות השבעים אצל ברגמן), בסצנה שמדגימה כמה אישה יכולה להיות אכזרית וקשה כאשר היא מדברת עם אדם אותו היא אוהבת, אבל רואה את הטווח הארוך של החיים באור האחר. התינוקות אשר הסרט דן בהם לרוב אורכו מצוים על סף הכניסה לחיים, כאשר לא ברור אם הם יוולדו לבסוף. אך לפחות לגבי דמותה של ססיליה הסף הוא אחר, שכן היא חצתה בתחילת הסרט את הסף ויצאה לחלוטין מן החיים אותם ניהלה עד לנקודה בה התחיל הסרט, כעת השאלה היא האם תתחיל לחיות מחדש.

לעומת ססיליה הנראית בוגרת, בחדר שוכנת גם סטינה (אווה דאלבק) אשר נראית ילדותית למדי בהתנהגות שלה, כמעט כמו ילדה בגוף של אישה. אבל דווקא אישה זו מצויה בהריון המתקדם ביותר וצוות בית החולים נוקט באמצעים על מנת לזרז את הלידה המתעכבת. במהלך הסרט אנו רואים שמאוחרי החזות הקלילה של התנהגותה של סטינה, זוהי דמות שמודעת לכאב וגם לאהבה וזוגיות. במפגש הקצר שלה עם בעלה (מקס פון סידוב בתפקיד קטנטן) אנו רואים כי היא האישה היחידה בסרט שהזוגיות שלה משלבת אהבה והסכמה על המשך הגורל. בחלקו האחרון של הסרט היא מובלת לחדר הלידה, בסצנה שעוררה בזמנו תגובות רגשיות קיצוניות שכן לא היה נהוג אז להראות לידה בקולנוע. בנוסף, גברים לרוב לא נכחו בלידות של נשותיהם באותה תקופה. אגב, זו לא הפעם הראשונה בה ברגמן הראה לידה בסרט – אבל את ״נשים ממתינות״ לא ראו הרבה אנשים מחוץ לשבדיה. מבלי לחשוף יותר מדי מעלילת הסרט, אגלה כי במהלך הלידה יש סיבוכים, דבר ההופך את הסצנה למלחיצה במיוחד, ואולי גם לכזו הבנויה על מציצנות יתר ולא על עידון בכניסה לעולם הדמויות, כפי שהדבר מתבצע לגבי שאר הדמויות בסרט.

בעוד שתי הדמויות הראשונות בהן דנתי שלמות עד כמה שניתן בבחירות שעשו בחיים, או אלה שעשו במהלך עלילת הסרט, הדמות השרויה ביניהן כולה לבטים. זוהי דמותה של יורדיס (ביבי אנדרסון) אשר מצויה בתחילת ההריון לאחר שהעובר שרד את מה שאובחן ככמעט הפלה טבעית, אך צוות בית החולים הצליח להציל אותו. דומה גם כי הצוות מבין שהאישה ההרה עשתה מאמצים על מנת להפיל את העובר באופן מחתרתי. אבי התינוק לא מועניין בהמשך קשר עם הדמות והוא אינו בה לבקר אותה, אך בטלפון הוא לוחץ עליה להיפטר מן הילוד הצפוי. במקביל, אחת מן האחיות בבית החולים מנסה לעודד את רוחה ובעיקר מעודדת אותה ללדת, מציעה לה אופציות רבות לתמיכת המדינה באם חד-הורית או במסירת הילד לאימוץ. גם לאחות זו יש מניעים לגבי האופציה של ויתור על לידה. כמו רבים מסרטיו של ברגמן, הסרט מתרחש רק על פני יום אחד ולכן אין בו תשובה חד משמעית לגבי הכיוון אותו בחרה הדמות.

כיוון שאין אנו יודעים האם הדמות אשר מגלמת ביבי אנדרסון הפילה את התינוק או ילדה אותו, יש כאן מהלך אשר יכול להתכתב עם התפקיד שהיא מגלמת ב״פרסונה״. לא מדובר בהכרח בחיבור ישיר – כל סרטיו של ברגמן מתכתבים באופן לא ישיר ומציעים דגשים שונים לעיסוק במספר דילמות, והבחירה האם להפוך להורים היא דילמה חוזרת. הילד הוא תוצאה של תשוקה רגעית, או של אהבה שיכולה לפעמים גם לדעוך. סף החיים בסרט הוא גם סף האהבה, וחלק מן הדמויות לא יודעות האם יוכלו להתמסר למען הזולת, או האם יהיה זולת אשר יתמסר להן כפי שהן זקוקות. לכן, מדובר בסרט עשיר ומרתק, גם אם הוא התיישן מעט ואפילו אם חלקים ממנו בוטים מדי בדרך זו או אחרת. בשיאיו, יש בו כמה רגעים שחבל שחובבי ברגמן יחמיצו רק כי באותה תקופה ברגמן יצר סרטים אחרים ששרדו את מבחן התודעה בצורה טובה יותר. אבל זה לא סרט להתחיל עימו את ההיכרות עם הבמאי וגם לא אחד מסרטיו הגדולים ביותר, בניגוד לסרט הבא בדיון.

פרסונה
Persona

ראשית, עלי לציין כי איני הולך ״להסביר״ את הסרט, לא מבחינת מה מתרחש בעלילה ולא מבחינת פרשנות אשר תמצה את כל הנושאים בהם הוא נוגע. פשוט, במקרה של סרט מסוגו של ״פרסונה״, כוחו טמון בין היתר בכך שהוא חומק מכל פירוש חד משמעי, מכל ניסיון לתאר בדיוק מה קרה בו ובמה הוא עוסק. אם מישהו אומר לכם שהוא הבין את הסרט במלואו, הוא כנראה לא הבין אותו כלל. אין שום דרך לפרש את הסרט באופן שאינו ניתן לסתירה על ידי דברים מתוך הסרט עצמו, או שהם לפחות מציבים אלטרנטיבה בכל הקשור להתרחשות הנראטיבית. מכיוון שהסרט פתוח למספר רב של פירושים מבחינת הנראטיב, גם מבחינת המוקד התמטי שלו או ההכרעה לצד זה או אחר, אין בו דבר שאינו משתמע לשתי פנים.

עם זאת, איני סבור כי הסרט טוען שאין מציאות אחת, באופן שתואם פילוסופיה פוסט-מודרנית שהסרט מתכתב עימה. גם אם פירוש זה לסרט הוא אפשרי ויכול להיות מעמיק. לדעתי הסרט עוסק בחוסר היכולת לגעת במציאות, להגדיר אותה, לשקף אותה ביצירת אמנות. ברמה אחרת, הוא עוסק בחוסר היכולת לגעת בזולת, גם כאשר מנסים להושיע אותו, גם כאשר חשים כלפיו אהבה, ובוודאי כאשר לא חשים אהבה למרות קרבה פיזית או קרבת דם לאחר. לעתים דומה כי הסובייקט האחר, גם כאשר הוא נוכח פיזי, לא יכול להיות מוגדר, מה שהופך אותו להזיה. וזה אפילו בלי להזכיר שכמעט בכל פירוש של הסרט לפחות דמות אחת אשר נראית בו חייבת להיות מוגדרת כמי שלא בטוח שהיא בחיים בשלב אשר מתואר בסרט, אם אכן הסרט מתאר נראטיב שיכול להיות מעוגן במציאות דיאגטית.

סביר להניח כי יהיו אנשים אשר ימצאו סתירה פנימית בפסקה הקודמת, או בכל הכתיבה שלי על הסרט, אבל הדבר מגבי אל הסרט אשר דומה כי הוא מצליח לגעת במקומות הכואבים ביותר דווקא היכן שיש בו סתירה פנימית. מקומות בהם פגיעה פיזית נדמית כאקט של הצלה, בהם בגידה היא סוג של בניית אמון. שחקנית אחת בסרט שותקת כל הזמן, השנייה כל הזמן מדברת, אבל דומה כי היא לא מצליחה לבטא בדיוק את הדברים שהיא רוצה לומר. הדברים המהותיים ביותר נאמרים בין המילים, או בין הסתירות בדבריה. לפעמים דרך מחוות גוף. התקשורת האנושית הופכת לפעמים לכנה ביותר כאשר אנו לא מודעים למסר אותו מעבירים. זה נכון בקשר שבין אדם לזולתו ובקשר שבין אדם לעצמו. לכן, הקשר בין שתי השחקניות בסרט הוא מיוחד – ייתכן והן מגלמות את אותו אדם, אך בו בזמן הן גם מגלמות נשים זרות הבוחנות זו את זו.

אבל עוד לפני שאנו חוזים בנשים, אנו חוזים בדמות מופשטת אף יותר. למרות שאין לה זמן מסך רב, היא דמות מפתח בסרט. זוהי דמות של ילד/נער, אשר הזהות שלו לא ברורה וגם קיומו לא ברור. יש בו סממנים גבריים ונשיים, הוא בין הילדות להתבגרות, וגם הוא לא אומר מילה אחת, אבל הוא מנסה לגעת – מנסה לגעת במסך בו נראית דמות נשית, שלפרקים היא אחת מן השחקניות, או שילוב של פני שתיהן, או משהו חמקמק אחר. דמות זו של הילד מצויה על סף החיים – לא ברור אם היא אכן קיימת, או עודנה בחיים. אנו חוזים בה לראשונה לקראת סיום הפרולוג של הסרט במה שנראה כמו חדר מתים, כגופה צעירה בין גופות זקנות. אבל חלק מן הגופות מתעררות לפתע לחיים, ובהן גם הילד הזה, אשר מרחף מעל הסרט כדמות של חי/מת. כמוהו גם הדמויות/הדמות אשר מגולמת בידי שתי שחקניות. השחקניות הינן ליב אולמן וביבי אנדרסון, שחקניות בעלות דמיון פיזי מסוים, אך אולמן משדרת חוזקה רבה יותר בעוד אנדרסון משדרת שבריריות. החזות שלהן תעבור היפוך מסוים במהלך הסרט, או יותר נכון – כמה היפוכים. אין בסרט תפניות בעלילה, אלא תפניות בנקודת המבט כלפי הדיאלוג או הקשר בין הגורמים השונים. אם כל דמות מצויה על סף החיים, קשה לומר כי בכלל יש בסרט דמויות של ממש, אולי רק ייצוגים. פרסונות שונות אשר היישות החושבת מציבה כמסיכה לקיום שלה, או מקווה לצאת דרכן לאוויר העולם.

כאמור, שום דבר בסרט אינו חד משמעי. אבל ניתן לומר כי קיים קשר בין הילד לבין הדמות/הדמויות המגולמת בידי השחקניות. ברמה הכי מובהקת, הוא יכול להיות בנם. אלא שעל אחת מהן נאמר כי היא התחרטה על כך שילדה ועל השנייה נאמר כי עשתה הפלה. במידה רבה, הוא הילד שנולד ולא נולד, בהתאם לבחירה של האם. ודומה כי לשתיהן יש חרטות, שכל בחירה מכילה בתוכה קורבן. במקרה של הבחירה האם להביא ילד לעולם, במידה ויש חרטה בכיוון זה או אחר, הרדיפה שלה תהיה כואבת יותר.

כפי שציינתי בכתיבה על הסרט הקודם בפוסט זה, נושא ההפלה נכח ברבים מסרטיו של ברגמן, החל מסרטיו המקודמים ביותר. אבל כאן הוא מגיע למיצוי המזוקק ביותר של הנושא – אין אפשרות להכריע בו מבלי להיות נתון לכאב בלתי פוסק. ברגמן לא מתנגד להפלות, אבל מתאר את הכאב שכרוך באי-הבאת חיים לעולם, וגם בגידול ילד לא ממש רצוי (אם בכלל ניתן להתייחס ליישות חיה כדבר לא רצוי). יש כאן ילד שננטש על ידי אמא שלא מסוגלת לגלות רגשות בשלב מסוים, או רוח רפאים שגדלה למרות שהאם החליטה לא להביא אותה לאוויר לעולם, רוח רפאים של קיום שלא התממש. בכל פירוש שהוא, האישה (או הנשים) שבמרכז הסרט לא מתפקדת כאם. יש בכך חתירה מסוימת נגד הייצוג המסורתי של נשיות. גידול ילדים הוא אופציה נשית קיימת בסרטיו של ברגמן, אבל לא אופציה יחידה. וכל בחירה אשר הגיבורה של ברגמן תנקוט, היא תהיה חשופה ללא מעט כאב. גם הגברים בסרטיו סובלים לא מעט, אבל לסבל של הנשים ברגמן מגלה יותר אמפתיה – גם מפני שהנשים סובלות ממעמד חברתי נמוך יותר שלא בצדק, וגם משום שנשים בסרטיו של ברגמן כמעט תמיד חכמות יותר מן הגברים, לפחות בכל הנוגע לאינטליגנציה רגשית.

לכן, שתי הפרסנות הבולטות בסרט, או שני הייצוגים הכי קונקרטיים בו של נוכחות אנושית, הינן שתי נשים. כל אחת מהן מייצגת פרסונה חברתית אחרת, כאשר המילה ״פרסונה״ יכולה להתפרש במספר דרכים – באופן פשוט כאישיות, אך גם כאישיות לא קיימת אשר מרחפת במחשבה, או כדמות במחזה אשר הגיבורה לובשת על עצמה. במקרה של היישות אשר מגלמת ליב אולמן, המחזה יכול להיות גם הסרט "פרסונה" וגם מחזה בתוך הסרט, שכן היא מגלמת שחקנית נודעת שיום אחד חשה גיחוך מול המקצוע שלה, הפסיקה לשחק ולמחרת הפסיקה לדבר, ולכאורה הפסיקה לתקשר. כלומר, היא אמנית. הקשר שלה אל העולם הוא על ידי חיקוי אנשים אחרים, או הכנסת חיים למילים של מחזאים אחרים. לכן, הניתוק שלה מן המשפחה שלה הוא גם הגיוני, כאשר לא פעם אמנים החיים בעולם הבדוי לא מצליחים לתמוך באנשים הקרובים להם בחיים ה"אמיתיים".

לעומתה, הדמות הנשית השנייה היא אחות אשר נשכרה על מנת לטפל בה. לכאורה, האחות מקריבה מעצמה באופן טוטאלי עבור האחר, במקום לנתק את עצמה מן הזולת, היא מנתקת את עצמה מן האנוכיות ומתמסרת לזולת. ניתן לפרש עשייה אמנותית, מכל סוג, כמעשה שיש בו מידה של אגואיזם. לעומת זאת, אחות מטפלת הוא תפקיד שכולו נתינה, אך יש בו גם מימד של ביטול עצמי. דמות זו הינה בדרך לביטול עצמי נוסף, מכיוון שהיא מאורסת ומכריזה כי תפסיק לעבוד לאחר נישואיה. כלומר, ברגע בו היא תתחתן היא תאבד את הגדרתה כאישה עובדת וכיישות עצמאית. וזוהי רק אחת מן הדרכים בהן הסרט חותר נגד קיומה כיישות עצמאית. בסופו של דבר אין בסרט אישיות מוגדרת זו או אחרת, רק מאגר דמויות שזורות, חלקן בעלות המחשה חזותית וחלקן לא. וגם כאשר יש המחשה חזותית, קווי המתאר בין אישיות אחת לאישיות אחרת מתטשטים.

אם נתייחס לשתי השחקניות הראשיות כמייצגות של אישיות אחת, לדעתי מדובר בזהות משולשת ולא כפולה. זאת מכיוון שהן מייצגות גם את במאי הסרט, אינגמר ברגמן, ולא רק בדרך בה כל אמן יכול בסופו של דבר לספר רק על עצמו. לאורך כל הסרט, ברגמן מכניס את עצמו במרומז, על ידי כך שהסרט נקרע, או שמוצג תהליך הקרנתו, או שנרמז כי ברגמן הוא הבמאי שלו. באותו פרולוג פתיחה עמוס ומרשים, בזמן שתמה הספירה לאחור המרמזת על תחילת הסרט, נראה קטע מסרט מצויר של אמיל רנו (יוצר הסרטים הראשון) ואז קטע מתוך הסרט ״כלא״ של ברגמן. בסיום הלא פחות מרשים ומתעתע של הסרט, אנו חוזים בברגמן ובצלם סוון ניקוויסט מצלמים את הסרט שאנו רואים, יחד עם כל אנשי ההפקה. כלומר, הסרט שב ומזכיר כי הוא סרט וכי הוא סרט של בן אדם ספציפי (ברגמן). לכן, הדילמות של הדמויות לגבי יצירה אמנותית, מיניות, הורות, והרצון לתקשר ולגעת, משותפים גם לבמאי, אשר תוהה בין היתר על ההקרבה שביצירת אמנות ועל הקשר בין האמנות לבין העולם. האם האמנות יכולה להיות סוג של קשר אהבה עם הקהל? הילד מן הפתיחה יכול להיות מפורש לא רק בתור ילד שנולד או לא נולד, אלא גם בתור קהל אשר צופה או לא צופה ביצירה.

הרצון של הקהל הוא לגעת, לקבל דבר מה מן היצירה. אבל לא בטול שלאמן יש מה לתת לו, שהוא יצליח לתקשר בצורה מובנת, בלי קשר למבנה המתעתע של הסרט. בדקות הפתיחה, ברגמן מנכיח גם את השואה ואת מלחמת וייאטנם, שהייתה בשלב יחסית מוקדם בעת היצירה, ובכך עולה גם השאלה של יצירת אמנות בעידן בו זוועות ההתנהגות האנושית מגיעות בצורה ישירה לטלוויזיה הביתית. האם יש טעם לעיסוק של ברגמן במשבר של נשים בודדות בעולם כה אכזרי? או שאולי העיסוק שלו בנפש האנושיות הבודדת חשוב דווקא בעידן זה?

כאמור, הסרט בכוונה לא מנסה לענות על אף שאלה, והשאלות שאני שואל הן רק חלק קטן משבילי הפרשנות אשר הסרט פותח. בין היתר, כמעט ולא נגעתי בעיסוק המאוד בולט בסרט במיניות מצד אחד, או בדת מצד אחר. או ברמזים רבים אחרים לסרטי ברגמן וליצירות קאנוניות אחרות בתרבות המערב. הסרט מזמין הרבה קריאות שחיות במקביל וניזונות זו מזו. הוא גם מאפשר לפרש אותו שוב ושוב בדרכים שונות. אף צפייה בסרט לא תהיה זהה ולא רק בגלל שיש בו דברים מפתיעים – היחס הרגשי לכל דבר הנאמר או מוצג בו שונה בהתאם למקומו של הצופה בחיים. למרות שרוב הזמן רק דמות אחת מדברת, רמת הכתיבה בסרט מקנה גם אמינות רגשית ולא רק אפשרויות לקריאות רבות. רמת המשחק הגבוהה של שתי השחקניות מרוממת אותו לכדי יצירה שעובדת על רגש לא פחות מאשר ברמה האינטלקטואלית. וברמה האינטלקטואלית, מדובר ביצירה אשר מסרבת להרפות.

הפרקים הקודמים:
חלק 9 – ״סונטת סתיו״, ״חליל הקסם״
חלק 8 – ״שיעור באהבה״, ״חיוכי ליל קיץ״, ״עין השטן״, ״כל הנשים הללו״
חלק 7 – ״החותם השביעי״
חלק 6 – ״פניה של קארין״, ״קיץ עם מוניקה״, ״נסורת ונצנצים״, ״פני המכשף״
חלק 5 – ״אל השמחה״, ״זה לא יכול לקרות כאן״, ״הפסקת קיץ״, ״נשים ממתינות״
חלק 4 – ״מעיין הבתולים״
חלק 3 – ״כלא״, ״צמא״
חלק 2 – ״סרבנד״
חלק 1 – "משבר", "גשם יורד על אהבתינו", "ספינה לעבר הודו", "מוזיקה באפלה", "נמל הבית"