פסטיבל חיפה 2015: "הברית הלגמרי חדשה", "99 בתים", "מחוץ לזמן"

זה היה יום של שמות גדולים בחיפה. גם מתמודד אירופאי לאוסקר הטוב ביותר בשפה זרה, וגם שני סרטים אמריקאיים בעלי פרופיל בינוני עד גבוה עם שחקנים שיכולים לעטר הפקות הוליוודיות יוקרתיות.
בינתיים גם התחרות הישראלית מתחילה לקבל תאוצה. "התעוררות" ו"למה עזבתני?" השנוי במחלוקת היו הסוסים הראשונים, ואתמול הצטרף אליהם יקירינו "היורד למעלה". היום יוקרנו שני סרטים אחרים שעושים את בכורתם הישראלית בחיפה, "אינרציה" ו"ברש". אני אהיה שם ובתקווה שאוכל לגייס כמה מילים בעלות משמעות עליהם למחר.

ואם אתם מוצאים את עצמכם בסלון ביתכם נטולי עיסוקים חשובים בסביבות שעה 17:30, העבירו לערוץ הראשון, שם אני אמור להתארח באולפן מפסטיבל חיפה ולהמליץ על כמה סרטים. אבל עד אז, הנה סרטי האתמול…

"הברית הלגמרי חדשה" – Le tout nouveau testament

אלוהים הוא בטלן אפס שממציא חוקים סתם מתוך סאדיזם, ומתייחס נורא לאשתו ולבתו הקטנה. זאת נקודת הפתיחה של הסרט שהוקרן בפסטיבל קאן האחרון, ולאחרונה קיבל את הכבוד לייצג את בלגיה באוסקר לסרט הטוב ביותר בשפה זרה. זהו, מעבר לכל, סרטו של ג'קו ואן דורמל, שמוכר בזכות "טוטו הגיבור", "החיים על פי ז'ורז'" ו"Mister Nobody" הפילוסופי ורב האפקטים שכמעט והופץ בארץ תחת השם, תתכוננו לזה… "אף אחד לא מושלם". אני רציני.
"הברית הלגמרי חדשה" מתחיל, כמו יותר מדי סרטים בפסטיבל הזה, בתנופה אדירה. עיצוב העולם שלו מסקרן ומקסים, רצף השחקנים שנחשף לנגד ענינו לא יכול שלא לשמח כל צופה קולנוע, הוא נורא מצחיק ונורא מלהיב.
נכון, יש בו מידה הגונה של קיטש. וב"הגונה" אני מתכוון ל"הגוף עלול להפסיק לייצר אינסולין מרוב מתיקות", אבל האמת היא שאם כבר קיטש, אני מעדיף אותו כזה יותר מכל קומדיה אירופאית אחרת שאנחנו נאלצים לסבול בשנים האחרונות. לפחות יש פה אסתטיקה מוצלחת ורעיונות חביבים.

"הברית הלגמרי חדשה" ממשיך, כמו יותר מדי סרטים בפסטיבל הזה, בבלבול מוחלט ואיבוד דרך. ככל שהסרט מתקדם, וחלק הארי שלו מוקדש להכרת הדמויות ולא לעלילה שאמורה להתקיים בזכותן, הוא מרגיש כעומס של המון רעיונות טובים שלאף אחד לא היה מה לעשות איתם ולכן נטחנו עד דק. ההומור המקסים שליווה את הסרט הופך לטרחני, וככל שעוד דמויות מקבלות את מקומן הסרט מאבד את הברק שלו.
בסופו של דבר זה מרגיש כמו זיווג ממש מוזר של "אמלי" האהוב ו"הבשורה על פי אלוהים" הפחות אהוב של אסי דיין.

ועדיין, היופי שלו מחזיק לכל האורך, אם כי יש לי לא מעט להגיד על מה שקורה בסופו בהקשר העיצובי-שמיימי, אבל אעצור בעצמי מחמת הספויילרים. הקאסט המשמח כולל את קת'רין דנב (שגם נמצאת בפסטיבל ב"בראש מורם"), פרנסואה דאמיין ("משפחת בלייה", "תפקיד חיי"), פילי גרוין, בנואה פואלוורדה ("שלושה לבבות", גם הוא בפסטיבל) ועוד. על הצילום אחראי כריסטוף בוקאמפ, שבעבודותיו בולטות אפשר למנות את "היפה והחיה" האחרון, "סיבוב הופעות", "צל הימים", "אמהות מושלמות" ועוד רבים.
בשורה התחתונה מבחינתי הוא היה סרט מאוד מתסכל, בעיקר בגלל ארבעים הדקות הראשונות והנהדרות שלו.

"99 בתים" – Ninety Nine Homes

סרטו החדש של במאי האינדי המוערך ראמין בהראני הוא "וול סטריט" לאחר חישובי אינפלציה. כמו הסרט מ-1987, זוהי דרמה שנוגעת במתח לעיתים, שבמרכזה סיפור חניכה על רקע עולם כלכלי, איש מרשים ומבריק שמייצג את אלו שיודעים לשחות במעלה הזרם (בשנות האלפיים אלו כבר לא תווכנים וסוחרי מניות, אלא אנשי נדל"ן) ומולו צעיר תם לב שרוצה לשרוד.
הסרט, ממש כמו סרטו המצליח של אוליבר סטון, מפגיש בין שני דורות על פי אותם כללי סיפורי מוסר אמריקאים. לאותו סוכן נדל"ן יש אפילו מונולוג שלם על "המצליחנות" שמאוד מזכיר את נאום "תאוות הבצע" של מייקל דאגלס, בתפקיד עליו זכה באוסקר.

והנה אני נאלץ לחזור על עצמי, ולתהות האם באמת מדובר בדבר שקורה באמת, או שמא אני כבר משליך על הסרטים התבוננות תבניתית, אבל כמו הסרט הראשון של היום, גם "99 בתים" פותח חזק, מחזיק את המושכות ומנהל הכל לפי החוקים בדיוק רב, ואז כחצי שעה לפני הסוף, כשהוא רואה את המטרה מתקרבת, הוא פשוט משחרר ונותן להכל לברוח לכל הכיוונים.
בדרמות אמריקאיות מהסוג הזה, אנחנו כבר יודעים בדיוק מה יקרה. תת הז'אנר הזה של סיפורי חניכה פועל על חוקים נורא ברורים שמוכיחים את עצמם כל פעם. אין רגע אחד ב"99 בתים" שלא היה צפוי מראש לכל מי שראה את "וול סטריט", "הניחוח המתוק של ההצלחה", "מלכודת לפרקליט", "השטן לובשת פראדה", "סיטי הול", "לילה יורד על מנהטן" ודומיהם. הוא תבניתי בצורה מתסכלת, בטח לקראת סופו כאשר הוא עובר מקלישאה לקלישאה.

ועם זאת, בשבילי הסרט עבד מעולה רוב הזמן. זה בוודאי קשור לסטינג המאוד רלוונטי שאותו הסרט פורש לפנינו על רקע המשבר הכלכלי, וכמובן הבחירה בדמויות המתעסקות בעיקול בתים. משהו בדרך הסיפורית שלו הזכיר לי מעט את "השליח" המעולה של אורן מוברמן מ-2009, וזה משהו שתמיד משמח אותי. הסרט מציג רצף של דמויות המופיעות לסצנה או שתיים ברגע האיום ונורא הזה בו הבנק מפנה אותם מביתם מבלי טיפה של רחמים, ובהראני הבמאי בונה יפה מאוד את הדרך בה הגיבור הופך מקורבן של השיטה לזה שמוציא אותה לפועל.
בנוסף, שני השחקנים הראשיים מצוינים במיוחד, ואולי אפילו יזכרו בעונת האוסקרים הקרובה. מייקל שאנון בתפקיד מייקל דאגלס ממשיך אמנם בקו הדמויות המאיימות ורוחשות הרע, אבל הכוח שלו עצום. לצדו אנדרו גארפילד המתוק מביא את הרגישויות המפורסמות שלו ובונה דמות חזקה מאוד.
לורה דרן עושה את המיטב, וכך גם צוות דמויות המשנה שבאות והולכות.

"99 בתים" הוא דרמה טובה ואפקטיבית, על אף הנוסחתיות ואיבוד השליטה בסוף, ויש בה סצנות מטלטלות במיוחד, כך שגם אם לא מדובר בצפיית חובה, יש בו מספיק עניין להחזיק את רוב אורכו.

"מחוץ לזמן" -Time Out of Mind

ואם כבר הזכרנו את "השליח", אתמול הוקרן בחיפה סרטו השלישי של הבמאי ממוצא ישראלי אורן מוברמן, שאחראי על אותו סרט נהדר שזיכה אותו במועמדות לאוסקר התסריט המקורי.
מוברמן הכין הפתעה לא כל כך נעימה לבאי פסטיבל חיפה היום, שחשבו שהם נכנסים לדרמה מרגשת בכיכובו של ריצ'רד גיר וקיבלו משהו אחר בתכלית. או כמו שניסח אותו איש חסר יכולות הריכוז שישב מאחורי: "מה? זה דוקומנטרי?"

"מחוץ לזמן" מתחיל בסצנה של פינוי בית, מה שלגמרי נראה כמו סרט השלמה למעשית העיקולים שהוקרן לפניו, "99 בתים". אבל אם סרטו של בהראני היה בנוי לפי כל החוקים, סרטו של מוברמן עושה בדיוק ההפך.
האמת שיש לי הערכה גדולה למה שניסה מוברמן לעשות בסרטו החדש. זו הפעם השלישית בה הוא מציג במרכז סרטו גבר אמריקאי שבור (אחרי "השליח" ו"רמפרט") שנמצא בתוך סביבה מודרנית שגובה ממנו מחיר כבד. אבל אם שני סרטיו הקודמים היו מונעי עלילה והתפתחות, סרטו החדש הוא כולו התבוננות קלינית בדמות הראשית ללא שום דבר המאפיין קולנוע נראטיבי כמו שאנחנו מכירים.

גיר, אשר נוכח בכל סצנה בסרט, מצולם כמעט תמיד מהבפנים החוצה. הוא הומלס אשר מבלה את זמנו ברחובות או במקלטים, והמצלמה כמעט תמיד מוצבת כאשר בינה ובין מושא הסרט נמצא חוצץ כלשהו, בין אם זה כיור, זגוגית, תאורת ניאון עירונית, מכוניות נוסעות, או אנשים שחוצים את הפריים. הוא רחוק מאתנו ואנחנו חווים אותו ממרחק, אבוד בתוך פריימינג כולא, מעיק ומבלבל. עיצוב הסאונד לרוב מתרכז בדבר ה"לא נכון", באופן שגרם לצופים מסביבי לתהות בקול רם האם מדובר בקולות של הסרט או בהפרעות מחוץ לאולם. הרבה פעמים הדיאלוגים שנשמעים בבירור הם של דמויות מחוץ לפריים, רחוקות מהדמות הראשית, שמדברות על דברים רגילים בזמן שהוא מנסה שלא לקפוא ברחוב.
הטכניקה הזו, יכול להיות שמטרתה להנכיח לנו את היותו של חסר הבית חלק ממארג סביבתי שנמצא מולנו ואנחנו לא לגמרי מודעים אליו, או אולי לייצר תחושת מחנק ודיסאוריינטציה. אולי אפילו שניהם. מוברמן וצלמו בובי בוקובסקי לא התפשרו כמעט לרגע ודבקו בסגנון מתחילת הסרט עד סופו. ככזה, אי אפשר שלא להעריך אותם על הויתור על כל דבר המזכיר נראטיב קלאסי, והתמקדות באווירה ובתחושות.

עם זאת, שני אלמנטים הרסו לי את הסרט לחלוטין. ואני לא מתכוון ל"פגמו" בו, כלומר, החלישו אותו אך לא הצליחו למוטט אותו לגמרי. אני באמת מתכוון ל"הרסו", במובן הפאטאלי של המילה.
הראשון הוא נוכחותו של ריצ'רד גיר, שבשבילי יזכר כאחת מטעויות הליהוק הגרועות ביותר שנתקלתי בהן בקולנוע.
על איכויותיו של גיר כשחקן אפשר להתווכח. אם אתם שואלים אותי, אני חושב שגיר הוא לא שחקן ומעולם לא היה אחד. נכון שיש תפקידים שיותר מתאימים למידותיו ולכן הפכו אותו למה שהוא, כמו "אישה יפה" או "שיקאגו", אבל מעבר לעובדה שאין לו יכולת לגוון או לייצר דמות שונה ממי שהוא, כאשר הוא מנסה בכל זאת, זה עובר בצורה צורמת במיוחד. אבל על זה עוד הייתי יכול להתגבר, אבל הבעיה הכי קשה היא שגיר לא עובר כהומלס מוזנח, כאיש שהחברה דחתה אותו והוא מחפש את זהותו ללא יכולת למצוא קצה חוט. גיר איש נאה כיום בדיוק כפי שהיה ב"ג'יגולו אמריקאי", ואם ניסו להסתיר זאת לטובת הסרט, הכישלון הוא נורא. בכל רגע נתון אנחנו רואים את המגה-כוכב הזה מול ענינו ולרגע הוא לא נעלם לטובת הדמות שלו, משהו שהוא אלמנט מכריע לסוג כזה של קולנוע אווירתי ומתבונן.
מבחינת גיר קל מאוד לראות למה הוא לקח על עצמו את התפקיד הזה (הוא גם חתום כאחד המפיקים). זוהי אמורה להיות ההזדמנות שלו להשיל מעצמו את הזוהר שאופף את אישיותו ואת הקריירה שלו, ולהראות שגם הוא יכול להתלכלך ולהיות כאחד האדם. כשנשים עושות את כך זה בדרך כלל מביא להן תשומת לב של פרסים, אם להיזכר במריון קוטיאר מ"יומיים ולילה" בשנה שעברה, וכמוה עוד עשרות שחקניות אחרות. לגברים זה איכשהו פחות עובד, ולגיר אין את היכולות להתעלות מעל המשוכה הראשונה והקריטית מכולן, שהיא הוא עצמו.

הדבר השני שהרס את הסרט הוא עשר השניות האחרונות שלו. לא אחשוף דבר מחמת הספויילרים כמובן, אבל מה שהיה יכול להיות שוט סיום אדיר, שמבהיר את כוונות הסרט להראות לנו את האנשים השקופים ורק אחד מתוך אלפי סיפורים טראגיים שסובבים אותנו ואנחנו לא רואים אותם, הפך בסוף למפגן של פחדנות מצד היוצרים.
אי אפשר להתכחש לעובדה שיש משהו באווירה של הסרט שבכל זאת מחלחל פנימה והופך למצמית ומהפנט אפילו לעיתים, אבל הטעות הפטאלית שהיא גיר, הופכת אותו לסרט אחר ממה שהוא צריך להיות.