לכבוד החגים: 10 הארוחות המשפחתיות הבלתי נשכחות של הקולנוע הישראלי
13 בספטמבר 2015 מאת מערכת סריטההחגים כבר כאן, ורובינו עומדים למצוא את עצמם מבלים לא מעט זמן עם המשפחות שלנו. לחלקנו זה עניין של שמחה וצהלה, לחלקנו זהו סבל שלא נגמר, ולרובינו זה גם וגם.
לכבוד הזמן המשפחתי הישראלי הזה, סביב האוכל והמסורת, החלטנו פה בסריטה לחזור אחורה אל כמה מסצנות הארוחות המשפחתיות של הקולנוע שלנו, שתפסו רגעים נפלאים, מצחיקים, מטרידים, מדכאים ובעיקר מאוד מאוד ישראלים – שזה אומר כמעט תמיד שילוב של הכל ביחד.
את הסצנות בחרנו ביחד, שלושת חברי הבלוג, ודרגנו במשותף. בסוף הפוסט תוכלו למצוא מי תרם את חלקו לכתיבת כל אחד מהרגעים האלו.
אז כמתנת חג, הנה מוגשות לכן עשר ארוחות קולנועיות כחול-לבן, שאולי יגרמו לכם לזכור שהמשפחה שלכם לא כל כך גרועה כמו שאתם חושבים…
בתאבון, חג שמח ושנה טובה!
10. "הדברים שמאחורי השמש" – 2006
הסצנה הזו מסרטו של יובל שפרמן אינה מציגה ארוחת חג, או סצנה בה כל המתחים מתפרצים החוצה. היא מציגה את חוסר התקשורת בתוך המשפחה לפני שמדברים על הדברים בגלוי, היא מציגה דינמיקה שאפשרית משום שלא כל הסודות ידועים. זוהי ארוחה משפחתית רגילה, שגרתית עד לדרגה כי בני המשפחה לא ממש יושבים יחדיו לאוכל. אב המשפחה מתעכב והבת הגדולה, נעמה, מחליטה להתקלח, אחרי שהיא מוטרדת מכך שאימה מקדמת תערוכת ציורים שלה באמצעות ציור עירום. כאשר האב נכנס, מגיעה עמו גם צעירה זרה אשר נסעה עמו במעלית. היא טוענת שבאה עבור נעמה והמשפחה מתייחסת עליה כידידה, מבלי שלדעת כי מדובר בבת הזוג של הצעירה שעדיין לא יצאה מן הארון, במידה רבה בפני עצמה.
הדבר הזה מאפשר לאורחת לצפות במשפחתה של האינטרס הרומנטי שלה כאשר הם אינם בוחנים אותה, ובעיקר לא מנסים ליפות את המציאות יותר מדי, כך שבין השורות עולים המתחים השונים ובעיקר העדר תשומת הלב לו זוכה הילדה הקטנה. הדיוק במשחק של כל הקאסט מאפשר לצופים להבין את הדברים אשר הדמויות עצמם אינן מבינות עדין – לא בהקשר של הסודות השונים, אלא בהקשר של הכרה עצמית.
9. "שבעה" – 2008
לאכול צריכים גם כשהאווירה שונה מאוד מחג, למשל בסרט "שבעה" של שלומי ורונית אלקבץ, סרט אשר שמו מתאר את הסיטואציה. גם בסרט זה, הסצנה שנבחרה אינה סצנת ההתפוצצות, בה כל הריבים השונים בין האחים אשר שכלו את אחיהם צפים, אלא סצנה מן הערב הראשון של השבעה, בה קערת בשר מוגשת לאבלים. מהר מאוד עולה הזעקה שאסור לאכול בשר בשבעה והקולות המסורתיים ביותר מבקרים את חילול כבוד המת ואת הטעות המרה. אף אחד לא מקבל בקול את האשמה על הבאת הבשר, או מאשים בגלוי את האחראית. אולם אנו יודעים כי את הבשר הביאה לילי, אשתו של אחד האחים האבלים, שאצלה במשפחה דווקא אכלו בשר בשבעה. בשקט ובפנים חתומות, לילי מפנה את הבשר ושומעת את העלבונות, מבלי להגיב. אולם ההשפלה שלה וחוסר ההתאמה שלה לקו הכללי של האבל לא נובע רק ממנהגי אכילת בשר, זהו רק כאב קטן שלה אשר מובלע בתוך הכאב הגדול אותו היא אינה יכולה לחלוק כמעט עם איש. רגע מינימליסטי זעיר, שאפשר כמעט שלא לתת עליו את הדעת בתוך פריים מאוד עמוס בדמויות. כישלון אישי קטן שהוא גם שבר בלתי ניתן לריפוי.
8. "בן זקן" – 2015
לאחר שנחשפנו להמון סוגים של התנגשויות פנימיות והסתבכויות בקורי העכביש שהן מערכות היחסים בתוך המשפחה, מגיעה הסצנה שבה התמונה משתנה. זה קורה בשוט סטטי ארוך ונטול קאטים לפריקת המועקה המצטברת של ארוחת ערב רגילה שהופכת למכריעה. הסעודה דווקא מתחילה שלווה, אך מסתיימת כשחלק מן הדמויות שוברות את הכלים, תרתי משמע, וכל אחת מתפוצצת בדרכה שלה ומאיפה שכואב לה. סדרת הפיצוצים הזו גורמת לשאר הדמויות להגיב בחמלה שטרם גילו עד כה אל בני משפחתם שתורם להיות הקורבן, ולא רק מהדהדת את מה שקרה לפניה בעלילה, אלא גם תהדהד בעצמה בבחירות הסופיות של הדמויות בכלל והגיבור בפרט.
7. "השוטר" – 2011
לא ארוחה רבת משתתפים כמו אלה שהיו לפני כן במצעד, אלה רגע קטן בין אב לבן, שביניהם ארוחת הערב הכי ישראלית שיש: בורקסים, גבינות, עגבניה.
בחלקו השני של סרטו הארוך הראשון של נדב לפיד, מבקשת קבוצת צעירים מהפכנית להפיל את עשירי המדינה ולהמליך את העניים. אלה שעד אותה סצנה נדמה שגם הם ילדי שמנת, אלא שאחד מהם, הנגרר הרגשי (מיכאל מושונוב) שעושה את זה כדי להרשים בחורה (יערה פלציג), חוזר אל ביתו שכולו דלות מפוארת, כפי שהפליא ללכוד בעדשתו הצלם שי גולדמן לאורך הסרט. הוא מוצא כתבים המוכיחים שגם אביו היה מהפכן, מה שלא עושה את הרושם המתבקש על אהובתו הנכזבת. בהמשך אף יגרור הצעיר את אביו אל המעשה הקיצוני שתחולל החבורה אליה הוא שייך, במקום למרוד בו מרד נעורים, על בסיס הקירבה אותה אפשר לראות ואפילו לחוש באותה סצנת הארוחה.
״השוטר״ הוקרן לראשונה בקיץ 2011 בפסטיבל ירושלים, אותו הקיץ שבו התחוללה מחאת המצב החברתי-כלכלי שאותה ניבא, וגם את כשלונה. כנראה שנמשיך לטבול בורקס זול בגביע אשל, ולחייך.
6. "הרחק מהיעדרו" – 2014
על פניו מדובר בסצנה שגרתית לחלוטין, אפילו עם פוטנציאל חביב: אב חד הורי מבוגר מביא לסדר הפסח הקטן והצנוע שלו ושל ילדתו היחידה, אישה עימה הוא החל לצאת לאחרונה. לראשונה מזה הרבה זמן יש נוכחות של מישהו חדש בבית, אולי אפילו מהצד זה יראה כמו משפחה אמיתית, כמו משהו נורמלי.
רק בתוך הקונטקסט עוכר השלווה בסרטה הקשוח של קרן ידעיה הסיטואציה הזו הופכת לסיוט סדיסטי שקשה להכיל. כי אותו אבא בשיטתיות של שנים מתעלל רגשית ומינית בילדתו היחידה, ועל אף כל זאת הוא כל מה שיש לה. האורחת – שלא מודעת לדבר – איננה יותר ממשחק מעוות של האבא, סיבוב הסכין בנפשה הנמקה של שאר בשרו. זהו גם הרגע שיגרום לגיבורה לקום וללכת לראשונה, רק כדי להגיע למקום נורא לא פחות, לפני שתמצא לעצמה עולם טוב יותר. אולי.
המשחק הזה בין הנורמליות שעל פני השטח לבין הגיהנום שנמצא באמצע החדר, הופכת את הרגע הזה לבלתי נשכח, בין אם נרצה או לא.
5. "לילסדה" – 1995
סרטו הטוב ביותר של שמי זרחין, לפחות לדעתו של כותב שורות אלו, הפך בעשרים שנות קיומו לאחד מסרטי המשפחה הישראלים האולטימטיביים, שקשה לזכור איך נראה הקולנוע הישראלי המיינסטרימי לפניו.
ב"לילסדה", נפגשת משפחה מורחבת לציין את ליל הסדר, ובתוך הקלחת הזאת רבים ומשלימים, לומדים להתמודד עם עצמם ועם עברם, הכל במינון מדויק של צחוק ורגש.
כפי שאפשר לדעת מהרגע שהסרט מתחיל, הסדר הזה לא יעבור בשלום. בשנייה בה כל הדמויות יושבות מסביב לשולחן אחד הכל מתפורר, וכולם מתפזרים לכל הכיוונים, רק בשביל לחזור חזרה לאותו שולחן בשביל סיום שהוא אולי מעט מעורר מחלוקות לגבי טיבו התסריטאי, אבל מכיוון שכבר הספקנו להתאהב במשפחה הזו על כל יושביה, כיף לשחרר עימם אנחת רווחה.
4. "מי מפחד מהזאב הרע" – 2013
הסצנה הזו היא אחד הרגעים בסרט שבהם שוברים הבמאים את המתח והמועקה של סצנות העינויים, בעזרת קצת הומור שחור וקמצוץ ישראליות שמוכיחה כי הסרט הזה לא היה יכול לקרות במקום אחר.
3. "הנוער" – 2013
באותו הקיץ שבו ראה אור מקרנה ״מי מפחד מהזאב הרע״, סרט אחר שלח את הגיבורים שלו אל מרתף ביתם במטרה להחביא שם סודות מבני משפחתם. ״הנוער״ של תום שובל הוא אחד מסרטי המשפחה הישראלית המרשימים והכואבים של העשור הנוכחי עד כה, בנוסף להיותו מותחן חטיפה קשה לצפייה. כיאה לדרמה על המשפחה הישראלית, היה ברור שבאיזשהו שלב תגיע גם ארוחת הערב המסורתית, כי מהו סרט ישראלי בלי סצנה בה כל המשפחה מתכנסת סביב השולחן כדי לחשוף בפנינו את הדינמיקות וההיררכיות הפנימיות? אבל בסרט הזה הסצנה המתבקשת מגיעה בשלב מאוחר יחסית, ובקונטקסט שונה מהרגיל. זוהי אחת מארוחות הערב המותחות ביותר שצולמו בקולנוע הישראלי, כזו שמסיחה את העלילה מן העיקר ומזכירה שהחוטפים המאוד לא מקצועיים הם בעצם ילדים.
זהו רגע של שני נערים שיושבים לאכול עם משפחתם בזמן שהם מחזיקים בת ערובה במרתף, של אב שמחשב את קיצו בעזרת סיגריות ה״טיים״ שלו, ושל אם שמרגישה שמשהו לא בסדר אבל מנסה לשמור על מראית עין נורמלית. בסיום הסעודה מורטת העצבים, שבה לא ברור האם סודם יתגלה או מה יבחרו לעשות הנוכחים במקרה כזה, פורשים המשפחה הגרעינית ואורחיה אל צפייה בטלוויזיה, מדורת השבט הנוחה של כל משפחה שלא רוצה לדבר או אפילו ליצור קשר עין. המשפחה ב״הנוער״ היא הכי נורמטיבית וישראלית שאפשר לדמיין לא רק בשתי הרמות בהן היא מוצגת, מה שמעל השולחן ומה שמוחבא עמוק מתחת, אלא בעיקר בכך שכל חלק בה פועל באנוכיות אך למען האחרים, עושה את מה שהוא עושה למען מה שהוא חושב שיהיה עתיד טוב יותר.
2. "אלכס חולה אהבה" – 1986
סצנת הארוחה המשפחתית הזו, בה מתיישבת המשפחה האשכנזית ביותר בתולדות הקולנוע הישראלי לציין את הגעתה של האורחת מחו"ל, מתמשכת על פני לא יותר מחמש דקות. אבל בתוך מסגרת הזמן הכל כך קצרה הזו, הצליחו להדחס יותר ציטוטים ואווירה אשכנזית מאשר כל סרט אחר.
מבחינתי, בתור תוצר של אשכנזי-האשכנז, רבע העוף המכובס והמדכא שעובר מצלחת לצלחת ונוחת בקול תרועה רמה מול האף והעיניים הנדהמות של הסועד, הוא לא רק רגע קולנועי אלא גם זיכרון אישי שנאלצתי לעבור לא מעט פעמים בילדותי, עד שהודעתי לכל בני משפחתי שאני עובר לצמחונות. אני חושב שהסצנה הזו מסרטו של בועז דוידזון עזרה להחלטה הזו.
"לא רוצה!", "פיצקלע של גרגלע", "זה לא דייר זה רוצייח", "פארוק, תסגור את התריס, אנחנו ליד השולחן" והאהוב עלי ביותר – "את באת לבר מצווה של אלכס, או שמעת מהשכנים אני רווק?", כולם דחוסים יחד, והופכים אותה לאחת הסצנות שפשוט אי אפשר להתנגד להן.
וכמובן, יוסף שילוח, שלפחות בערוב ימיו ולאחר מותו קיבל את הכבוד המגיע לו (ומופיע בשתיים מהארוחות המככבות במצעד, בתפקידים כל כך שונים זה מזה), ששאיבת המרק שלו הייתה בשבילי רגע טהור של אימה, גונב את ההצגה ונכנס לספרי הקאלט של המדינה.
1. "ביקור התזמורת" – 2007
סרטו של ערן קולירין מלא באנשים אשר החיים שלם פוספסו, בדרך זו או אחרת. סצנת ארוחת הערב מכילה מפגש בין שורה של דמויות שלא מימשו את חלום חייהם, מספר אהבות אשר כבו, העדר שפה משותפת וחוסר נחת. אבל כמו כל הסרט, זוהי גם סצנה על חיבור, על התגברות על קשיים, על הריקוד היפהפה הנמצא בתוך העצב, בתוך הדלות.
גבר מובטל מביא הביתה בהפתעה זוג נגנים מצריים לארוחת הערב, דווקא ביום ההולדת של אשתו. האישה בשלב זה כבר מלאת האשמות כלפי הבעל. בנוסף, הארוחה אשר אולי היו בה שאיפות לחגיגיות כוללת גם את ההורים של אחד מבני הזוג. האב מנסה באנגלית מאוד מוגבלת לתקשר עם האורחים ומספר על עברו בלהקת קצב, שם פגש לטענתו לראשונה את אשתו (האישה מכחישה את הפרטים). בדבריו יש שני עולמות – חיי הרוק של ימי נעוריו, והאהבה הסוערת לאשתו אשר הפכה עכשיו לזוגיות מבוגרת. לעומתו, אחד החיילים המצריים נדרש לספר על הקריירה שלו בתור מלחין, קריירה שהסתיימה בכתיבת פתיחה לאוורטורה, פתיחה אשר לעולם לא תסתיים. אבל מבין כל האכזבות, עצם השיחה על העבר פותחת משהו חם, פתאום כל הפספוסים והכישלונות מקבלים משמעות, פתאום דומה כי העבר קם לתחייה, כי למנגינה הלא-גמורה נוסף עוד תו, או לפחות עוד אשליה של תו. דווקא התוספת הלא קרויה של אורחים אשר ממש לא רצו להיות בארוחה או בעיירה בה מתרחש הסרט, נותנת לכל אחד מן המעורבים תמיכה נפשית, גם אם רגעית בלבד, גם אם המשבר בחיי הנישואין והאבטלה נותרו כשהיו. יצירת קשר אנושי לא פותרת הרבה, אבל יש לה ערך עתיר יופי בפני עצמה.
לסיום, עוד כמה סרטים עם ארוחות ששווה לזכור:
"ההיא שחוזרת הביתה"
"המנגליסטים"
"כלת הים"
"נדיה – שם זמני"
"עלים אדומים"
"תפוחים מן המדבר"
כל סצנה הכוללת את המפגש בין אשכנזי ואוכל חריף מסרטי הבורקס
חלוקת הטקסטים:
עופר ליברגל כתב על "הדברים שמאחורי השמש", "שבעה" ו"ביקור התזמורת"
אורון שמיר כתב על "בן זקן", "השוטר", "מי מפחד מהזאב הרע" ו"הנוער"
אור סיגולי כתב על "הרחק מהעדרו", "לילסדה" ו"אלכס חולה אהבה"
הפייבוריט שלי הוא "שבעה". כשחושבים על זה, כל הדרמה בו בעצם סובבת סביב ארוחות, בישולים, ניקוי כלים, הכנת קפה וכו'. כוס התה שאוולין מכינה לבן לולו, השיחה על האיברים הפנימיים שהמנוח כל כך אהב והמנולוג חסר הרגישות של קרן מור על הבופה בקלאב, כולם בלתי נשכחים. שיהיה לכם חג שמח!!