"אסון מהלך", סקירה

בתוך 120 הדקות של סרטו החדש של ג'אד אפאטו, "אסון מהלך" (Trainwreck), נמצאת קומדיה רומנטית תבניתית וחביבה בת שעה וחצי, כזו שכבר ראינו עשרות פעמים בעבר, אבל אנחנו תמיד שמחים לראות שוב. סיפור על גבר פוגש אישה, לשניהם יש כל מיני בעיות אישיות. בהתחלה הם לא מסתדרים מדהים, אבל אז הם קולטים שהם לא יכולים להיות אחד בלי השני. במערכה השלישית זה מתפוצץ ושניהם אומללים, אבל אחרי מונטאז' בדידות עם שיר קצבי-אך-מרגש יבינו שהם נועדו זה לזו והאהבה תנצח, אפילו את כל ההבדלים הכי קיצוניים בעולם, כמו למשל, היא מסודרת והוא מבולגן. דברים בלתי הגיוניים שכאלה.
בתוך "אסון מהלך" יש קומדיה רומנטית נורא מתוקה ונורא משעשעת עם גלריית דמויות שקל לאהוב. יש שם סרט שרוצה לפרוץ החוצה ולהיות מה שהוא, אבל לא נראה שלגמרי נותנים לו.

"אסון מהלך" רוצה להיות יותר ממה שהוא אמור, וקשה להאשים אותו. יש איזושהי הנחה רווחת בשנים האחרונות בהוליווד, שקומדיה רומנטית זה כבר לא מספיק. צריך להתקיף ממקום אחר. צריך הפוך על הפוך, צריך לפרק את הכרונולוגיה, צריך לעשות הכל כדי שלא תבינו שבעצם מדובר בקומדיה רומנטית, כי אתם עלולים שלא לבוא. וכאן הסרט לשמו התכנסנו מתחיל ללכת לאיבוד, מרוב טוויסטים על הז'אנר, מרוב רעש ולכלוך שמעכירים אותו.

הקטע של "אסון מהלך", שכתבה איימי שומר וגם מככבת בו, הוא שהוא לוקחת את קונספט ה-manic pixie dream girl אבל מגיש אותו עם טוויסט. בערך. ה-MPDG הוא ארכיטיפ ידוע בקומדיות רומנטיות. מדובר באותה בחורה משוחררת ושונה, שנכנסת לחייו של בחור רגיל והופכת אותם לחלוטין. הדוגמאות הידועות ביותר הן אלו של קת'רין הפבורן ב"צער בעלי חיים", קייט ווינסלט ב"שמש נצחית בראש צלול" וזואי דשאנל ב"500 ימים עם סאמר". אדווה כתבה אצלנו פוסט שלם על זה, אם אתם רוצים להכיר את העניין יותר לעומק.
ה"טוויסט", כביכול, הוא שב"אסון מהלך" הסיפור מתרכז לא בבחור הנורמלי המאוהב, אלא בצעירה שתשנה את חייו, אבל מראה גם את הצדדים האפלים והמטונפים של אותו ארכיטיפ, הדיכאונות, הבלבול, החרדות, החרטות וההרס העצמי. בתחום הקומי, כמובן. לא רק זה, אלא גם בסרט הזה, רחמנא ליצלן, האישה היא זו שאוהבת סקס, שמקללת ושותה. הלם. תעירו אותי כש"אסון מהלך" יגיע לשנת 1998, לשידור הפיילוט של "סקס והעיר הגדולה".
אסייג את הציניות ואומר, גיבורות שרוצות סקס בסרטי מיינסטרים אמריקאיים אינן הדבר השכיח בעולם. ככזה אני בהחלט לא מבטל את מה ששומר ואפאטו ניסו לעשות. למעשה, אני לגמרי מברך, ולא אשקר שזה גם די מצחיק. הבעיה היא שאפאטו לא הסתפק רק בזה, והעמיס על הסרט עוד ועוד.

כאמור, העלילה של הסרט פשוטה מאוד: עיתונאית צעירה, חובבת אלכוהול וסקס מזדמן שממש לא רואה את עצמה במערכת יחסים (שומר), מקבלת משימה מהעורכת שלה לכתוב כתבה גדולה על רופא ספורט רב פעלים (ביל היידר). אין לה כל עניין בספורט או בגבר המדובר, אבל כדי להתקדם במשרתה היא חייבת להסכים. עד כאן "איך להפטר מבחור ב-10 ימים".
להפתעתה, הדוקטור הנערץ מוצא אותה חביבה במיוחד, ומנסה לבנות איתה קשר רומנטי. היא באמת לא יודעת איך להתמודד עם זה, ובטח שהתדרדרותו הרפואית של אביה לא עוזרת לה לתפקד היטב ביומיום, ועד שתתאפס על עצמה היא תעשה את כל הטעויות האפשריות, לשמחת הצופים.

ה"רעש" עליו כתבתי בהתחלה בא לידי ביטוי כמעט בכל סצנה, והוא מרגיש כאילו שומר וג'אד אפאטו – שזהו הסרט הראשון בבימויו עליו איננו חתום ככותב – פחדו פחד מוות מכך שיחשבו שסרטם המשותף הוא בסך הכל קומדיה רומנטית חביבה. אפאטו, אחד מיוצרי הקומדיה האמריקאית החשובים ביותר של האלף החדש, העמיס על הסרט שלו כל כך הרבה הופעות אורח לא הכרחיות, בדיחות שחוזרות על עצמן שוב ושוב, ונתן דגשים על דברים כל כך משניים, שהסרט מרגיש לאה וארוך הרבה יותר ממה שהוא. אחרי שעתיים יצאנו בהרגשה שאנחנו כבר יממה עוקבים אחרי סיפור האהבה החמוד הזה.
הדוגמא המייצגת היא ג'יימס לברון, שחקן הכדורסל האגדי, המגלם את עצמו כדמות משנה בסרט. לברון איננו שחקן, ובכל זאת יש לו לא מעט רגעים מאוד מוצלחים מול המצלמה. למרבה הצער, הסרט סוחט את הנוכחות שלו באופן כל כך אינטנסיבי, שהבדיחה חולפת מהר מאוד ואנחנו בעיקר מתרכזים ביכולות המשחק המוגבלות שלו, הרבה אחרי שההתלהבות מכך שלברון החינני עושה צחוק מעצמו מול המצלמה פגה ונעלמה.
אותו דבר בדיוק אפשר להגיד על המתאבק ג'ון סנה, שמפתיע בהופעתו, אך דמותו והבדיחה הבודדת שמקושרת אליה נשחקות עד דק.

דוגמא נוספת לאותו רעש לא הכרחי, הוא שני קלוז-אפים אקסטרימיים על הצדדים הפחות פוטוגניים של הגוף האנושי. האחד הוא סצנה בכיכובה של ברך הפתוחה על שולחן הניתוחים, והשני הוא התמקדות תמוהה במיוחד על גבה פצועה. בזמן שלראשון עוד יש הצדקה, כי בסופו יש פאנץ' סלפסטיקי מצחיק, השני נטול משמעות במיוחד, כי באמת שבקומדיה הזו אין שום צורך בצלקת מדממת המרוחה על כך המסך, מעבר לאפקט ההלם, שאיננו רלוונטי לסצנה.
וזה עוד בלי לדבר על לפחות שלוש מסצנות הסקס המביכות ביותר שראיתי בקולנוע, כאלו שכמעט לא הצלחתי להישיר אליהן מבט.

האמת היא שזו לא הפתעה גדולה, בהתחשב באפאטו ובסרטיו. מידתיות אף פעם לא הייתה הצד החזק שלו, וגם לא שפה קולנועית משוכללת, שלא נאמר מהוקצעת. את שני סרטיו הראשונים כבמאי, "בתול בן 40" ו"הדייט שתקע אותי" אני אוהב אהבה עזה. את שני הסרטים שבאו לאחר מכן, "אנשים מצחיקים" ו"הכל יחסים", מצאתי מסורבלים, מבולגנים ולא מעניינים. זאת מכיוון שנדמה שאף אחד לא יכול להגיד לו למתן, או לעצור.
אם נחזור שוב לבנק הדוגמאות, בסצנה הראשונה של לברון בסרט, הוא מניח על צווארונו משקפי שמש. בזגוגיותיהן אפשר לראות בקלות את כל צוות הסרט משתקף, כולל איש הבום והמוניטור. זאת טעות כל כך בולטת, שכל כך קל לתקן, שברור שזה נורא לא מעניין את אפאטו. המצלמה פה בשביל השחקנים והבדיחות, ואם הבדיחה עובדת, למי אכפת אם הסצנה נראית מרושלת.

וגם פה, על פניו אין עם זה בעיה עקרונית. זה הצליח לו כבר פעמיים בעבר. וזה לא ש"אסון מהלך" נמצא על הסקאלה השלילית של אפאטו, בעיני, זה פשוט היה יכול להיות הרבה יותר טוב.

הסיבה העיקרית שבכל זאת "אסון מהלך" הוא צפייה מהנה כמעט לחלוטין, היא איימי שומר, ביל היידר ורוב קאסט המשנה שלהם.
אתוודה, מעולם לא צפיתי בתכנית הטלוויזיה של שומר, ובאופן כללי נחשפתי אליה רק עם מסע הפרסום של הסרט שכתבה עכשיו. אני לא יודע האם היא משחזרת בדיחות או מגלמת את עצמה. כל מה שאני יודע הוא שהיא מחזיקה את הסרט הזה נהדר. היא מעוררת חיבה, היא מצחיקה נורא, ואני מצאתי את עצמי בעדה, אפילו שהדמות שלה עוברת שינויי מצבי רוח נורא לא אמינים.
ביל היידר מוכיח שוב את היכולת שלו לעבור בין הקומי והדרמטי, והוא נותן לה קונטרה נפלאה. זה הזמן גם לשבח את הסרט על כך ששני גיבוריו רחוקים מלהיראות כמו ג'סיקה צ'סטיין וכריס המסוורת', וזה אפילו מעניק לסרט הרגשה ריאליסטית שלנו, האנשים הרגילים, קל להתחבר אליה, ועוד יותר קל לאהוב בזכותה את הדמויות.

בקאסט המשנה העמוס, אפשר למצוא את טילדה סווינטון נהנית מכל רגע, את עזרא מילר (שגילם את בנה של סווינטון ב"חייבים לדבר על קווין", ולוקח איזה רגע לשחרר את זה), את ברי לארסון המופלאה שממש לא מקבלת פה הזדמנות ראויה לכישוריה, את קולין קווין המצוין בתפקיד האבא הנרגן, ואת ונסה מאייר.
לסרט, כאמור, רשימת הופעות אורח שיכולה להתחרות רק במשהו כמו "החבובות: מבוקשות" ומכיוון שידיעותיי בעולם הספורט האמריקאי נושקות למביך, לא זיהיתי איש מהן, ועל כן מצאתי אותן מפריעות במיוחד.

בפוסט הקיץ השנתי שלנו, בו אנו חולקים את החששות והציפיות שלנו מהעונה החמה בקולנוע, הכרזתי על "אסון מהלך" כחשש הגדול שלי, כי הנחתי שהוא זה שיטה את המשוואה, האם אפאטו הוא במאי שאני אוהב או לא. הסרט החמישי היה חייב לשבש את המאזן מושלם עד כה – שני סרטים מצוינים, שניים הרבה פחות. אבל החיים, כמו החיים, לא הכינו אותי לאופציה שלישית: "אסון מהלך" הוא בדיוק באמצע. הוא הציר של האפאטו שאני אוהב והאפאטו שמבאס. זה שמכיר ואוהב את הקהל שלו, אבל זה שלא יודע להרפות כשצריך. מה שאפשר לומר גם על הסרט עצמו.

בכל מקרה, נראה לי שהגענו לסוף. אבל בשלב הזה אני רוצה להקדיש פסקה נוספת לסיום של הסרט, כך שמטבע הדברים מדובר בספויילר. אם עוד לא ראיתם, אתם מוזמנים להפרד ממני פה ולחזור אחרי הצפייה. אם זה לא מפריע לכם, אנא המשיכו לקרוא.

לפני שנים רבות ראיתי את הסרט "גריז" בפעם הראשונה (וכנראה האחרונה), ועל אף גילי הצעיר אני זוכר שנחרדתי מסיקוונס הסיום, בו הילדה הטובה סנדי (אוליביה ניוטון-ג'ון) משילה מעצמה את אישיותה והופכת למי שבחיר ליבה דני (טרבולטה) רוצה שתהיה – חתולת מין מעושנת בבגדים צמודים. זה היה נורא בעיני כבר אז, כי לא הבנתי איך הסוף הטוב של המחזמר הרומנטי הזה תומך בגיבורה שלו לבטל את עצמה לטובת מה שהגבר רוצה שתהיה.
הסיום של "אסון מהלך" הזכיר לי את התגובה שלי למהפך של סנדי, אם כי הפעם מדובר במשהו מעט יותר מורכב, שהדיון רק בו מרתק יותר מהסרט כולו.
בסיום הסרט, המתרחש במגרש כדורסל לאחר המשחק, מוכיחה איימי לבחיר ליבה שהיא השתנתה ושהיא אדם טוב יותר, על ידי הופעה פרטית בבגדי מעודדות, אותן צעירות שעליהן התבטאה בכך ש"הן אלו שעלולות למנוע מהנשים להמשיך לקבל את זכות ההצבעה" כי הן כלי בידי הגברים והספורטאים.

על פניו יש משהו מאוד בעייתי בסיום הזה, כי איימי מחליטה להשתנות לחלוטין – בגבול הריאליסטי – בשביל הבחור שלה. מצד שני, אפשר לפתח דיון האם איימי היא דמות מהקומדיות הפוסט-פמניסטיות (כלומר, הנשים שהגיעו למעמד נחשק בזכות עצמן, אך עדיין לא יהיו מאושרות ללא גבר לצידן) או שמא מישהי שהבינה שחייה כחובבת אלכוהול וסקס מזדמן לא מביאים לה אושר. על אף השינוי הקיצוני מדי, אני לא חושב שדין הסיום של "אסון מהלך" הוא כדינו של "גריז", מכיוון שפה בכל זאת יש את הקריצה, איימי עדיין איימי השלומיאלית והפרועה אבל היא כן משתדלת, היא כן רוצה להשתנות.
השאלה האמיתית היא האם – אחרי שהקריירה שלה נסקה והיא הגיעה לעמק השווה עם אחותה – פיסת הפאזל החסרה היחידה היא הגבר, והאם הוא לא היה מקבל אותה כמו שהיא. אני אמביוולנטי מאוד לסיום הזה, כי יש בו את האגדתיות המוגזמת של הקומדיה הרומנטית, חלק אינטגרלי מהז'אנר (ובמקרה הזה גם עשוי באופן מוצלח מאוד), אך מאידך יש בו דמות שעדיין מוותרת יותר מדי על עצמה, היא מנסה להכנס בכוח למסגרת שאינה הולמת אותה. הריקוד שלה בסוף איננו הכרה בכך שמעודדות הן אתלטיות לכל דבר, אלא נסיון לשחק את המשחק שנקבע על ידי הגברים. או לפחות כך נדמה.