פסטיבל ירושלים 2015: הזוכים, הזוכות, הטקס, וסיכום התחרות הישראלית

הערב (חמישי) הוכרזו הזוכים והזוכות בפסטיבל הקולנוע ה-32 של ירושלים במסגרות השונות, בזמן שהקרנות הסרטים יימשכו כמובן עמוק אל תוך הסופש ויזלגו אל יום ראשון. הזוכה המרכזי הוא ״תיקון״ של אבישי סיון, שגרף ארבעה פרסים (הסרט הטוב ביותר, שחקן, צילום ותסריט), תיקו עם ״פרינסס״ מהשנה שעברה. הוא הוסיף גם ציון לשבח מטעם פורום המבקרים, שובר שיוויון אם תרצו, בעוד צוות השיפוט של הפורום (שכלל גם את עופר שלנו) העניק את הפרס שלו ל״נדיה – שם זמני״ של טובה אשר. אגב, בשנה שעברה הוענק פרס הביקורת לסרטו של נדב לפיד, ״הגננת״, האחיין של טובה אשר. ״חתונה מנייר״ של ניצן גלעדי הוא ללא ספק זוכה מדליית הכסף של הפסטיבל השנה, עם פרס סרט הביכורים הטוב ביותר ופרס לשחקנית אסי לוי, בנוסף לציון לשבח בתחרות סרטי הביכורים הבינלאומית. גם כאן ההיסטוריה דאשתקד חוזרת, שכן ״עלים אדומים״ התחבב אף הוא על שני צוותי השיפוט שמעניקים פרסים ליצירות ראשונות. הסרט השלישי על הפודיום השנה הוא ״ג׳רוזלם״ של האחים יואב ודורון פז, עם פרס העריכה ופרס חביב הקהל.

שני סרטים יצאו מהתחרות עם אות השתתפות בלבד, שוב כמו ב-2014 – ״ארץ פצועה״ של ארז תדמור ו״האיש שבקיר״ של יבגני רומן. צר לי עליהם משום ששניהם סרטים עם מעלות רבות, שקולם ודאי יישמע ביתר עוצמה בתחרות פרסי אופיר. אגב, ״תיקון״ לא מתמודד השנה באופירים ולכן את ההצלחה שלו יוכל למנף בעיקר לכיוונים בינלאומיים, שכן יחד עם הזכיות התבשרנו כי הסרט יתמודד בתחרות הרשמית של פסטיבל לוקרנו השנה. הוא יישפט בין היתר על ידי נדב לפיד, שנבחר לכהן בצוות השיפוט הראשי של הפסטיבל, כך שאני באופן אישי מתכונן מראש לאופציה של פרס.

בהמשך אתרום את דעותיי על ״תיקון״ וחבריו לתחרות, אבל קודם לכן, הנה מה שקרה בטקס דקה אחרי דקה. אציין רק שזה אחד הטקסים המתוקתקים שראיתי לאחרונה מבחינת ארגון וסדר, וגם מזג האוויר הנוח ששרה על מדשאת הסינמטק בשעות הערב לא הזיק ליצירת אטמוספירה חיובית. בנימין פרידנברג ויערה פלציג, שהציגו את הסרטים לאורך כל התחרות, הנחו את הטקס במשותף. אלה הפרסים שחולקו לפי סדר חלוקתם:

סרט הילדים הטוב ביותר: ״מטוסי נייר״, רוברט קונולי.
צל״ש: ״שון כבשון – הסרט״
אחת היוזמות החביבות של הפסטיבל, הכוללת צוות שיפוט שמורכב מילדים בלבד.

מענק לסרט גמר תיעודי של סטודט/ית הוענק ל: מיה צרפתי, החוג לקולנוע וטלוויזיה באוניברסיטת ת״א, על סרטה ״היפה בנשים״.
מענק נוסף הוענק לסרט ״יניב״ של מעיין שוורץ ממכללת ספיר.

תחרות החוויה היהודית:
פרס אבנר שלו לסרט בנושא השואה – ״מורשת נאצית: מה שעשו אבותינו״, דייויד אוונס.
פרס ליה לסרט בנושא מורשת יהודית – ״זלדה: אישה פשוטה״ של יאיר קדר.

תחרות ברוח החופש:
פרס אוסטרובסקי לסרט תיעודי – ״כפתור הפנינה״, פטריסיו גוזמן
ציון לשבח – ״בלי לומר מילה״, ענת גורן
פרס קאמינגס לסרט עלילתי – ״שלושה חלונות ותלייה״, איסה קוסיה

התחרות הבינלאומית לסרטי ביכורים בחסות FIPRESCI:
פרס פיפרסצ׳י – ״שירים שלמדתי מהאחים שלי״, קלואי ז׳או
צל״ש: ״חתונה מנייר״, ניצן גלעדי (זוכה ישראלי בתחרות בינלאומית, חבר השופטים בכל סרטי הביכורים מכל המסגרות והארצות)

התחרות לווידאו-ארט וקולנוע נסיוני:
פרס ליה ון-ליר – ״אחרון היורים מגוף ראשון״, בועז לוין ואדם קפלן.
מקום אוסטרובסרי – ״מפעל״, מאיה גלר

התחרות לקולנוע ישראלי קצר:
אנימציה – ״שלג חם״, אירה אלשנסקי (בצלאל)
תיעודי – ״בינתיים מזל״, מזל בן ישי (מעלה)
בימוי – יהונתן אינדורסקי, ״החזן וים״. אינדורסקי גם השיק בפסטיבל את העונה השנייה של הסדרה ״שטיסל״, שהוא מיוצריה.
הסרט העלילתי הקצר הטוב ביותר – ״הקו של גרייס״, רותם קפלינסקי. רק לפני חודש זכה הסרט בפסטיבל סרטי הסטודנטים.
ציון לשבח לסרט עלילתי קצר – ״גבולות״, דנה לרר (החוג לקולנוע). בכיכובה של נעמי ״יונה״ לבוב

תחרות ון ליר לקולנוע ישראלי תיעודי:
הסרט התיעודי הטוב ביותר – ״הוטליין״, סילבינה לנדסמן
פרס הבימוי: נירית אהרוני, ״בת זונה״
ציון לשבח: ״פרינסס שואו״, עידו הר

בעניין הציון לשבח, הייתי רוצה להעניק צל״ש משלי לחברת צוות השיפוט ומבקרת הקולנוע יעל שוב, שגילתה גדלות נפש. המפיק של ״פרינסס שואו״, לירן עצמור, קרא להחרים את שוב בשל הסכמתה להחליף ברגע האחרון את יושב הראש הפורש שלומי אלקבץ, ואף השתלח בה בפרופיל הפייסבוק שלו. אותו עצמור, אגב, קרא להחרים את הפסטיבל כולו ואף לקח חלק פעיל באירוע מחאה שהתקיים במקביל לערב הפתיחה, בו הוקרן ״אל סף הפחד״, סרט המריבה השנתי. מיותר לציין שמחאה זו הייתה מיותרת, משום שלא רק שהסרט נכלל בתחרות אלא כבר הוקרן במסגרת הפסטיבל יום קודם לכן. לעומת זאת, שווה לציין שבהקרנה של ״פרינסס שואו״ בה נכחתי לא הייתה לעצמור שום בעיה להתחבק עם הנהלת הפסטיבל שממנו החליט לא למשוך את סרטו כמפיק. כל הכבוד ליעל שהוכיחה כי סרטים הם עניין הגדול אפילו מהאנשים שעושים אותם ולא נכנעה לנקמנות וחרמות. אני גם שמח בזכייה למרות שכשלתי מלהתחבר לסרט, ובזכות אהבתי והערכתי לקולנוע של הר ולמוזיקה של קותימן.

פרס פורום מבקרי הקולנוע בישראל:
פרס הביקורת – ״נדיה – שם זמני״, טובה אשר
ציון לשבח – ״תיקון״, אבישי סיון

תחרות חג׳ג׳ לקולנוע ישראלי עלילתי:
פרס חביב הקהל – ״ג׳רוזלם״, יואב ודורון פז. זה היה ברור מהתגובות של הקהל בהקרנה ואני שמח מאוד שזה התגשם.
פרס הצילום – שי גולדמן, ״תיקון״. זה נכון שסרטים בשחור-לבן בולטים תמיד, אבל לדעתי גולדמן באמת התעלה הפעם.
מוזיקה – אופיר לייבוביץ׳, ״בת זונה״. סרט תיעודי שזוכה בפרס המוזיקה הוא דבר נדיר ומבורך בעיניי.
עריכה – ״ג׳רוזלם״, רעות האן, יואב ודורון פז. פרס שמסכם את רוב ההישגים הטכניים של הסרט, כולל עריכת סאונד לדעתי.
שחקן – חאליפה נטור, ״תיקון״. בהחלט הופעת המשחק המעולה ביותר בסרט הזה, למרות שמדובר בדמות משנית לכאורה.
שחקנית – אסי לוי, ״חתונה מנייר״. שוב דמות משנה היא שזוכה, ושוב בצדק רב.
תסריט – ״תיקון״, אבישי סיון. כאן כבר היה ברור שמדובר בסוויפ לסרט המיוחד הזה.
ביכורים – ״חתונה מנייר״, ניצן גלעדי. גם צוות השיפוט הראשי, כמו שופטי פיפרסצ׳י, בחרו בסרטו העלילתי הראשון של הדוקומנטריסט.
הסרט הטוב ביותר – ״תיקון״, אבישי סיון. דעתי המקוצרת והעדיין-מתגבשת בהמשך.

״תיקון״ זוכה בפרס הגדול

סיכום התחרות הישראלית

עופר, שהיה שופט מטעם פורום מבקרי הקולנוע הישראלי, נמנע מלחשוף את דעתו על הסרטים הישראליים שהוקרנו עד כה בפסטיבל, מטעמים ברורים. אני החלטתי ללכת עם ההחלטה שלו ולכתוב במרוכז על כולם יחד עם הדיווח על הפרסים, בזמן שעל הסרטים הבינלאומיים כתבתי בעכבר העיר שני דיווחים.

שישה סרטים מקומיים באורך מלא התחרו השנה על פרס חג׳ג׳, שוותיקי הפסטיבל ודאי זוכרים את גלגולו הקודם כפרס וולג׳ין. שישה יצאו לדרך, אחד הצטרף (״ארץ פצועה״) ואחד פרש תוך כדי הפסטיבל. זהו ״למה עזבתני״, שהפך להיות השאלה המדוייקת ביותר שהקהל או הפסטיבל יכול לשאול את הסרט. למה עזבתנו ״למה עזבתני״? כנראה בגלל פסטיבל ונציה, שם אולי התקבל לאחת המסגרות. ההנחה היא כי הווניציאנים ידרשו בכורה עולמית ועלולים לפסול את הסרט מהיכללות בפסטיבלם בשל כך, אבל אני מוכרח לצאת כאן כנגד היוצרים שמושכים את סרטיהם בדקה ה-90 מירושלים לטובת ונציה – זוכרים את ״לבנון״ של שמוליק מעוז? ממש לא הפריע לו לזכות ב״אריה הזהב״, הפרס הגדול בתחרות הראשית, חודשיים לאחר שהוצג בפסטיבל ירושלים (והפסיד ל״עג׳מי״). מדוע? מפני שיש הבדל בין ״בכורה בינלאומית״ לבין בכורה במולדת הסרט. אני יכול להיכנס כאן לדוגמאות מחו״ל אבל נדמה לי שהנקודה הובהרה. בכל מקרה, ״למה עזבתני״ מותיר אותנו עם שישה סרטים שאהבתי משהו בכל אחד ואחד מהם, אז אני לא מתלונן. הנה הם, בצירוף מחשבותיי על הפרסים.

תיקון
(פרסים: סרט, תסריט, שחקן, צילום, וצל״ש פורום המבקרים)

כפי שכתבתי בדיווח שלי לעכבר העיר, סרטו של אבישי סיון הוא לא רק סיפור על בחור ישיבה שמתמודד עם יצרו המתעורר והמפריע לו ללמוד תורה, אלא גם סוג של מדרש בפני עצמו. במילים פשוטות, זהו סרט שמבקש שיהגו בו וינתחו אותו, אך דיון מעין זה יכלול ודאי לא מעט ספוילרים. כיוון שאיני יודע מה עתידו של הסרט מבחינת הקרנות נוספות, למרות סחף הזכיות, נראה לי שיהיה זה עוול לעשות זאת כעת, כשיש יחסית מעט שותפים לשיחה. דבר שכן נודע במהלך הפסטיבל הוא שהסרט התקבל לתחרות הרשמית בלוקרנו, אותו פסטיבל בו יכהן הבמאי הישראלי נדב לפיד כחבר בצוות השיפוט. אני חייב גם לומר שאיני מתפלא – סיון הוא חיית פסטיבלים ותיקה וסרטו החדש ממשיך את נושאי העיסוק של יצירותיו הקודמות, אבל הפעם תוך שימוש באסתטיקה שמקפיצה אותו מדרגה בעיניי.

הבסיס העלילתי של ״תיקון״ מזכיר במהותו של זה של ״המשוטט״, גם בו בחור ישיבה צעיר לא מצא מנוח ויצא לחפש מרגוע בלילות של ירושלים ולאחר מכן תל-אביב. אלא שהפעם מרחיב סיון את הדיון ביצר כמייצג של חיים, לעומת המוות הנוכח מאוד בסרט בכדי ליצור גישה מאוזנת. עוד נדבך שזוכה כאן לטיפול שעבורי היה חסר בסרטו הקודם הוא גיבור נוסף, אביו של הגיבור הראשי, שהסצנות בכיכובו כבשו אותי יותר מאשר אלו של הגיבור הצעיר (גם השופטים הסכימו איתי והעניקו פרס לחאליפה נטור). את סצנות החלום של האב, במיוחד את השנייה והמפורטת יותר, אני חושב שאקח איתי אל הנצח. זה התאפשר הרבה בזכות בנייה נכונה והדרגתית של הסיפור, אבל גם לא מעט בזכות המימד החזותי עליו חתום הבמאי במשותף עם הצלם שי גולדמן, שמוציא כאן את המקסימום מהפורמט של שחור-לבן כפי שעשה ב״לנגד עיניים מערביות״ (וזכה אף הוא בפרס).

הבנייה של הסיפור, בו דבר מוביל לדבר ומוטיבים מרכזיים נוצרים בו יש מאין (גן חיות שלם יש בסרט הזה, החל מהמקק של קפקא ועד בהמות כסוסים ופרות), מאפשרת לסרט לטפל בשאלה של אמונה מנקודות מבט שונות. היא גם זו שוודאי העניקה לסרט את פרס התסריט. חיים-אהרון (אהרון טרייטל), בחור הישיבה, גוזר על עצמו צום משום שהפיל את התפילין שלו. אבל הסיבה שהפיל אותו היא תשישות, בשל עבודת קודש שביצע גם על חשבון שינה. הדבר מוביל אותו להתעלפות, שמובילה אותו לשבור את הצום בשתי דרכים – אכילת דבר מתיקה בהיחבא, והבחירה להתקלח בבית, למרות שאסור לו לעשות זאת כבחור ישיבה (הוא אף מדגיש זאת בדיאלוג). אך האכילה בחדר מדרגות זר שולחת לעברו פיתוי בדמות אחת הדיירות שמבליחה, והמקלחת בבית מובילה אותו למפגש אינטימי עם גופו ועם יצרו. מה שקורה אחר-כך יכול להתפרש כהתערבות אלוהית, או כצירוף מקרים מוזר. אבל מעניין יותר לשאול איזה סוג של אלוהים התערב פה, ולבחון כיצד מה שאנו מאמינים בו משפיע על השקפת העולם שלנו עד כדי עיוורון.

זהו סרט מאוד לא פשוט לצפייה ברובו, אך כזה שמודע לעצמו ומתגמל את צופיו ברגע חסד מדי כל כמה סצנות קשות או איטיות. וזה בעיקר סרט שככל שסובלים בו יותר במהלך הצפייה, כך מרבים להרהר בו לאחר מעשה, בין אם באדיקות של תלמיד ישיבה או בריכוז מוגבל של מי שמחשבותיו נודדות. כך או אחרת, זו חוויה שאי אפשר לזלזל בעוצמה שלה, גם אם יש בה משהו לא שלם.

חתונה מנייר
(פרסים: ביכורים, שחקנית וצל״ש פיפרסצ׳י)

סרטו העלילתי הראשון באורך מלא של הדוקומנטריסט ניצן גלעדי (״ירושלים גאה להציג״) תפס לעצמו את משבצת הדרמה המרגשת והלבבית של התחרות הישראלית השנה. זה הקנה לו את פרס סרט הביכורים הטוב ביותר, יחד עם ציון לשבח מצוות השיפוט של פיפרסצ׳י שמעניק גם הוא פרסים לעבודות ראשונות. את החריגות שלו משיג הסרט קודם כל בעזרת הלוקיישן הייחודי של מצפה רמון, עם דגש על מלון ״בראשית״ (במידה וזיהיתי נכון), שהוא מקום עוצר נשימה שמספר סיפור שלם גם עם מצלמים רק אותו. הסיפור של ״חתונה מנייר״ הוא האלמנט השני שמייחד אותו מחבריו לתחרות, שכן במרכזו מצויה גיבורה הלוקה בשכלה באופן קל ומאלצת את סביבתה להתמודד עימה, בזמן שהיא עצמה מתמודדת עם המציאות בדרכה שלה.

את הגיבורה מגלמת בחן הקבוע שלה מורן רוזנבלט, שנעה כל העת בין הצלחה חלקית להשתלב בעולם לבין רגעים בלתי נמנעים של התנגשויות מסוגים שונים. מצד אחד, היא מתפקדת לחלוטין ואף עובדת במפעל לנייר טואלט ואף מבקשת להיות עצמאית ככל הניתן למרות התחנונים של אמה המגוננת (אסי לוי, גם היא נהדרת כהרגלה, ושמחתי לגלות שהשופטים חשבו כמוני בנוגע להופעתה והעניקו לה את פרס השחקנית). מצד אחר, נדמה כי הגיבורה מפתחת פנטזיות מסוכנות, בעיקר התאהבות בבנו של מנהל המפעל (רועי אסף, עוד נחזור אליו) וחלומות על חתונה עימו. במהלך הסרט יתברר שהדעות הקדומות על הדמויות אינן בהכרח נכונות, ושלמצוא את המקום שלך בעולם הוא משימה לא פשוטה בלי קשר למצב הרפואי בו נמצאת כל אחת מהן.

יש בסרט הזה המון תמימות ורוך, כנראה בהשראת הדמות הראשית, בזמן שעיצוב העולם מייצר ניגוד נוקשה בין הגודל והעוצמה של הנוף המדברי בכלל ומכתש רמון בפרט, לבין מיעוט הדמויות (ואפילו הניצבים) ומכאן גם נובע המינימליזם המסויים בקונפליקטים. בחירה זו מאפשרת לגלעדי לפתח בהדרגה את התהליך אותו עוברת כל אחת משלוש הדמויות שהזכרתי לעיל ולתת לכל אחת את המקום שלה, ממש כשם שהצילום של רואי רוט נותן כבוד לנוף שמפאר את עצמו בלי יותר מדי עזרה או משחקים מיותרים. קשה לי להגיד שהסרט אחיד בטון שלו, ויש בו רגעים מעט צורמים לצד כמה נפלאים (ביקור של מחזר ואביו, או שיחת הטלפון של האם במכוניתה), אבל בסופו מה שהרגשתי לא היה רחמים כלפי הדמות שגילמה מורן, אלא דווקא רצון להיות חבר שלה.

ג׳רוזלם
(פרסים: עריכה, חביב הקהל)

סרטם של האחים יואב ודורון פז (״פובידיליה״) היה הראשון שצפיתי בו בפסטיבל השנה במסגרת התחרות, אבל כבר אז היה ברור שהוא הולך להיות שונה מאוד בסגנונו מיתר חבריו. מדובר בסרט שיומרותיו הן בראש ובראשונה בידוריות, שמבקש לשלוח את הקהל שלו לרכבת הרים מהולה ברכבת שדים, ושהסגנון הקולנועי שלו הוא העכשווי מכולם – פאונד-פוטג׳ כחול-לבן. בפעם שעברה שנתקלתי בסרט מהז׳אנר תוצרת ישראל היה זה בסרטו הקצר של יונתן דקל ״אחד באפריל״, וכעת בזכות הפיצ׳ר של הפזים אני יכול לומר בביטחה שישראל היא המדינה שעושה את הסגנון הקולנועי הזה הכי לטעמי. הצופים גמלו לסרט בפרס חביב הקהל, ואין לי שום חילוקי דעות בעניין זה.

לצפות בסינמטק ירושלים סרט המתרחש ברובו בין כתלי העיר העתיקה, בזמן מתקפת שדים מהשאול, היה חוויה סוראליסטית למדי. הידיעה שרק גיא בן-הינום, המקום על שמו קרוי הגיהנום התנ״כי, מפריד בין הכסא שאני יושב עליו לבין אתר התרחשות העלילה ממש לא הרגיעה אותי לפני הצפייה. ואכן, בחלקו השני, ״ג׳רוזלם״ הרגיש לי אפקטיבי ומבהיל למדי מבחינת סוג האימה שהוא מנסה להלך על צופיו, ויצא שאפילו חלמתי עליו בלילה. וחלום נחמד ורגוע זה לא היה, מה שבטח אומר משהו על האפקט הקלאוסטרופובי עימו סיימתי את ההקרנה. חלקו הראשון הוא דווקא זה שהפתיע אותי באיכותו, משום שבדרך כלל אני מתקשה להתחבר לסיפור הבראשית של סרטי אימה ורק מחכה כבר שהכל יתפרץ. החידוש שהציע לי ״ג׳רוזלם״ הוא הנחת בסיסים עלילתיים ששיעשעו אותי עוד לפני פרוץ הזוועות והאקשן, למרות שהדמויות הן לא כאלה שיכולתי להתחבר אליהן.

כמיטב המסורת הז׳אנרית, גיבורי וגיבורות הסיפור הן בגיל צעיר וממוצא אמריקאי לא משכיל או חכם מדי. במקרה הנ״ל, שתי אמריקאיות (יעל גרובגלס ודניאל ג׳יידלין) ואמריקאי (יון תומרקין), הנפגשים במטוס אל ארץ הקודש. הבנות תכננו על המסיבות של תל-אביב, אבל אחת מהן נדלקת על הבחור שמבטיח לקחת אותן לבילוי של חייהן בירושלים. בפועל הם מגיעים אל הוסטל בעיר העתיקה, בניהולה של משפחה ערבית (תום גרציאני, שמגלם את בנו הבליין של הבעלים צריך להיות מועמד לאופיר על מה שהוא כאן). המשוגעים מסביב מזהירים מפני יום הדין ומתגלים כנביאי אמת, משום שבדיוק ביום כיפור נפתחים שערי הגיהנום ומתקפת מתים-חיים חמושים בכנפיים ושיניים חדות מתנפלים על העיר במטרה לקרוע אותה לגזרים. והם אפילו לא הדבר הכי גרוע שבוקע מן העולם שלמטה, מה שמאגד את גיבורינו לחבורה מאולתרת אך קלאסית לז׳אנר, שמטרתה למצוא את הדרך החוצה מהעיר בלי להינשך או להיטרף. על בריאת העולם הזו, המועברת לנו דרך עיניה של הגיבורה העוטה משקפיים חכמים, זכה הסרט בפרס העריכה.

אפשר להתחיל לנטפק את ״ג׳רוזלם״ מפה ועד הודעה חדשה, או אני בחרתי דווקא להתלהב מהברקות קטנות ששזורות לאורך התסריט (מה קורה כשמשאלה בכותל מתגשמת, שיחת הסקייפ האחרונה). אני גם מודה שחלק מהדמויות עלו לי על העצבים בשלבים שונים של הסרט, אבל זה רק הפך את הציפיה לגורלן למעניינת יותר, כנהוג בסרטי אימה. זאת משום שבסופו של דבר, ״ג׳רוזלם״ הוא בעיקר פאן, ועליי הוא עבד מצויין בזכות מעלות אלה, ואחרות שפירטתי בדיווחי לעכבר העיר. בבוא העת אני מקווה לאגד את דעותיי המפוזרות כאן ושם לביקורת קוהרנטית אחת.

נדיה – שם זמני
(פרס הביקורת)

לכאורה סרט ביכורים, למעשה עבודת בימוי ראשונה של אשת קולנוע ותיקה ומוערכת – העורכת טובה אשר (הרזומה שלה מתפרש מ״מאחורי הסורגים״ ועד ״שליחותו של הממונה על משאבי אנוש״, כולל כמה וכמה נקודות מפתח שלא אתחיל למנות כאן). הסגנון הקולנועי בו בחרה אשר לספר את הסיפור מפתיע לכאורה, אבל מאוד מסייע לסיפור בעיניי. לא בהדגשה של עריכה, אלא בסדרה של שוטים ארוכים ומוקפדים, נחשפת בפנינו נדיה (נטע שפיגלמן), צעירה ערביה שמבקשת לברוח מהחיים שמיועדים עבורה בישראל אבל מוצאת עצמה שוב במולדתה, הפעם בזהות יהודית בדויה שהפכה אותה למאיה (עדיין נטע שפיגלמן). היא חיה שני עשורים עם הסוד שהוא עברה וזהותה, מקימה משפחה משל עצמה אבל מבקרת בחשאי את אמה, אבל לבסוף העבר משיג אותה ומעמיד אותה במצב בלתי אפשרי.

אני מתנצל על החידתיות שבתיאור העלילה, אבל בעיניי עדיף לא לדעת הכל על הסרט, שכל אחד משלושת חלקיו הוא סיפור בפני עצמו שמכין את הקרקע לבא אחריו או מהדהד את קודמו. מה שהיה יכול להיות חומר למלודרמה מהסוג שאלמודובר היה עושה ממנה זיקוקין, מוגש דרך צילום מרוחק במכוון של טוליק גלאון (״עמק תפארת״) שיוצר פער בין סוג הדרמה לאופן בו היא מוגשת. זוהי בחירה שתיסכלה אותי במהלך הצפייה, אבל בסצנה האחרונה והיפהפיה מעניקה היוצרת את מפתח ליצירה כולה – לא הסרט הוא שנמנעת מדרמה גדולה מהחיים, אלא הגיבורה שלו, ובמידה מסויימת כל מי שחי בישראל. כל מי שבוחר לחיות כאילו אין בעיות מסביב, אבל מוריש את צרותיו לילדיו.

יכול להיות שיש מי שהאסימון ייפול לו או לה כבר בשלב הכותרות, שכן הסרט נכתב במשותף על ידי טובה אשר ובתה ענת, ולכן בהכרח עוסק ביחסי אמהות-בנות ומציג צורות תקשורת שונות ומגוונות ביניהן, חלקן לא מילוליות כלל. בשל האיטיות שלי בתפיסת המהות הזו ובהבנת הבחירה להשהות את הדרמה (בשלבים רבים צעקתי בתוך ראשי ״קלוז-אפ!״ אבל לא קיבלתי את מבוקשי עד לשלב מאוחר – ורק בסיום הבנתי מדוע), הרבתי להרהר לאחר ההקרנה במשמעויות הנוספות של הסרט שרק חלחלו אליי במהלך הצפייה. אני שמח לראות שחבריי לפורום המבקרים חשבו כמוני והחליטו לעמוד מאוחרי הסרט המאתגר ולהעניק לו את פרס הביקורת, שבשנתיים שהוא מחולק הלך לבני משפחת לפיד-אשר ואולי אפשר כבר לקרוא אותו על שמם.

האיש שבקיר

הקונספט בסרטו השני באורך מלא של יבגני רומן (״איגור ומסע העגורים״) נשמע כמו מקרה קלאסי של קולנוען שביקש לצאת לצילומים גם בלי תקציב גדול או תמיכה גורפת של קרנות הקולנוע – לוקיישן אחד (דירה), סיטואציה אחת (היעלמות מסתורית של דמות מפתח) ומספר סצנות מצומצם. מיעוט הקאטים הרי יכול להוביל לעריכה זריזה מהרגיל, והצילומים יכולים להסתיים מהר יותר גם בזכות אורך הסצנות וגם משום שאין הרבה מהן. או לפחות אלה היו הדעות הקדומות שלי לפני שנכנסתי לסרט, שהתגלה כמורכב ומסובך לעשייה הרבה יותר ממה שציפיתי לו, ולכן הרשים אותי למדי. למעשה, באופן אירוני הצרה הכי גדולה של ״האיש שבקיר״ הוא אולי מידה קלה של עשיית-יתר, דווקא במטרה לנסות ולהשיג תחושת אותנטיות וטבעיות.

גיבורת הסרט (בגילומה של תמר אלקן) מקיצה בערב שבת משינה לקול דפיקה בדלת. זהו שכנה ששב מבית הכנסת, המתרה בפניה שלא לתת לכלב שלה להסתובב חופשי. היא מניחה שבן-זוגה ירד עם הכלב, אבל השכן מתעקש שמצא את חיית המחמד מחוץ לדלת בלי שום סימן לבעל. הטלפון שלו לא עליו ואין שום סימן מתי יצא או לאן, וגם בירורים טלפוניים עם חברים לא עוזרים. מרגע זה מתחילה רכבת אורחים להגיע אל ביתה של הגיבורה, קרויים יותר או פחות, חלקם מבקשים לעזור בחיפושים אחרי הנעדר ולפתור את התעלומה ואחרים הגיעו במקרה, אבל גם זה רק לכאורה.

התפקיד של אלקן הוא כמעט בלתי אפשרי לכל שחקנית – עליה להפגין פחות או יותר את כל קשת הרגשות האנושיים, להתנהג אחרת בכל מפגש עם כל דמות חדשה אבל עדיין להישאר עצמה, ולעבור בין מצבים קיצוניים למדי בהינד עפעף, אבל עדיין להישאר אמינה וטבעית, כמתבקש מהסרט. היא מצליחה לצאת מכך בראש מורם, עוברת מחוסר אונים לזעם, זעף, ייאוש, פתיינות, מסכנות, אשמה ועוד. ההופעות של חבריה לקאסט מגוונות אף הן, גם באיכותן, והמצלמה של זיו ברקוביץ׳ (״בורג״) הופכת לדמות בפני עצמה כשהיא עוקבת אחר ההתרחשויות בחללים השונים של דירת הזוג.

מאוד אהבתי את התסריט בכל הקשור לתעתועים ורמזים כוזבים, לצד פיזור כמה חתיכות פאזל שאני שמח להשוויץ שליקטתי בזמן, מה שמסייע לייצר תחושת מתח ואפילו פארנויה אמיתית. פחות אהבתי את הדיאלוגים שחוזרים על עצמם, גם אם זה מתבקש מן המצב ונועד לברוא שפה יומיומית ולכן אמינה, ולגמרי התאכזבתי מהטוויסט הסופי. זה לא גורע מן ההישג, אבל שלח אותי הביתה בתחושה מוזרה.

ארץ פצועה

העלילה של התוספת המאוחרת לפסטיבל מתרחשת בכלל בחיפה, ועושה שימוש נרחב בלוקיישן ובגיאוגרפיה החיפאית, אבל בכלל לא בטוח שכדאי לחלק סרטים בין פסטיבלים על-פי אתרי הצילומים שלהם. כך או אחרת, בעיניי ״ארץ פצועה״ הוא סרטו הטוב ביותר של ארז תדמור (״הבן של אלוהים״, ״סיפור גדול״), ואני מסייג אמירה זו באופן בו אני בחרתי לקרוא את הסרט. תפניות העלילה ושינויי הפוקוס הסיפוריים יצרו לסרט שתי פנים, אחת מהן היא דרמה מאוד ישירה על המקום בו אנו חיים, והשנייה היא מותחן משטרתי עם השפעות קוריאניות. יכול להיות שהפרשנות השנייה היא רק בראש שלי, לכן ארחיב בנפרד על כל אחת מן הקריאות האפשריות.

הסרט נפתח עם תיאור מערכת היחסים בין שני שוטרים חיפאיים שיש ביניהם הרבה מן המשותף. הצעיר שבהם (רועי אסף, הבטחתי שנשוב אליו) נדמה חדור מוטיבציה ובעל חוש צדק מפותח, בעוד מפקדו (דביר בנדק) מעדיף לשלוט בעניינים בקור רוח ונחשד כנגוע בשחיתות. הדרגים העליונים פוקדים על הצעיר להפיל בפח את מפקדו, בזמן שנחשף בפנינו גם הקשר החברי בין המשפחות של השניים, ששני בניהם הולכים יחד לחוג ג׳ודו. הקונפליקט הפנימי של השוטר הצעיר נקטע בפיצוץ אדיר שנשמע בעיר התחתית בחיפה, שמתגלה במהרה כפיגוע קטלני השולח אותם לבית החולים למשימה נפיצה – לאבטח את המחבל שנותרו בו עוד חיים אחרי הפיצוץ, בזמן שבני משפחות המטופלים האחרים מעוניינים לנקום בו.

דרך נקודת מבט זו מציג הסרט את ישראל כמקום שבו למשטרה אין זמן לטפל בשחיתות שאוכלת אותה מבפנים בשל האיומים מבחוץ. כמדינה שבה אבות מורישים לבניהם גישה לוחמנית, ואזרחי ישראל לא ערבים זה לזה. כארץ שבה לשמור על הכסא ואפילו על הישבן של עצמך הוא האידיאל הנשגב ביותר, ושבה צעיר ערבי בוחר לנתב את הכעס שלו כלפי המקום בו הוא חי לכדי פיגוע התאבדות בגלל סיבה אישית דווקא – מחוסר אהבה. זוהי לא סתם ארץ פצועה, אלא כזו שמחטטת שוב ושוב בפצע במקום לתת לו להגליד. אבל כאמור, זה הסרט שפחות אהבתי מבין השניים שמתחבאים בתוך היצירה האחת.

הפן שאהבתי יותר בסרט הוא עלילת המתח שרקחו תדמור ושותפו לתסריט שלמה אפרתי, שמתהפכת על ראשה בכל רבע שעה בערך ושולחת את הגיבורים שלה מטה אל השאול בחיפוש אחר מזור לצורב את נפשם מבפנים לא פחות מהאופל שמתפשט בחוץ. אהבתי גם שהדמויות מעוצבות בסגנון ארכיטיפי, מה שמשרת את הסיפור ומסייע לשחקנים לייצג ולא רק ״לשחק״, ומכאן ההשוואה שלי למותחני משטרה דרום-קוריאניים. הצילום של אסף סודרי מסייע להדגשת מלחמת האור-בחושך, שכן הוא נוקט שוב בגישה שהחלה עם ״למלא את החלל״ (ואני מכנה ״אפקט נרות שבת״) הכוללת חשיפה מוגזמת של לובן ומשחקי פוקוס, כמו גם העיצוב האמנותי המרשים של רוב החללים, עליו חתום יואל הרצברג (״אנדנטה״, ״איים אבודים״). מעניינות אותי דעות נוספות על הסרט כדי לדעת האם הקריאה שלי מופרכת מדי, אבל אני מניח שגם במקרה שלו נחכה לחשיפה לקהל הרחב.