"הקפות", סקירה

בששת חודשי 2015 עד כה, יצאו לבתי הקולנוע 11 סרטים ישראלים. מתוך אלו, "הקפות" הינו הסרט הרביעי שהוא גם עבודת הביכורים של במאית, אחרי "בן זקן", "פרינסס" ו"פנסיון פראכט". הרבה קשר תימתי או סגנוני בין ארבעת הסרטים האלו יהיה מאוד קשה למצוא, אבל חיבור לאחד מהסרטים הישראלים שיצאו לאחרונה דווקא יש לסרטה הראשון של לי גילת – "המילים הטובות" של שמי זרחין, בו גילת חתמוה כעורכת התסריט (בנוסף, תוכלו גם לראות אותה בתפקיד קטן ומעולה ב"בורג" של שירה גפן).
הדבר המעניין בהקשר הזה הוא שזה עובד גם הפוך. רוח הקולנוע של שמי זרחין נחה על סרטה הראשון של גילת, לפחות זו של "הכוכבים של שלומי", "העולם מצחיק" ו"אביבה אהובתי", אלו שהביאו את קורותיהן של דמויות רבות החיות באותה שכונה, כשהליבה המרכזית היא הדינמיקה המשפחתית. אבל לא רק שם מסתיים הדומה, אלא גם בהומור, בעיצוב דמויות המשנה ובאהבה אמיתית לאנשים באופן כללי, כאשר אלו משמעותיים יותר מאשר החזות החיצוניות.
שני הסרטים חולקים גם את אותה העורכת, עינת גלזר-זרחין. מצד שני, כל כך הרבה סרטים בארץ יצאו תחת ידיה העסוקות שאולי זו לא חוכמה גדולה.

"הקפות" כבר הוצג בשלוש מסגרות בישראל, רובן עוד במהלך השנה הקודמת. הראשונה הייתה במהלך הקרנות האקדמיה כאשר הסרט ניסה את מזלו בפרסי אופיר 2014, שם להפתעתי הרבה נותר ללא מועמדויות (בשנה קצת פחות צפופה מזו, אסי לוי הייתה בטוח חלק מחמישיית השחקניות), ולאחר מכן הקהל הרחב יכל למצוא אותו ביום הקולנוע הישראלי. ממש לאחרונה נעל את פסטיבל קולנוע דרום, ועכשיו יצא להקרנות מסחריות סדירות.

הסרט מתרחש סביב אחד האירועים המכוננים של הקהילה שבמרכזו – ההקפות. זהו הרגע בו ילד (שנבחר בקפידה על ידי הרב) נושא את ספר התורה בחג שמחת תורה, וכמובן שהרבה רגשות גאווה משפחתיים ולחץ אטומי מצד הנבחר באים בעקבות זאת.
בפורמט אחר, ערב ההקפות היה אמור להיות השיא של הסרט, הקליימקס בסופו, אך לא בתסריטה של גילת. פה האירוע המשמעותי הוא מין נקודת ציר של הסרט, ובעצם מוציאה אותו מאיזון, באופן חיובי. זו בחירה מעניינת ולא מובנת מאליה, כזו שתפסה אותי מאוד לא מוכן אחרי שכבר חשבתי שידעתי לאן הסרט מוביל. ככזה יש בו אלמנט של הפתעה, לא משהו שקל לייצר באופן אורגני בסרט קלאסי במהותו.
עם זאת, נראה שהלב והתבונה של היוצרת הייתה בכל זאת יותר מחודדת בחלקו הראשון של הסרט, זה שלפני אירוע ההקפות, ועל אף שאלמנטים מקסימים נותרים בו לכל אורכו, הוא מאבד מעט מהחיות שיש לו ומתחיל ללכת במעגלים, עד לסיום מעט מזורז ומתוסרט מדי.

בתחילתו, הסרט מבסס לנו כדמות ראשית את אהרון (אגם אוזלבו), ילד יחיד בגיל בר המצווה, החי עם שני הורים קשי יום אשר ביניהם פעורה תהום עמוקה – האב (ליאור אשכנזי) רוצה עוד ילד למשפחתו, אך האמא (אסי לוי) מסרבת, כי גופה ונפשה מותשים מכל ניסיונות ההיריון הלא מוצלחים שעברה. אהרון עצמו נפגע גם הוא מהמתח בין שני הוריו, והגאולה מגיעה לו כאשר הוא נבחר על ידי הרב (אורי גבריאל. איזה שחקן גדול) להיות זה שיישא על כפיו את ספר התורה בהקפות.
החלק הזה של הסרט עבר לי בהנאה גדולה. אמנם הדינמיקה בין הילדים מוכרת מסרטים אחרים שעסקו בתחרותיות בגיל הצעיר, אבל יש בו ניצוץ מדבק. גם כי הוא נורא מצחיק, גם משום שנוצרה לי חיבה מיידית לאהרון ונורא רציתי שיצליח, וגם בגלל שחקנית צעירה במיוחד בשם שי אלקיים, שגונבת את ההצגה.
חלקו השני של הסרט מרפה כמעט לגמרי מאהרון ומתרכז בשני ההורים, ובקהילה מסביב להם. החלק הזה מאופיין במשחק מעולה, במיוחד של לוי וגבריאל, כמובן. אלברט אילוז, יעקב כהן ופלורנס בלוך (הנהדרת גם ב"המילים הטובות") יחד עם כל הקאסט מסביבם, מפיחים חיים בכל רגע ורגע. עם זאת, בעיני ההתמקדות בסיפור ההורים, על אף שגם הוא משובץ לא מעט רגעים יפים (כל סצנת בישול, וגם מונולוג "הילד החזק" של לוי שהוא שיא הרגש של הסרט), הופך להיות מעט מתיש וצפוי. הרבה אחרי שהקהל כבר הבין ועיכל, הוא ממשיך על אותו קו במה שמרגיש כמו קצת יותר מדי מאותו דבר.
הסרט כמכלול נחווה לי כמו שני סיפורים קצרים ששודכו יחד, כאשר כל אחד מהם בעל יופי משלו ובעיקר פוטנציאל גדול, אך נותרת בסופו הרגשה שהשלם קטן מסך חלקיו.

נקודת תורפה משמעותית אחרת של הסרט היא הצד הויזואלי שלו. הוא עשוי ברמה הגבוהה שמאפיינת את רוב הקולנוע הישראלי כיום, אך יש משהו שמרגיש מעט מיושן בדרך בה הסרט מתנהל חזותית, ולפעמים נדמה שהחללים שנבחרו לצילומי הפנים קטנים מדי בשביל המצלמה של שי גולדמן (שאחראי על כמה עבודות מדהימות בקולנוע כמו "לנגד עיניים מערביות", "ביקור התזמורת", וסרטיו של נדב לפיד, בין היתר) ולא מאפשרים לה מרחב תמרון. כתוצאה מכך, נוצרות זוויות מוזרות ולא נעימות, כמו גם תחושה שהיה אפשר יותר.

הדברים האלו מחלישים את "הקפות", אך הלב שלו עדיין נשאר גדול ופועם. יש בו כמות לא מבוטלת של רגעים מקסימים, כאלו שמייצרים פרצי צחוק בלתי נשלטים, ואי אילו דמעות לא רצוניות שמתגלגלות על הלחי.
הרגישות של "הקפות" והעובדה שהוא מרגיש כמו תוצר של אהבה גדולה לסיפור ולעולם בו הוא מתנהל הופכים אותו לצפייה מהנה ונעימה, כזו שאפשר להמליץ עליה בקלות.

צילומי הסטילס מתוך הסרט: רן מנדלסון