פסטיבל דוקאביב 2015: דיווח אחרון

פסטיבל דוקאביב 2015 הסתיים ביום שבת ה-16 למאי. בימיו האחרונים של הפסטיבל הספקתי להשלים לא מעט סרטים, רובם ישראלים, כולם נוגעים בעשייה אומנותית או בסיפור של משפחה.
רצף הסרטים היה קשה, גם מכיוון שקולנוע תיעודי מטבעו הוא לפרקים עצוב ודורש התמודדות עם הצדדים הלא פשוטים של החיים. לכן, בנקודה זו איני כותב על כל הסרטים שראיתי, אבל כן על שלושה שבלטו עבורי בגלל שהיה בעשייה שלהם משהו מיוחד, משהו שהותיר בי חותם.

סינדרום בנטביץ'

הבמאי גור בנטביץ' פותח את סרטו החדש בהגדרה מילונית של המונח אשר נתן את שמו לסרט: "סינדרום בנטביץ'" הוא הנטייה של האדם להלל את עצמו ולהקצין בחשיבות שלו. עם נקודת המבט הזו, יוצא הבמאי לחקור את ההיסטוריה של משפחתו.
אבל דומה כי גור בנטביץ' עצמו סובל דווקא מבעיה הפוכה. הוא מקטין את עצמו, מזלזל יותר מדי בסיפור המשפחתי שלו, גם בזמן שהוא חושף אותו במלוא תפארתו.

הסרט מתחיל בצילום בן כ-100 שנה, בו נראים הסבא-רבא וסבתא-רבא של הבמאי עם 11 ילדיהם, הצעיר מבניהם סבו של גור. בנטביץ' שב וחוזר לצילום הזה תוך שהוא עורך שני מסעות – בארץ הוא משוחח עם בני משפחתו, ובאנגליה הוא חוקר את המקומות שהיוו חלק מההיסטוריה המשפחתית, כאשר אשתו (מאיה קניג, שותפה לסרט בעריכה, הפקה, כתיבה וצילום) וילדיו הקטנים הם חלק בלתי נפרד מן המסע. עוד דור של בנטביצ'ים שעושה בלאגן בפריים ובפסקול.
כמו בסרטים העלילתיים של בנטביץ', חוש הומור משובח נוכח לאורך כל הדרך והאווירה נותרת קלילה, גם בחלקים האפלים ביותר של הסיפור המשפחתי. אך אווירה קלילה אינה קלות דעת, והיצירה של בנטביץ' מצליחה להיות מעמיקה, הן כדיוקן עצמי של יוצר והן כחשיפת הסיפור המשפחתי, אשר כולל כמה אנקדוטות מקסימות, השראה לשיר פופ, ויכוחים שונים עם הסביבה היהודית, הציונית והאנגלית, דרך אנשים שכתבו ביוגרפיות זה על זה, אמנים לא מוערכים מספיק וגם אמנית מוערכת מאוד. אולם ככל הסרט נמשך – מסתבר כי היו במשפחה לא מעט אנשים שאכן ראויים לכבוד מטעם הממסד בארץ.

סיפורה של משפחת בנטביץ' משיק בלא מעט נקודת בסיפורה של הציוניות – וגם אם המשפחה הודחקה לשוליים של התיעוד הרשמי, הרי שזה רק בשל שגעון הגדלות ותחושת הצדק העצמי אשר מאפיינת את המשפחה, כפי שהיא מתוארת בסרט. גור בנטביץ' אולי יוצא למסע אירוני כנגד המכובדות המזוייפת של משפחתו ונגד החשיבות שהשושלת מייחסת לעצמה, סוג של חשבון נפש מטעם הכבשה השחורה של המשפחה (גם אביו של הבמאי היה כבשה שחורה בתורו), אבל ייתכן שיש כאן מהלך מורכב יותר – דווקא מן הזווית של הנבדל והמקטין את עצמו, אולי תזכה המשפחה לכבוד לו רבים מבניה חושבים כי היא ראויה, אם כשושלת ואם כפרטים.
מה שחשוב אף יותר, שהוא שבנטביץ' מציע סרט קולח, המשלב בין צילום במצלמת כתף על ידי בני המשפחה יחד עם עבודה יפה של תמונות סטילס ואנימציה. איני חושף בטקסט זה את המאורעות השונים שעברו על בני המשפחה, שכן מהנה לגלות לבד את ההפתעות הרבות אשר חושף הסרט לאורך מעט יותר משעה.

בין אם מדובר בקולנוע העלילתי או בתיעודי (וזו ההתנסות הראשונה של הבמאי בז'אנר) דומה כי הקולנוע של בנטביץ' מוסיף להתבגר מסרט לסרט. ייתכן שעכשיו הוא הגיע רק לראשית גיל ההתבגרות, אבל הוא לא איבד כלום מחדוות היצירה ומן הקול האישי, אשר הופך כל סרט בו הוא מעורב לחוויה מיוחדת ומעוררת השראה.

17 התחלות על טליה

1. טליה שפירא הופיעה כשחקנית בכמה מן הסרטים הטובים והידועים ביותר שהיו בארץ – כאשר לא פעם היא הייתה אחד מן הדברים הכי טובים בהם; טליה שפירא הייתה קומיקאית נהדרת על הבמה; אבל זה לא באמת סרט על טליה שפירא.
2. אבל כן, בכל זאת, הסרט חושף פן חדש באישיות שלה, את כישרונה ככותבת בכל סוגי הכתיבה, מראה את הייחוד שלה כמבצעת, אבל כל זה רק בטעימות, כי זה לא באמת סרט על טליה שפירא.
3. כמו בסרטים רבים, גיבורו של סרט זה הינו הבמאי. במקרה זה יונתן בן טובים – בנה של טליה שפירא, שנפטרה בנעוריו. הסרט הוא על מערכת היחסים בין האם לבן כאשר הייתה בין החיים, אבל גם ובעיקר על מערכת היחסים הזו בשנים הארוכות בהם הייתה כבר מתה. זה סיפור על אהבת אם לבנה, סיפור על בן שמחפש דרך חדשה להגדיר את מקומה של אמו בחייו – לצד מקומה בתרבות הישראלית.
4. האומנם באמת ניתן לעשות סרט על אדם אמיתי, מורכב, שחי ופעל בנינו? הסרט סבור שלא, אבל בכל זאת מנסה. לכאורה, 17 חלקים שונים של הסרט כולם היו יכולים להיות התחלה של הסרט, הם בודקים סגנונות שונים בהם ניתן לייצר, בהם ניתן לומר דבר מה על טליה.
5. ולכן הסרט נע בין סגנונות שונים – מעיבוד עלילתי, לסיפור שכתבה, לסרט תיעודי של ראשים מדברים, מחומרי ארכיון מוכרים ופיסות מידע הנחשפות לראשונה, כולל הרבה חלקים מאחורי הקלעים של עשיית הסרטים השונים, אשר לא מצליחים להפוך לשלם בזכות עצמם אך מתחברים לסרט זה.
6. לא באמת מדובר ב-17 התחלות שונות. חלקים רבים הם המשך של התחלות קודמות, תוך ניסיון להתאמה סגנונית מסוימת. אבל כל תיעוד מחמיץ פן באישיות, כל האזנה מחדש לקלטות שהותירה אמא אינה מגע אמיתי עם האם.
7. מדובר גם בסרט על אובדן כפול: טליה שפירא גם היא איבדה את אמא בנעוריה ואנו שומעים אותה משחזרת את האירוע בסרט. אך למרות ההבדלים, כאשר היא מדברת בסרט על מות אמה היא גם מדברת במידה רבה על מותה שלה.
8. ויש את הקטעים שהכי פיצלו את קהל הצופים: קטעים בהם הבמאי נוסע ברכב ומדבר על הסרט, כאשר המצלמה עצמה מופנה לשמיים – רואה עננים, מנופים, חוטי חשמל. דברים מוכרים שקל להגדיר, חומר גלם של מציאות אשר אינה קשורה לשיחה. היקום המקיף אותנו המוסיף תמיד להתקיים. הסרט שאפשר לעשות שהנכיח את עצמו בשיחות על הסרט אותו לא ניתן לעשות. זהו קולנוע השואב השראה מן הקולנוע הניסיוני. לא כל צופה יקבל את הגיחה למחוזות הללו, אולם עבורי הסצנות האלו חיזקו אף יותר את האמירה שבלב הסרט.
9. כמובן, יש גם ליצירה רבדים נוספים. הבמאי יוני בן טובים חי והקים משפחה באנגליה. הוא מצלם באנגליה סיפור שכתבה אימו. אבל לצורך התחקיר הוא חוזר לארצה של האם, לשפתה של האם. למה שהותיר מאוחר.
10. לא מדובר באמת ב-17 התחלות, מדובר בסוף אחד, מוחלט, ברור. ידוע מראש. אבל גם כאשר הסוף הזה נמצא במרחק נגיעה, הדרך הרגשית אליו לא פשוטה, דרושות התחלות, שבילים עוקפים.
11. מכל הסרטים שנעשו בארץ, סרטו של בן טובים הזכיר דווקא את "ואלס עם באשיר" של ארי פולמן – ניסיון לגעת שוב בטראומה, תוך הבנה כי יש לגשת לשם בדרכים עוקפות, תוך הבנה כי מדובר בעיבוד קולנועי וכי הקולנוע הוא מדיום שמסוגל לבצע הרבה – אבל לא לבצע הכל.
12. מדובר בסרט עם סוף אחד נוגע ללב, סוף אשר מרחף מעל כל היצירה גם בטרם מגיעים אליו, גם כאשר דנים בדברים אחרים.
13. מדובר בסרט שחלק ניכר באיכויות שלו נובעת מכך שהוא מכריז מראש על היותו כישלון, לפחות כישלון חלקי. כך גם טקסט זה. הוא כושל בהגדרת הסרט, כושל בנימוק היופי של חלקיו השונים, לא מצליח להגיע ל-17 חלקים.

שיר יְדִידוׂת – ר' דוד בוזגלו

סרטו של רפאל בלולו נוצר מתוך תחושת שליחות: הכנסתו של ר' דוד בוזגלו לקאנון התרבותי. מדובר בגדול פייטני יהדות מרוקו במאה ה-20, משורר בעל קול ייחודי אשר דומה כי עד כה היה ידוע ונערץ רק בקרב בני העדה ממנה צמח.
מזמורי הבקשות של בוזגלו בקזבלנקה ריתקו את את הקהל המוסלמי והוא היה אחד מענקי התרבות במולדתו, טרם עלה לציון אליה כמה בזמירותיו. בוגזלו לא רצה שיקליטו אותו מבצע ועד שנותיו האחרונות לא רצה לפרסם את שירתו, אבל בכל זאת הצטבר די מספיק חומר גלם על מנת לראות כי מדובר באמן מוכשר בכל התחומים. יתרה מכך – החיבור שעשה בין השירה הדתית היהודית למוזיקה הערבית המודנית הופך אותו לאמן המשפיע במידה רבה על המוזיקה ועל השירה הישראלית בימינו – אבל שמו עדיין לא ידוע מספיק, אם בכלל.

דרך חלוקה לפרקים שונים, שילוב של מרואיינים אשר הכירו אותו אישית ושל מעריצים רבים, הסרט מצליח להציג תמונה מורכבת של ר' דוד בוזגלו. אבל דומה כי ליבו של הסרט הוא לא רק הגיבור שלו, אלא גם הקהילה אשר הייתה צמאה לו בשנים בהם פעל ונותרה צמאה לו בשנים שלאחר מותו – כי בשירה שלו יש משהו מלכד ואופטימי, דיבורים על תכלית לא רק באמונה באל, אלא גם בנוכחות בארץ ישראל ובהתבגרות על קשיי הקליטה. דמותו של בוזגלו הופכת למייצגת את התרבות העשירה אשר יהודי מרוקו הביאו עימם לארץ. הסרט מראה את פאר החיים של חלק מן היהודים במרוקו, את הקשיים שבלכלכל את עצמם בארץ ישראל (עליה הגיע ר' דוד בוזגלו במצב פיזי לא טוב ונותר מפרנס יחיד למשפחתו), אבל גם את הכמיהה לארץ ולאמונה. הסרט מראה כמה רבדים ועושר יכולים להיות בשירה דתית, שירה שכולה אמונה, גם כאשר יש בשירה ביקורת חברתית מסוג זה או אחר.
הסרט מספר הרבה מן הביוגרפיה של הדמות אשר עומדת במרכזו, אבל רגעיו הטובים הם הרגעים בהם הסיפור האישי פוסק לפתע והשירה של רבי דוד בוזגלו תופסת את מרכז הבמה.

לפוסטים הקודמים של דוקאביב 2015:
המלצות ואזהרות
דיווח #1
על הסרטים בקטגורית "עומק שדה"