אימת החודש – אפריל 2015: "ההשתלטות על דבורה לוגן", "כשהחיות חולמות", "ליצן"

אחרי סקירות "אימת החודש" של 2015 עד כה, שהיו מורכבות בעיקר מסרטים שנעים בין הזניח למאכזב ברובם, הגיע הזמן שהמזל קצת ישתפר. ואכן, אפריל הביא עמו כמה סרטים ממש מעניינים, שלא נאמר אפילו טובים מאוד בדרכם.

הפעם עם שלושה סרטים, כולם משנת 2014, שניים מארה"ב ואחד מדנמרק, ובסגנונות שונים ששווים התייחסות. פאונד פוטג', אנשי זאב וצ'יזבט אחד שנע על התפר בין הקומדיה לאימה. כמו כן, מסתבר שלכולם יש פחות או יותר את אותו הפוסטר, כפי שתיווכחו בקרוב.
לא בטוח אם זו אירוניה או סתם הדרך הטבעית שבה הדברים קורים, אבל אם הייתם מספרים לי על שלושת הכותרים האלו, ועל עיוור שואלים אותי לפני הצפייה מה יהיה הסרט הכי טוב מהשלושה ומה יהיה הכי פחות, הייתי נותן תשובות הפוכות לחלוטין ממה שקרה למעשה. וזה באמת הכיף של כל העניין הזה, לצלול לתוך סרטים בלי לדעת הרבה ולהיות מופתע לרעה ולטובה.

"ההשתלטות על דבורה לוגן" – The Taking of Debora Logan

הי, תראו, עוד סרט פאונד-פוטג'.
בגדול, מה שקורה זה שכל חודש או יותר אני נופל על איזה סרט מהסגנון הקולנועי שכל כך מאפיין את סרטי האימה של האלף החדש, ובעיקר יורה צרורות של תלונות. אם זכרוני אינו מטעה אותי, סרט הפאונד-פוטג' האחרון שבאמת הסב לי הנאה היה "המפרץ", לפני שנתיים, ואני תמיד מופתע מכמות הצופים שממש לא התחברו אליו.
"ההשתלטות על דבורה לוגן" היה אמור להיות עוד אחד בשרשרת התסכולים הזו, ולזה אפשר להוסיף את העובדה שהוא לא הגיע לאף פסטיבל חשוב. אם כי, בעצם, הניצחון שלו היה יותר מתוק כי הוא בכל זאת לא חלף מעל ראשיהם של חובבי הז'אנר ותפס לעצמו יותר ויותר תשומת לב באופן אורגני. שמעתי על הסרט הזה המון יחסית, וחיכיתי לראות אותו, ולו רק בשביל שאוכל לקטלג גם אותו כעוד מסמר בארון של הז'אנר.

הסרט בוים על ידי אדם רוביטל, ונכתב על ידו בעזרת גאבין הופמן. הם גם ערכו אותו יחד. והאמת היא שמגיעים להם הררי קרדיט על מה שהם עשו בסרט הזה, ולו רק בגלל שהם עבדו בתבונה שממש לא מאפיינת, למרבה הצער, יוצרי סרטים בסגנון הזה. הם אלו שהפכו את "ההשתלטות" למשהו שאולי לא בדרך להיחקק בתולדות הנצח, אבל מראה שכשמשקיעים באמת, מתקבל סרט פשוט מצוין, אפילו בעיניו של הצופה הסקפטי בעולם.
המשוכה הראשונה שהשניים ניטרלו היא הנחיצות של הסגנון וההתאמה שלו לסיפור. מכירים את זה שאתם רואים סרט פאונד-פוטג' ולא מבינים למה הדמויות ממשיכות לצלם ולמה הן לא פשוט הולכות הביתה? כאן זה מקבל הצדקה קודם כל. למה הסרט מצולם באופן הזה? כי הוא עבודת תיזה של סטונדטית לרפואה. למה הם לא בורחים ברגע שהדברים מתחילים להיות בעייתים? קודם כל, חלק מהם כן. דבר שני, היא חייבת להשלים את התואר. למה הסובייקטים שלה ממשיכים לשתף פעולה ולא בועטים את צוות הצילום הפולשני לכל הרוחות? כי הם צריכים כסף. זהו. אמנם זה לא הדבר הכי מבריק אי פעם, ובאמת שאין בעיה למצוא את החורים, אבל כנקודה התחלתית זה מספק מאוד.

הדבר השני והלא פחות חשוב, הוא שרוביטל והופמן לא פסחו על הדבר הכי קריטי לכל סרט – חיבור רגשי. על אף שזה נשמע כמו הדבר הכי מובן מאליו בעולם, זה בערך מה שהסרטים האלה הכי לוקים בו. קבוצה אטרקטיבית מדי של צעירים לא מעניינים מוצאים את מותם. למי אכפת. ב"ההשתלטות" הדמויות המרכזיות הן של אישה מבוגרת הלוקה באלצהיימר ושל בתה הדואגת. תוך כמה דקות פנימה, אנחנו מכירים בקושי שלהן וממש רוצים בטובתן. אלצהיימר היא מחלה איומה, ובסרט היא נרתמת כדי לפתוח לנו את הלב לנעשה על המסך.

בהקשר הזה, אני חייב לומר, בכל זאת מתגלה איזושהי בעייתיות מוסרית. להשתמש בתודעה קורסת של אישה מבוגרת ולהראות אותה הולכת לאיבוד שלא באופן מכובד (מכובד מדי, שלא נאמר, כמו ב"עדיין אליס" או "הרחק ממנה"), עירומה ומשוגעת לטובת הפחדה והגעלה, זה אולי לא הדבר הכי אצילי שיש. אבל מכיוון שהשאר עובד היטב, והסרט לא מנסה להיות דרמה איכותית, לי היה קל לוותר על הדבר הזה.

עוד אלמנט מצטיין במיוחד הוא המשחק. את שתי הנשים הראשיות מגלמות ג'יל לארסון בתפקיד דבורה המבוגרת והחולה, ואן רמזי ("משתגעים מאהבה") בתפקיד שרה, בתה. שתיהן מעולות, גם ביחס לסרטי אימה וגם באופן כללי. הן בוראות דמויות אמיתיות שנורא קל לרצות בטובתן ולכן המתח עובד היטב.
הדבר הבא ברשימת השאפו של הסרט היא שהוא אמנם נכתב ובויים בידי גברים, אבל הוא מנוהל ומתקדם על טהרת הנשים. ישנם גברים בסרט אבל הם משניים לחלוטין, ושלא כמו סרטי אימה בכיכובן של נשים, שבעיקר מאפשרים לגיבורות לצרוח ולרוץ ממקום למקום בבגדים מחמיאים, ישנו כוח נשי משובח בסרט הזה, שעושה כבוד ומנציח אותן ככאלו שיכולות וראויות לסחוב סרט ולעמוד במרכז עלילה.
דבר אחרון שאני רוצה לציין לטובה, הוא העובדה שבחרו להפוך את הדמות הראשית של שרה ללסבית. זו בחירה זניחה בסופו של דבר, כי הסרט היה עובד בדיוק אותו דבר גם אם היא הייתה סטרייטית, אבל זה חלק מהעניין. התסריט בחר להציב במרכזו דמות גאה ששלמה עם עצמה, והראה כמה זה בעצם לא כזה סיפור גדול. אותי זה מאוד הרשים.

זאת לא הנסיעה הכי חלקה והכי מפחידה אמנם, ויש שם קצת יותר מדי רגעים קלים מדי, כמו למשל רגעים מספר בהם הדמויות נכנסו בדיוק לחדר היחיד שבו אין חשמל ועכשיו המצלמה צריכה להיות החוצצת ביניהן ובין הפינות האפלות. גם העלילה היא לא בדיוק עולם שלם של מקוריות, אבל עם כך שהסרט מפתח אהבה לדמויות שלו ויש לו לפחות אימג' אחד מצמרר במיוחד (אל תעשו גוגל-תמונות לסרט הזה, חבל שזה יהרוס לכם), קשה מאוד להתווכח. "ההשתלטות על דבורה לוגן" הוא סרט האימה הבאמת-טוב הראשון שראיתי השנה.

"כשהחיות חולמות" – When Animal Dream

בפינה של חודש מרץ כתבתי על הרנסנס של סרטי אנשי הזאב, והסרט הדני הזה הוא בהחלט חוליה חשובה בו, אם כי לא באמת מרשימה למרבה הצער.
אולי זה לא הוגן להגיד את זה, כי אני לא יודע מה עמד מאחורי העשייה של הסרט, אבל אני כמעט חותם על כך שלפחות בפגישת פיץ' אחד לסרט הזה מישהו אמר ש"זה יעשה לאנשי הזאב מה ש׳הכניסו את האדם הנכון׳ עשה לערפדים". על פניו, זה אולי דבר מבורך, אבל הסרט השבדי משנת 2008 הוא אילן ממש גבוה להתלות בו.

הקונספט זהה: לקחת את אחת המפלצות הידועות ביותר של הקולנוע (ערפדים בשבדי ואנשי זאב בנוכחי), להעביר אותו לפינה קפואה בסקנדינביה, ולבנות סביבה סיפור של אהבה ראשונה והתבגרות מינית. הסרט הזה, שביים יונאס אלכסנדר ארנבי (Arnby, לא כמו כינוי לחיה הפרוותית החמודה), שזהו סרטו הראשון, מספר על נערה צעירה בכפר דייגים קטן בדנמרק המגלה שהיא נושאת פגם שקיבלה מאימה הקטטונית. גם העיירה בה היא חיה טומנת לא מעט סודות, וגם הפעם זה יסתיים בקליימקס מדמם שבו הטבע האמיתי יתפרץ החוצה ויאיים על שלום כולם.

את הגיבורה מגלמת סוניה סול ואת אביה לארס מיקלסן, שהוא גם אח של מאס, וגם השתתף בעונה האחרונה של "בית הקלפים". הם, וצוות שחקני המשנה, עושים עבודה מצוינת. באופן כללי קשה לומר שלסרט אין את הקטע שלו, אבל אם מקלפים ממנו את האווירה הנורדית המאוד מיוחדת, נשארים עם סרט שלא מחדש הרבה, או כלום לצורך העניין, ולא באמת נכנס לעומק הדברים בהם הוא בחר להתעסק.

"ליצן" – Clown

בשנת 2010 הרימו הבמאי ג'ון ווטס והתסריטאי כריסטופר פורד, טריילר פיקטיבי לסרט על ליצן קטלני, כמו שעשו ב"גריינדהאוס". הם החליטו לקרוץ לכיוון של האיש שביוקרתו הם חפצו והציגו את הטריילר כאילו הוא "מבית היוצר של מאסטר האימה אלי רות'".
רות' – ידידו של טרנטינו, הבמאי של "קדחת הבקתה" והשחקן מ"פיראנה" ו"ממזרים חסרי כבוד" – הוא דמות מאוד שנויה במחלוקת, וכנראה ממש אוהב שמתחנפים אליו. הוא החליט לקחת את הטריילר ואת יוצריו ולבנות ממנו סרט אמיתי. התוצאה היא "ליצן".

האמת היא שלדעתי הסרט לוקח הרבה פחות מהמורשת המפוקפקת של רות', והוא למעשה תוצר ישיר של עבודותיו של סטיבן קינג. יש בו לא מעט מ"הניצוץ" במיוחד בהקשר של איש משפחה למופת שהופך להיות הסיכון הכי גדול של בנו הקטן, מ"רזה" על הקללה שמעכלת את חייו וזהותו של הגבר האמריקאי, מ"החצי האפל" עם האלטר-אגו הרצחני, אווירת הפרבריות שהיא סימן ההיכר של קינג ברוב ספריו, ובראש ובראשונה, יצירת המופת הטוטאלית של קינג, הספר "זה" (It), שהוא בעיני אחד הספרים הגדולים ביותר של המאה ה-20, והוא מפורסם יותר מהכל בזכות הדמות של פניווייז, הליצן הדמוני.
הספר עב הכרס של קינג עובד למיני-סדרה איומה בשנת 1990, שלא ידעה כיצד לקחת את העלילה המורכבת שהיא בעיקרה מלחמת חורמה בין שני יקומים, והפכה אותו לצ'יזבט מטופש על ליצן שאוכל ילדים. לאחרונה התבשרנו שעיבוד נוסף לספר עומד לקרום עור וגידים, והפעם עם האיש שביים את "בלש אמיתי", קארי פוקונאגה. אני מתכונן לאכזבה כבר מעכשיו. זה באמת ספר שאי אפשר לעבד לקולנוע. אבל קצת סטיתי מהנושא.

"ליצן" מתחיל באקט תסריטאי די קלוש – איש נדל"ן מתבשר שהליצן שאמור להגיע למסיבת יום ההולדת של בנו הבריז משום מה, ובדיוק באותו הרגע הוא מוצא באחד הבתים אותם הוא מנסה למכור חליפת ליצן בתוך ארגז נעול. כמה נוח. לאחר שהוא שם על עצמו את החליפה הוא מתקשה מאוד להוריד אותה, ומגלה שהוא עובר טרנספורמציה לשד מיתולוגי מחריד.
אני לא חושב שיש דרך להציג את עלילת הסרט בלי שזה ישמע כמו פרק מקרטע של "סיפורים לשעת לילה מאוחרת". ובצדק. קשה מאוד לגרום לזה להישמע ראוי לצפייה. לכן, תארו לכם את הפתעתי כאשר גיליתי ש"ליצן" הוא יופי של קומדיית אימה, עם כמה רגעים מעולים, משחק מצוין, ובימוי שמצליח להתעלות מעבר לסינופסיס המצ'וקמק.

אני מניח שכדאי לסייג, ולהגיד שאחת הסיבות שכנראה נורא נהנתי מהסרט היא העובדה שהוא לקח אותי לסרטים שראיתי בשנותיי הראשונות כצופה אימה. אל "הד"ר המגחך" (Dr. Giggles) שכבר הזכרתי פה פעם בעבר, וכאמור לספרים של קינג ששתיתי בפתולוגיות במשך שנות-העשרה הראשונות שלי. כנראה שזה מה שעבד עליי לפני הכל, אבל אני באמת חושב שווטס, הבמאי, עשה פה כמה דברים מאוד מרשימים, בין אם זה לפרוש את העלילה באופן מסקרן, ובין אם להרים כמה סיקוונסים משובחים. זה סרט שאם רואים אותו בלי ציפיות, או לחילופין, חווים אותו כצ'יזבט שלא לוקח את עצמו ברצינות – אבל גם לא מזלזל בקהל שלו – נכונה צפייה מוצלחת.

אנדי פאוורס ולורה אלן טובים מאוד בתפקידים הראשיים, כאשר את ההצגה גונב פיטר סטורמר, שלאחרונה משתעשע בתפקידים קטנים בסרטי אימה, כמו למשל "קיץ אפל" ו"מיילו הרע". הוא לבדו משדרג את הסרט. על הצילום המצוין אחראי מתיו סנטו.

לכל פרקי "אימת החודש" מ-2013 ועד היום, לחצו על התגית שלמטה.

ההשתלטות על דבורה לוגן