מתחת לרדאר: ״הכומר״ (Calvary)

"מתחת לרדאר" היא פינה חודשית בבלוג, שמבקשת להציג סרטים חדשים, וחדשים-יחסית, אשר לא זכו לתהודה המגיעה להם לדעתנו. בין אם כי לא הופצו מסחרית בארץ, ובין אם כי תשומת הלב התקשורתית פסחה עליהם משום מה. מדי חודש, תוכלו למצוא כאן סרטים שאולי חמקו מעיניכם, אבל בעינינו ראויים להמלצה ולדיון.

החודש אני רוצה לדבר אתכם על סרט שכבר קיבל לא מעט כבוד כאן בסריטה. "הכומר" (Calvary), סרטו של ג'ון מייקל מקדונה, הוקרן במסגרת העונה השנייה של "סרטים מחוץ לזרם", עם הקדמה של עופר. עוד לפני כן, הסרט הוקרן בפסטיבל ירושלים האחרון, ואורון הרבה עליו בשבחים. ואם כל זה לא הספיק כדי לשכנע אתכם לצפות בו, אנסה גם אני את כוחי הדל. הסכיתו.

שמו של הסרט באנגלית מיתרגם ל"גולגולתא", שהוא מקום צליבתו של ישו. ואכן, גיבור הסרט, הכומר ג'יימס (ברנדן גליסון), מגלם באופיו ובדרכו מאפייניי מפתח שהושאלו מדמותו של ישו. ג'יימס הוא כומר בעיירה אירית קטנה, והסרט נפתח בתא הווידויים, כשאלמוני מתאר בפניו את ההתעללות המינית ארוכת השנים שהעביר אותו כומר אחר לאורך ילדותו. האלמוני מצהיר כי הוא מתכוון לרצוח את הכומר ג'יימס, כיוון שבהיותו "כומר טוב" מותו יעורר תשומת לב רבה יותר מרצח של "כומר רע". הוא קובע את מועד הרצח לשבוע בדיוק מאותו היום.

הסרט עוקב אחר ג'יימס ופועלו בשבוע שהאלמוני הותיר לו לחיות. וכך, אנחנו נחשפים לא רק לחייו האישיים של ג'יימס ולמערכת היחסים שלו עם בתו (קלי ריילי), אלא גם (ואולי בעיקר) לדמויות שונות בקהילה הקטנה, לשיחותיו של הכומר עמן ולניסיונותיו לסייע להן. כמו הדרך שצעד ישו לגולגולתא, ויה דולורוזה, צועד גם ג'יימס בדרך ייסורים משלו. היכולת שלו לעזור לקהילה שלו מוגבלת, ונראה שהוא נושא על כתפיו את כל משא הכאב של אנשיה.

ג'יימס מנסה להביא את אנשי הכפר לידי גאולה, לא דתית בהכרח, אלא מוסרית. על הגאולה שלו עצמו נראה כי הוא ויתר, או אולי מוצא אותה בתפקיד שלקח על עצמו. כבר בתחילת הסרט אנחנו מתוודעים לכך שג'יימס יודע מהי זהותו של האלמוני (כנראה דרך זיהוי של קולו), אך הוא לא מעוניין לדווח על כוונותיו למשטרה כדי להציל את עצמו. במקום זאת, נראה כי הוא מעוניין להציל את האלמוני. כצופים, אנחנו לא יודעים מי מאנשי העיירה הוא הרוצח הפוטנציאלי, ולכן כמעט כל מפגש ושיחה של ג'יימס עם אחד מהם עלול להיות מפגש שלו עם הרוצח. זה יוצר דינמיקה מרתקת, כשהדמות הראשית יודעת מה זהותו של האלמוני, אך עבור הצופה הוא יכול להיות כל אחד. שכן, מצד אחד ננסה למצוא במפגשים הללו רמזים מעידים, ומצד שני נחזה בג'יימס משוחח עם כל אחד ואחד מהם לא כרוצח פוטנציאלי כי אם כאדם בעל משמעות, שבחוכמה ובחמלה מנסה להגיש להם את מעט העזרה שיש בכוחו להגיש.

במהלך הצפייה לא חשתי תסכול מכך שג'יימס לא מנסה לפעול כדי למנוע את הרצח, וגם לא ממש בער לי לדעת מי מאנשי הכפר הוא האלמוני הרצחני. זה יכול להיות כל אחד מהם ואף אחד מהם, הפנמתי, וזה היופי שבלסמן רוצח שהוא גם קורבן. כולם פגומים וכולם סובלים, וכמעט אצל כולם צפה ועולה נפש מורכבת; כזו שיש בה גם עדנה ויופי שאנחנו מצליחים לגעת בהם, רק מעט, כי אנחנו רואים את האנשים הללו דרך עיניו של הכומר. זה התחבר לי לכך שג'יימס שואף לעזור לאלמוני אבל לא רק לו. הוא מגיש עזרה לכל אחד מאנשי העיירה, לא כי אחד מהם עשוי להיות האלמוני, אלא כי זה פשוט מה שהוא עושה.

בעיני, זו הצגה מרתקת של תפקידו של מנהיג רוחני. ג'יימס כמעט ולא עוסק בפולחנים דתיים והובלתם, ופחות משוחח על דת או על אלוהים. התפקיד שלו בקהילה הוא, מבחינתו, להוות כעין פסיכולוג ומאזין. במקרים מסויימים הוא גם מגיש עזרה מעשית, ובמקרים אחרים מגיש עזרה כשזו לא נתבקשה. כך לדוגמה, כשהוא רואה שאחת מנשות העיירה הוכתה, הוא יוצא למיני-מסע למציאת המכה. ומה יקרה לאחר שזה יימצא? האם ג'יימס רואה עצמו גם בתור זרוע של החוק? זה לא לגמרי ברור, אבל מה שכן ברור היא הנטייה של הכומר לקחת אחריות רוחנית ומעשית על המתרחש בעיירה.

אבל זה לא שג'יימס חי באשליה שכולם טובים עמוק בפנים ושהוא באמת יכול לגאול את "נתיניו". לעתים זה אולי נראה כך, אבל הכומר חי את הדואליות של האמונה ששוכנת לצד הפיכחון הציני. היכולת המוגבלת שלו להגיש עזרה מגיעה בעיקר מההבנה של העולם בו הוא חי, עולם בו הערכים הדתיים המודרניסטיים כבר לא כל כך רלוונטיים. ג'יימס עושה מה שהוא יכול היכן שהוא יכול, אבל הוא עושה את זה בעיניים פקוחות.

סצנה אחת טילטלה אותי במיוחד לתוך ההבנה הזו. איש צעיר מהכפר שוטח בפני ג'יימס את התיסכול המיני שלו, שנובע מכישלונותיו עם נשים, ומודיע כי הוא רוצה להתגייס לצבא כדי לעזור לזה (איכשהו). בתגובה, הכומר קודם כל מציג התנגדות נחרצת להתגייסות לצבא בעת שלום, עמדה שהיא כבר בעייתית ביחס לנאמנות למדינה, שכן בשום שלב ג'יימס לא מתייחס לפטריוטיות שבמעשה. מרתקת מזו היא תגובת הכומר לתסכול המיני של הבחור: "ניסית פורנו?".

הכומר מתמודד עם הציניות של העולם המשתנה, חמוש בציניות משל עצמו. אלמלא היה מוצב בסרט אל מול דמויות ציניות בהרבה, כמו רופא הכפר האתאיסט (איידן גילן, מרהיב כהרגלו), כנראה שהיה קשה לראות עד כמה ג'יימס הוא אידיאליסט, כיוון שהאידיאליזם שלו הוא יחסי. הסרט עצמו לא ציני כלל, אבל גם מתרחק מקיטש. כשהוא מתקרב אליו מעט, הדבר נעשה בצורה מעודנת ומודעת לעצמה (כיאה לקולנוע יוצא האיים הבריטיים), וההומור העוקצני והיבש שמאפיין את הסרט לאורכו מסייע גם הוא בלרומם את רגעי הכמעט-קיטש לכדי אידיליה של מודעות עצמית לא מעצבנת.

ואם כבר העזתי להשתמש במילה, הנה עוד כמה הערות על אידיליה: אחד הדברים הכי כיפיים בסרטים איריים הוא כשהם מעניקים לנו את המתנה האולטימטיבית של צילומי נוף. גם "הכומר" עושה את זה עבורנו, וזה עונג צרוף. מענג לא פחות הוא המשחק היפהפה והמדוייק של הקאסט כולו. גליסון מוביל את כל היופי הזה, בשקט הניואנסי שהוא מציג ברובו של הסרט, וגם ברגעי התפרצות הרגשות הנדירים שלו. וכך "הכומר" וגם הכומר, מצליחים להיות מרגשים לאללה בלי לחטוא בסחטנות רגשית. בסרט על הקרבה עצמית, דרך ייסורים וגאולה, זה מפליא ונפלא.

עוד סרטים שאולי וחמקו מתחת לרדאר:
״חברים לשתייה״ (Drinking Buddies)
״התאומים״ (The Skeleton Twins)
״ילדה נצחית״ (Obvious Child)
״הרי זה אסון״ (It's a Disaster)
״שאלוהים יעזור לה״ (God Help the Girl)