• פסטיבל הסרטים חיפה 2018: המלצות ואזהרות
  • אימת החודש - ספטמבר 2018
  • אוסקר 2018/17: המתמודדים לפרס הסרט בשפה זרה
  • בקשה מסתורית
  • !יום הולדת 8 לסריטה
  • סרטים חדשים: שובו של ג׳וני אינגליש
  • מבט מחודש בסרטי האחים כהן - פרק 9
  • כל המתמודדים לאוסקר הסרט בשפה זרה - חלק ב
  • נקמה חריפה
  • מחכים לתרגום - Eight Grade
  • סיכום שנת תשע״ח בקולנוע הישראלי
  • פסטיבל ונציה 2018: דיווח תשיעי ואחרון של עופר
  • ״שרוכים״ ו״הנשף״, סקירה ישראלית כפולה
  • אוסקר 2018/19: המתמודדים לאוסקר הסרט בשפה זרה - חלק א
  • טקס פרסי אופיר 2018: ״האופה מברלין״ הוא הזוכה
  • המלצות סינמטקים - מהדורת ספטמבר 2018
  • יונתן אגסי הציל את חיי
  • אימת החודש - אוגוסט 2018
  • ״עשיר בהפתעה״, סקירה

לקראת הקרנת "הכומר": קצת על סרטי כמורה וקולנוע אירי

9 בספטמבר 2014 מאת עופר ליברגל

בשנת 2001 הציג במאי אירי סרט בפסטיבל הקולנוע בירושלים. הוא שאל את הקהל האם מישהו כבר ראה מימיו סרט אירי לפני שפנה לציין כי הסרט שלו שונה מן הסרטים האירים שאנו בדרך כלל מכירים: הוא לא מתרחש בכפר קטן ואין בו כומר. האמת שאת השיחה הזו זכרתי יותר טוב מאת הסרט, שכן הייתי צריך חיפוש בתוכניות ישנות על מנת להיזכר ששם הסרט היה "כשברנדון פגש את טרודי" (When Brendan Met Trudy) ושם הבמאי הוא קירון ג'י וולש. אבל הנקודה שלו לגבי הקולנוע האירי די נכונה – יש בו רצון להראות את אורח החיים האירי הטיפוסי, את התחושה של הקהילה הקטנה ואת האמונה הקתולית. פחות סרטים על דבלין, יותר סרטים על המקומות הקטנים. הכל על פי הנוסח של הסרט המפורסם ביותר שצולם באירלנד "האיש השקט" (The Quiet Man) של ג'ון פורד, שהוא כמובן בכלל סרט אמריקאי.

האנקדוטה הזו יכולה גם לייצר את הציפיות עימן הקהל יבוא לראות את "הכומר" (Calvary) סרט על האירים הפשוטים והמאוד קתולים. עבור הקהל הישראלי שנמשך לסרטים איריים, יש משהו בסרטים האלו שמזכיר את המבט האירופאי על סרטים אודות הסכסוך הישראלי-ערבי: מבט מרוחק על צרות של עולם מיושן ואחר. אבל לא כך המצב, בטח לא לגבי הסרט של ג'ון מייקל מקדונה שהוצג השנה בפסטיבל ירושלים ויפתח את העונה השנייה של סדרת סרטים מחוץ לזרם, שאנחנו מקיימים בשיתוף עם קולנוע לב.

ההקרנה של הסרט הינה ביום שישי הקרוב (ה-12.9) בשעה 11:30, אז הזדרזו לקנות כרטיסים דרך אתר בית הקולנוע. ועשו זאת בלי רתיעה מכך שזה סרט על תרבות קצת רחוקה ועל דת שאתם לא מאמינים בה. זוהי קודם כל דרמה אנושית עתירת מימדים שנוגעת בהרבה סוגיות הרלוונטיות לכל אדם, בעיקר על יחסי היחיד מול הקהילה ועל הקרבה עצמית, הרבה יותר מאשר על אמונה באל. הסרטים המעניינים יותר לגבי כמורה לא דנים ביחס אל האלוהות או האמונה והיעדרה, אלא ביחס בין שליח הציבור לקהילה. ואמנם קצת מוקדם להכתיר סרט מ-2014 כאחד מסרטי הכמרים הגדולים בהיסטוריה, אבל התחושה היא כי בלא מעט מובנים הוא עומד קרוב לסרטים הגדולים ביותר.

הקשר של הסרט לארץ ישראל נמצא בכותרת הלועזית שלו, שהיא שם המקום בו נצלב ישו, גולגולתא בעברית. הדבר מרמז על ההקבלה בין היבט ספציפי בחיי ישו שהכומר בסרט הזה מייצג. הקבלה שכן ישו סבל למען אחרים, למען חוטאים ובעיקר למען הקהילה שלו. הסרט מאמין כי יש מן המימד של ההקרבה של ישו בכל איש דת. לא בשל הקירבה לאל, אלא בשל ההקרבה האישית ובשל הנכונות להקדיש את חייו למען הקהילה. לא מדובר בכל איש דת – כבר בפתיחת הסרט נמסר לנו על כומר מתעלל וגם נאמר לנו כי האדם אשר עבר התעללות סבור כי הכומר שבסרט הזה הינו כומר טוב. לכן, אותו אדם מבקש לנקום בכנסייה דווקא על ידי הריגת הכומר שהוא תופס כחיובי – והוא מתוודה בפניו על הפשע העתידי בראשית הסרט, ובהתראה של שבוע.

אבל העמדה כי הכומר עוזר להקהילה שלו נתונה במחלוקת. ביקור של בתו ויחס של חברים שונים בקהילה כלפיו יוכיח אחרת. לא ניתן תמיד להשיג תוצאות טובות גם כאשר מכוונים לטוב, אבל הכומר מוכן להעניק את התמיכה שלו לכל אדם ובכל מצב, זו השליחות שבחר לעצמו. גם אם בסצנה אחת זה כולל לשוחח עם אחת מן הדמויות הכי פחות מוסריות שתראו השנה בקולנוע.

Calvary4

במידה רבה, סרטו של מקדונה יכול היה להיות סרט מתח. יש משהו בסצנת הפתיחה של הסרט שמזכיר את פתיחת סרטו של אלפרד היצ'קוק "אני מתוודה" (I Confess) – שם, כומר שומע וידוי על הרצח, בו הוא עצמו יהיה החשוד המרכזי ואין ביכולתו לחשוף את תוכן הווידוי על מנת להציל את עורו. סרטו של היצ'קוק הוא תצוגה וירטואוזית של מתח ויצירת עניין, עם מעט דיון בתפקיד הכומר ובשמירה על יושרה מקצועית ברקע.

לעומת זאת, אצל מקדונה אמנם קיימת תעלומה בלשית מסוימת, אבל לסרט לא ממש איכפת ממנה. זה לא הופך אותו לפחות מעניין, כי אם לדיון מרתק באשמה, גאולה ונתינה מן היחיד למען הכלל, גם כאשר הכלל לא תמיד מעוניין בעזרה. הסרט קרוב יותר לדיונים על יחסים בין אדם לאדם אשר מצוים בסרטיו של אינגמר ברגמן – קולנוען הפועל בעולם של היעדר אמונה, גם כאשר הוא מציג כמרים בסרטיו. הסרט "אורות החורף" (Winter Light) של ברגמן , מציג כומר פרוטסטנטי (בניגוד לקתוליות של מקדונה) אשר מצוי במשבר הן לגבי האמונה שלו באל והן לגבי חוסר היכולת שלו לעזור לפרטים בקהילה, מה שבעיקר גורר אותו להתנהגות פוגעת מאוד באישה אשר אוהבת אותו.

אצל ברגמן האכזריות האנושית ממלאת את הצופה חמלה לא רק כלפי הקורבן שלה, אלא גם על האדם אשר מועד ופוגע באחר במילים הקשות ביותר -יש הבנה לכל אדם. גיבור הסרט של מקדונה דורש מעצמו לפעול בתכונות דומות וזה לא פשוט, מה גם שיש מימד של אמת בהאשמות כלפי הכנסייה כגוף, ממש כשם שיש הרבה מן האמת ביתרונות אשר המוסד הדתי מספק לקהילה.

ובכך רק מתחילה המורכבות של הסרט, שקסמו הוא גם בישירות ובפשטות שבו – קל לעקוב אחר העלילה וקל להזדהות עם הדמויות. הוא שונה בסגנונו מ"שומר החוק" (The Guard) סרטו הקודם של מקדונה, ומפתיע בעוצמה הרגשית שהוא מייצר. אבל אעצור את הפרשנות שלי בשלב התחלתי זה על מנת להשאיר עוד (ויש עוד הרבה מה לומר) לדיון על הסרט שנערוך ביום שישי, ב11:30 בקולנוע לב. בואו גם על מנת לסתור את דבריי. או על מנת לראות את תצוגת המשחק של ברנדן גליסון בתפקיד הראשי (ושל שאר השחקנים בסרט).

calvary2

תגובות

  1. culture vulture הגיב:

    לפחות מהתיאור נשע שהוא מושפע מהסרט "כומר " של אנטוניה בירד, שם גם פושע מנצל את העובדה שהוא יכול להתוודות על פשע ולכומר אסור לדבר על זה, ובכך הוא מדבר על המוגבלות של היכולת של כומר לסייע לקהילתו.

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.