"סיפורים פרועים", סקירה

אחרי ש"אידה" ו"לוויתן" יצאו בהקרנות מסחריות, "מנדרינות" עשה גיחה לפסטיבל ירושלים ו"טימבוקטו" מוקרן בפסטיבל הקולנוע הצרפתי, הגיע תורו של המועמד האחרון בקטגורית הסרט הטוב ביותר בשפה זרה של אוסקר 2015, להראות נוכחות. תמיד עדיף מאוחר וכו'.
"סיפורים פרועים" (Wild Tales), של דמיאן זיפרון, היה בחלק משמעותי מהזמן גם הטוען לכתר באותה קטגוריה מותחת, זאת לאחר שזכה לביקורות נלהבות מאוד, הוקרן בפסטיבל קאן וצבר לעצמו המון פרסים על הארון. האוסקר, כזכור, בסופו של דבר נפל בחיקו של נציג פולין, "אידה".

"סיפורים פרועים" מורכב משישה סרטים קצרים שהמשותף ביניהם הוא תימתי בלבד. סרטים החובקים בתוכם סיפורים רבים ודמויות מגוונות אינם משהו חדש, אבל השונה ב"סיפורים פרועים" הוא שאין שום קשר עלילתי ביניהם. שלא כמו "תמונות קצרות", "ספרות זולה", "מגנוליה" או "המוות הקטן", הסרט הארגנטינאי לא מנסה לגרום לנו לעשות קישורים כרונולוגיים בראשנו, אלא פורש את הווינייטות לפנינו בצורה מסודרת. האחד נגמר והבא מתחיל.
התלבטתי האם לפרט על כל אחד מששת הסיפורים והחלטתי בסופו של דבר שעדיף שלא. חלק מהכיף בסרט הוא לא לדעת מה עומד לבוא בתום הסיפור האחד, להתאפס ולהתחיל מחדש. האמת היא שכחוויה קולנועית לא מדובר בדבר קל, כי זה באמת מצריך להתחיל מחדש שש פעמים, אבל יש בזה גם יתרונות.

באופן מאוד כללי, אפשר להסגיר שכל אחד מהשישה מביא סיפור קצר על דמות שמוצאת את עצמה בסיטואציה קיצונית ובסופו של דבר נותנת לחיה שבה לצאת החוצה. זה בעצם הדבר היחיד שקושר את הסרטים יחדיו. בהקשר הזה, התרגום העברי אולי בהחלט מעביר את התחושה של האנתולוגיה של זיפרון, אבל כן מאבד משהו מהשם הלועזי, שאפשר היה לתרגמו כ"סיפורי פרא" (שעלי להודות שהוא אכן פחות מושך). אלו עלילות קצרות על הפראי שבאדם, על הרגע שבו התרבותי והמחונך מאבד שליטה, ועל ההשלכות הקיצוניות של זה. האמת שזאת אפשר להבין כבר מכתוביות הפתיחה, בהם שמות השחקנים והצוות מופיעים לצידם של חיות בר בסביבתן הטבעית.
אחד הדברים המעניינים בסרט הוא המשחק של זיפרון עם הדמות שנדחקה אל הקצה בכל אחד מהסיפורים, מכיוון שזו לאו דווקא הדמות המרכזית בסיפור. זו יכולה להיות גם דמות משנה, דמות שמפתיעה פתאום לקראת הסוף מבלי שמישהו חשד שהיא זו שתעשה זאת, או אפילו דמות שבכלל לא נוכחת פיזית בסיקוונס. כך מנסה זיפרון לבחון את הצד המדוכא-בדרך-כלל של האדם בדרכים שונות ומגוונות.

באופן טבעי ששת הסיפורים אינם לחלוטין שווים ברמתם, אבל כולם כן עשויים לעילא, גם אם חלקם פחות חריפים. אני, למשל, פחות אהבתי את הסיפור השני והרביעי, "העכברים" ו"פצצה קטנה", שהרגשתי שקצת חוזרים על עצמם מבחינה סיפורית ולא עומדים בסף האמינות של השאר. האהובים עלי היו "החזק ביותר" על המאבק בין שני נהגים, וכמובן הסיפור המסיים, "עד שהמוות יפריד בינינו".
אך על אף שחלק עניינו אותי יותר וחלק פחות, אי אפשר להתעלם מהדבר המרכזי המרהיב שעולה מהסרט, זה שבאופן אירוני למדי גם גרם לי להתרחק ממנו בסופו של דבר. אני מתייחס לכך ששת הסיפורים שונים מאוד בדרך הסיפור ובדרך הקולנועית שלהם – חלקם קומדיות, חלקם נוטים לכיוון האקשן, חלקם דרמות מהודקות וחלקן מותחנים, לעיתים קצת מכל דבר. ובכל זאת, על אף השוני, כולם בוימו על ידי אותו יוצר באופן מעורר השתאות. זיפרון, עדיין לא בן 40, הוכיח שהוא יכול להצטיין בכל סגנון, ותמיד לדעת היכן להעמיד מצלמה, היכן לערוך ואיך להדריך שחקנים כך שכולם יוצאים מעולה מהסרט.
אולי זאת לא חוכמה כאשר בוחנים את המבנה השונה של "סיפורים פרועים", אבל זאת תצוגת יכולת אדירה של במאי. אין לי ספק שהוא כרגע מוצף בהצעות מהוליווד, ואני סמוך ובטוח שהוא יצפין מעלה אל עבר מערב ארצות הברית.

הבעיה שלי הייתה שבסופו של דבר, כאשר בחנתי את כל הסרט בתומו, הוא הרגיש לי הרבה יותר כמו כרטיס ביקור של במאי מוכשר מאשר סרט שעומד בפני עצמו. תחושתי היא שזיפרון לא אמר לי "שב, תראה משהו על הטבע אנושי" אלא "תראה איזה קולנוע אני יודע ויכול לעשות". הרי בסופו של דבר כל הסרטונים מספרים את אותו הדבר, רק עם קישוטים אחרים. אנחנו מתחילים את הסיפור עם קבוצת דמויות נורמטיבית ורואים איך התפרים שלהם נפרמים רק כדי לחשוף מתחת את חיית הפרא, בין אם היא טורפת או נטרפת. כך שעל אף שהסרט בכלליותו מצחיק, מותח, ועשוי במיומנות מרהיבה, הוא משאיר בסופו של דבר תחושה של מונוטוניות.
בנוסף, הסיפורים עצמם כנראה יזכירו סרטים אחרים לצופי קולנוע אדוקים, כך שקשה לומר שמקוריות תסריטאית היא אחד מנכסיו. בין העלילות יהיה קשה מאוד לא לזהות את "שלושה קופים" של נורי בילג' ג'יילן, "דואל" של ספילברג, "טיסה נעימה", "לעוף מהתרגשות" (אלמודובר עצמו חתום יחד עם אחיו על הפקת הסרט), "רצח על האוריינט אקספרס", "תשע עד חמש", "בדרך למטה" ועוד.

הנאה גדולה, יש לציין, מגיעה מכיוון צוות השחקנים, קיבוץ מרשים במיוחד של טובי שחקני ארגנטינה. כמה מהם בוודאי יהיו מוכרים גם לקהל הישראלי, במיוחד ריקארדו דארין ("הסוד שבעיניים", "הבן של הכלה"), דריו גרדינטי ("דבר אליה" והכפיל של דרור קרן) ולאונרדו סברלייה ("פקח את עיניך", "כסף שרוף"). בעיני, שני המצטיינים המוחלטים של הקאסט המרהיב הם אוסקר מרטינז הוותיק, המגלם את איש המשפחה העשיר ב"ההצעה"; ואריקה ריבאס, השחקנית הראשית של החלק האחרון. הם באמת ראש וכתף מעל השאר, ומייצגים שני צדדים הפוכים של הסיפורים הפרועים – האחד בתפקיד עצור ועוצמתי, והשנייה דרמטית וחסרת גבולות.

הדבר הכי גדול שאני יכול לומר על הסרט – וזה משהו נפלא בעיני – הוא שבמאי עצום הפציע עכשיו בעולם הקולנוע ומרתק לדעת מה יהיה הצעד הבא שלו. זאת על אף שבסופו של דבר נדמה כי הוא זה שהכשיל את סרטו מלהיות יצירה משמעותית באמת. כל זאת באמת שלא מחסיר מההנאה שבצפייה בסרט, שגם סביר שלמרות הספרדית המתנגנת, יזכיר לכם ויותר מפעם אחת לא מעט תקריות שחשבנו שמאפיינות בעיקר את תושבי ישראל. אצלנו עדיין מדובר בסרטונים ויראליים מעוררי אי נחת, כאשר בארגנטינה זה תורגם לסרט מועמד לאוסקר. אפשר להתנחם בכך שהתפרצויות אלימות אינן אך ורק מנת חלקנו, וכדאי לקוות שגם אנחנו ננתב את זה למשהו טוב בעתיד.