• סרטים חדשים: ״אמא!״ מגיע לבתי הקולנוע
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 47
  • אימת החודש - אוקטובר 2017
  • על היחס הביקורתי לסרטים ישראליים בידוריים
  • ״סיפורי מאירוביץ׳״, סקירה וניתוח
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 46
  • ״אנשים ומקומות״, סקירה
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 45
  • דיווח שני ואחרון מפסטיבל הקולנוע של ניו יורק
  • גם בניו יורק יש פסטיבל קולנוע
  • פסטיבל חיפה 2017: הסיכום של עופר
  • פסטיבל חיפה 2017 - סיכום ופרידה של אור
  • ״חזק יותר״, סקירה
  • בלייד ראנר 2049
  • כל הנציגים לאוסקר הסרט הטוב ביותר בשפה זרה
  • המשחקים של ג'ראלד
  • קינגסמן: מעגל הזהב

״יקירי״, סקירה

14 במרץ 2015 מאת עופר ליברגל

ילד בן שלוש, בן להורים גרושים, יוצא לשחק עם מספר חברים בעיר גדולה. הוא אינו שב הביתה. אנו יודעים כי הוא נחטף. ההורים פונים לעזרת הציבור על מנת למצוא אותו. זוהי נקודת המוצא לסרט הסיני החדש ״יקירי״ (Dearest) שנוצר על ידי הבמאי פיטר צ'אן. מנקודת מוצא זו, קל לשער כי הסרט ינסה לסחוט תגובה רגשית חזקה נוכח הסיפור שהוא הסיוט של כל הורה. אולם, כבר מן הפתיחה הזו הסרט מצליח לנוע בו זמנית בכיוון צפוי ולא צפוי – הוא גם סוחט דמעות סנטימנטלי וגם משהו מורכב יותר. כדי לעמוד על טבעו המוחלט של הסרט היה צורך בספוילרים כבדים, אך אמנע מהם. זאת משום שחלק ניכר מכוחו של הסרט הוא בהפתעות שהוא מכיל ובעיתוי המפתיע בפני עצמו כשמגיעות התפניות בעלילה ובסגנון.

עוד לפני החטיפה, סגנון העשייה של הסרט מאותת לנו על אופי היצירה. בסצנה פשוטה לכאורה, האם צריכה להחזיר את הילד לחזקת האב. אך צ׳אן עורך את הסצנה בעריכה צולבת, היוצרת מבנה של סרט מתח. השוטים של הילד ואמו יותר קצרים, חלקם מכילים דימויים המתפקדים גם כסימבולים בעלי משמעות לתוכן הנושאי של הסרט, כמו ציור של בית שאייר הילד. סצנה פשוטה מסגירה דבר שהוא לאו דווקא צפוי בסרטים מסוג זה: ״יקירי״, לפחות במהלך השעה הראשונה שלו, הוא סרט מתח לצד היותו מלודרמה רגשית. כולל כמה סצנות מרדף מרשימות, ריאליסטיות, מותחות ומעט קומיות בו זמנית.

הדבר השני בסרט שאינו מובן מאליו הוא המבנה הדרמטי. אולי מכיוון שהסרט מבוסס (באופן רופף) על סיפור אמיתי, הגיבורים של הסרט הם לאו דווקא ההורים המאבדים את בנם בפתיחה; אלו יוסיפו להיות דמויות מפתח לאורך כל הסרט, אבל במהלך הצפייה ניחשף לעוד סיפורים של הורים שאיבדו את ילדיהם עקב התופעה הרווחת של חטיפת ילדים בסין, שהיא ארץ גדולה מכל בחינה. חלק מן ההורים הללו יקבלו סצנות שמעמידות אותם במרכז ובחציו השני של הסרט, חלק ניכר מן הפוקוס הדרמטי יילך אל דמויות הנראות משניות תחילה, ואלה לאו דווקא הדמויות אשר צפוי שיעוררו הזדהות. סרטו של צ'אן מכיל מספר דרמות סוערות, ובלי להרוס יותר מדי, הלב הרגשי שלו טמון לא רק במקומות הצפויים. הסרט מציג עולם עשיר ומגוון מבחינה אידיאולוגית, בו אין בהכרח טובים או רעים. כל בן אדם עושה טעויות, וכל בן אדם גם מעורר לא מעט אמפתיה.

יחד עם זאת, הסרט כן מתנהל לפני כללי הז'אנר של המלודרמה, כולל דוגמה קיצונית של הסיבה למקור השם שניתן לז'אנר. המוזיקה נוכחת מאוד כמעט בכל סצנה בסרט וברוב הפעמים היא זו המקנה את אופי הסצנה ואת ההכוונה הרגשית לקהל – דומה כי הבמאי לא סמך על הדימוי בלבד על מנת לייצר רגש והוא מקווה כי המוזיקה תעשה את העבודה. מדובר במוזיקה בסגנון מערבי-קולנועי לחלוטין, מן הסוג שהוא כבר מוגזם מדי בעבור הוליווד אבל מופיע בלא מעט סרטים מן המזרח השואפים לרגש את הקהל בארץ והמוצא ובמערב. יש משהו מעט מרתיע בשימוש המוגזם המוזיקה, אבל יש לציין כי הוא אחיד לאורך כל הסרט וכי הוא לא קבול לרגשות של הדמויות הראשיות, או של דמות בכלל – לא פעם, כאשר המוזיקה מפגינה רוך או עצבות זו אמירה מרחוק על הסיטואציה ולא צלילה לעולם הרגשי של דמות זו או אחרת.

נקודה נוספת בה הסרט נוטה להגזמה הוא שימוש בסמלים. ציינתי כבר את האיור של הבית, אבל יש עוד מספר רב של מוטיבים חוזרים, המקבלים משמעות מטאפורית או מטונימית. זה מתחיל ברשת סבוכה של קווי חיבור לטלפון ולאינטרנט וחוט אדום ההולך בה לאיבוד, דימוי המופיע עוד לפני הסצנה שתיארתי בפתיחה וחוזר שוב ושוב במהלך הסרט. זה ממשיך דרך שימוש סימבולי מתוזמן היטב במזרקה ובמים בכלל, והעריכה המדגישה לא מעט צירופי מקרים בהיתקלות של הדמויות אחת בשנייה. אין שום דבר מעודן בשימוש של הסרט בסמלים הללו ושום דבר מורכב במיוחד במסר שהם מנסים להעביר.

מכיוון שהסרט נע בין כמה מוקדי עלילה במהירות, הדרמה הנוצרת בסרט היא דרמה קצרת טווח. יותר פיסות של כאב מן החיים מאשר התפתחות של דמויות, היוצרת הזדהות לטווח ארוך. לסרט אין די זמן על מנת להציג את ההתפתחויות השונות במערכת היחסים, מה שמקנה לו מימד מעט מפוספס בחלקים מסוימים. אבל כאשר בוחנים את היצירה כמכלול, הפספוס הזה הוא חלקי בלבד וגם המוגזמות של חלקים מסויימים נסלחת, כי השלם לא רק מחושב היטב, אלא גם גדול מסך חלקיו.

הסרט מתאר מציאות חברתית קשה ולא נמנע מהפניית חצי ביקורת לא מעטים כלפי מוסדות הממשל השונים בסין. החל ממערכת המשטר, בתי המשפט, התמיכה של המדינה בחלשים והחוק המאוד הבעייתי המגביל את הילודה, חוק שייתכן ותורם במידה רבה לתעשיית הסחר בילדים. נושא חברתי מרתק לא פחות העולה בצורה יפה בסרט הוא הפער המעמדי והחברתי בין החלקים השונים של החברה הסינית, ובפרט הפער העצום בין החיים בסין העירונית ולסין הכפרית. הסרט אף מרבה להדגים את הפער שבין שימוש בניב מקומי לבין שימוש במנדרינית של העיר הגדולה (והתרגום מציין את המקומות בהם נעשה מעבר). כך, הוא מספק הצצה לחיים במדינה שהמערב חושש ממנה אך לא יודע עליה מספיק בצורה מעוררת סקרנות, ובו בזמן מספקת מידע שלא מוגבל יותר מדי בידי המשטר, גם אם אין בסרט ביקורת חריפה מדי אשר הייתה מסכנת את הפקתו.

״יקירי״ מנסה לקסום לקהל רב ככל הניתן, בסין ובמערב; הוא לא מנסה לעשות זאת באמצעות שפה קולנעית ייחודית, אבל הוא יודע היטב כיצד הוא פועל בתוך השפה של המיינסטרים. הודות לתסריט החכם, המפנה את הפוקוס למספר רב של נקודות מבט, לעיתים סותרות, והשימוש של קטעי מתח מסוגים וסגנונות שונים בדרך הדרמה האנושית, מתחבר הסרט לכדי יצירה אפקטיבית למדי ואף מעוררת מחשבה לפרקים. גם הרגעים בהם עבורי הניסיונות של הסרט לייצר רגש בקרב הקהל היו לוחצים וגסים מדי, בסופו של דבר מתחברים ליצירה שלמה שתותיר את חלקו הארי של הקהל נרגש ומרוצה.

dearest

השאר תגובה