"מידות רעות", סקירה

פיסת ים כלואה בין שתי בקתות עירוניות, כותרת על המסך הממקמת אותנו בזמן ובמקום, וקולה של אישה נשמע אלינו כמו סירנה המגיעה מן הים, היא נראית לנו לרגע, טבולה באור שמש זהור ומסנוור. גבר מתעורר משינה, מולו עומדת אישה אחרת, מסתורית וקסומה ממש כמו הקול העדין והפיוטי שנשמע ברקע.
אלו חמש הדקות שפותחות את "מידות רעות" (Inherent Vice), סרטו החדש של הבמאי פול תומס אנדרסון.
על אף שהסרט ימשיך לכיוון פרוע ואנרכיסטי ברובו, אנדרסון, בתור הגאון הקולנועי שהוא, מצליח לספק לנו כבר בפתיחה הקצרה את כל התחושות והמצב הרגשי שאנחנו צריכים בשביל חוות אתו את הסרט החדש שלו. סיפור לנמען בלתי ידוע מאת מספר נוכח-נפקד, חלום ויקיצה, עולם של נראטיב שאין בו נכון ולא נכון, דברים שהם לראותם בלבד, קסם של אהבה והכוח של הפגיעות. ואיכשהו, מדובר באחד הסרטים הכי מצחיקים שראיתי לאחרונה.

הסרט מבוסס על ספרו של תומס פינצ'ון, אותו עיבד אנדרסון למסך. ישנן מספר סיבות למה אין צורך להתעכב על תיאור עלילת הסרט. הראשונה היא שמדובר בניאו-נואר בסגנון בלשי ולכן כל פרט עלול למנוע במעט מההפתעות של הסרט. השנייה, וכנראה המרכזית בהן, היא שלאף אחד לא אכפת מהעלילה של "מידות רעות", וכאשר אני כותב "אף אחד" אני מכליל בזה גם את הסרט עצמו. זה אולי לא ישמע ככתב הגנה לסרט, אבל זה המצב.
אם הקולנוע הרגיל אותנו שלדמות הראשית צריכה להיות מטרה אחת שתוביל אותה במהלך כל הסרט (לחזור הביתה, להתאחד עם משפחתו, למצוא את הנץ ממלטה, לא משנה), דוק, הדמות הראשית, עוברת לפחות שלושה רצונות שאני הצלחתי לספור, ויכול להיות שפספסתי כמה. על פניו, התסריטאות הכי גרועה בעולם. בפועל, אחד הדברים החכמים והמרתקים בסרט.

למי שלא מסכים לשחרר את כבלי הצפייה הקלאסית, החוויה עלולה להיות קשה עד בלתי נסבלת. הראש נזרק לכל כך הרבה סרטים בזמן הצפייה, מ"השינה הגדולה" ועד "צ'יינהטאון", דרך "ביג ליבובסקי", "פחד ותיעוב בלאס וגאס" ובעיקר "שלום לנצח" של אלטמן (הסרט הזה הוא כולו מכתב אהבה לקולנוע המוקדם של אלטמן), ועם זאת אי אפשר להשוות אותו לשום דבר אחר. זה מייצר מצב של חשדנות מאוד גדולה, של הרגשה לא בטוחה, אפילו אירעית. לכן בעיני העצה הכי טובה היא לא להילחם ולנסות לפצח את העלילה, אלא לתת לה להוביל לכל הכיוונים ולהתרכז בכל שאר הדברים שאנדרסון – גאון קולנועי כבר כתבתי? – מעניק לנו במתנה.

אני חוזר לדמות המגוללת בפנינו (או בפני דמות אחרת בלתי ידועה) את פרטי העלילה, כי היא בעצם המפתח. סורטליג', המגולמת על ידי השחקנית והמוזיקאית (ואשתו של אנדי סמברג) ג'ואנה ניוסום, לא נשארת מרחפת מעל הסרט, אלא גם נמצאת בסצנות עצמן, אבל הנוכחות שלה תמיד מעט מוזרה. היא באה והולכת ללא עגינה ריאליסטית ונדמה שלא תמיד הדמויות שסביבה מגיבות לה, מה שגורם לשאול האם היא באמת קיימת, האם היא ממציאה את הסיפור, או שבעצם הגיבור הוא המצאה שלה? היא נעה בין התפייטות יפה לבין תיאורים יבשים, היא מעבירה את נקודת מבטה האישית, אבל, כמו שאחת הדמויות אומרת, נדמה שהיא יודעת עליהם יותר ממה שהם יודעים על עצמם. ככזה, אין לנו מספר אמין לסיפור והוא יכול ללכת לאן שהוא רוצה, להמציא או למחוק דמויות, לשכוח מקו אחד ולחסום לפתע כיוון חדש שזה עתה נפתח.
היקיצה ממנה מתעורר דוק בתחילת הסרט יכולה להסגיר שבעצם הכל הוא חלום, כזה שאין בו התחלה נכונה או סיום ראוי. כל הדברים האלו, אגב, הם השערות שלי, וכמובן שכל אינטרפטציה היא לגיטימית.
הבחירות הנראטיביות-קולנועיות האלו גורמות לנו לחוות את העולם של הסרט באופן מעט אחר, להגיב אליו אחרת ולחשוב, לחשוב הרבה, לאן הוא מוביל אותנו, ולאן אנחנו צריכים ללכת. הוא מכניס אותנו לעולם שאנחנו צריכים לעשות בו סדר, ולבחון את המידות הטובות והרעות שלנו.

"מידות רעות" ממוקם בתחילת שנות השבעים, כאשר ארה"ב הייתה במרכזה של מלחמת ויאטנם ומשבר האמון הגדול בין העם והשלטון כבר היה עניין שאי אפשר היה להתעלם ממנו. אפשר לומר שכמו דוק שמתעורר, כך גם ארה"ב הקיצה מתוך אשליית האופוריה של מלחמת העולם השנייה (שבסופה עסק גם "המאסטר") והחופש של שנות השישים אל המלחמה הלא צודקת, אל תקופה שבה כסף אוכל חלומות ושאיפות, ובה אלו שמחפשים דרור ושחרור מכבלי החלום האמריקאי מקבלים חותמת של משוגעים.
אני ראיתי את "מידות רעות" כסרט על דמות שמוצאת את עצמה בסיפור שאיננה שולטת בו, שאין בו חוקיות, ובו היא מנסה למצוא את הדברים הנכונים לעשות – את האהבה, את הנחמה שבמשפחה, שמנסה לעשות תיקון לחטאי עבר שלה ושל אחרים. ואיכשהו, כמו שאמרתי קודם, זה עדיין הסרט הכי מצחיק שרץ עכשיו על המסכים.

אבל הסרט נפלא גם בזכות שאר הדברים שבו. קודם כל, הכתיבה של אנדרסון מבריקה כמו תמיד, וטומנת בחובה הרבה ממה שאפשר לקלוט בצפייה אחת. אבל כמו שאסור שסרט על שעמום קיומי יהיה משעמם, כך גם אסור שסרט על כאוס יהיה מבולבל. אנדרסון יודע את זה, ובונה עורקים קטנים שמובילים את העלילה ומתכתבים עם חלקים שונים בה. לדוגמא היחידה, שהיא לא בחזקת ספויילר, אפשר לחזור לרגע המוקדם בו ביגפוט השוטר עוקץ את סמילאקס, עורך הדין המתמחה בחוק הימי, ומציע בסרקזם אם אולי יצרפו לקייס החטיפה איזו ספינת פיראטים זה יעזור לו לשלוט בקו ההגנה. תהיו בטוחים שספינת פיראטים תתחיל לעשות את דרכה לכיוון העלילה בדיוק ברגע הזה.

על המעבר הויזואלי למסך אחראי הצלם רוברט אלסוויט, שזכה באוסקר על העבודה עם אנדרסון ב"זה ייגמר בדם", וזו הפעם השנייה ב-2014 שהוא מנציח את לוס אנג'לס. הפעם הקודמת הייתה "חיית הלילה", וקשה לתאר איזה שוני נמצא בין שני אלו. "מידות רעות" צולם ב-35 מ"מ שמעניק לו הרגשה נוסטלגית, מגורענת, צבעונית ומאוד חיה. העיצוב האומנותי והתלבושות (שהיו מועמדות לאוסקר) מביאים לנקודה מאוד מסוימת בזמן, אבל שונים מכל דבר אחר. אפשר להשוות את שנות השבעים של "מידות" לאלו של סרטו השני של אנדרסון, "לילות בוגי", כדי לראות כמה אחרת יכולה להיות להיות אותה תקופה בשני סרטים שונים של אותו במאי.
המוזיקה של איש רדיוהד, והמלחין של אנדרסון בכל שלושת סרטיו האחרונים, ג'וני גרינווד, היא מהפנטת, מצחיקה וייחודית. מגבים אותה להיטי סבנטיז שמשובצים כך שהם לפתע מקבלים משמעות אחרת על אף שכבר שמענו אותם עשרות פעמים בעבר.

ויש את הקאסט. לא אסגיר את כל הפרצופים המפורסמים שצצים בסרט, כי חלק מהכיף הוא להתקל בהם בהפתעה, ולכן אתרכז רק באלו המרכזיים. בראש ובראשונה חואקין פיניקס בתפקיד דוק, בשיתוף הפעולה השני שלו עם אנדרסון אחרי "המאסטר" שסידר לו את המועמדות האחרונה שלו לאוסקר. פיניקס משלים רצף משולש של הופעות פלאיות, אחרי "המאסטר", "היא" ועכשיו "מידות רעות". בסרט הזה הוא הולך לאקסטרים ומתפרע כאילו זה התפקיד האחרון אותו הוא יגלם אי פעם. לעיתים שחקנים שלא שולטים בעצמם יכולים להיות הפרעה לסרט, כמו למשל ג'ק ניקולסון ב"השתולים" או כריסטוף וולץ ב"עיניים גדולות", אבל מכיוון שהטון של הסרט הזה גם ככה לא הדבר האחיד בעולם, דווקא פיניקס הופך להיות הדבק שמחזיק הכל ביחד. אני באמת ממליץ לכם מדי פעם להפסיק להתרכז בכתוביות התרגום ורק לראות את ההבעות המתחלפות תדיר של פניקס, שמנסה להבין לאיזה כאוס הוא נכנס, ואיך הוא מתמודד עם העולם הלא ברור שבמרכזו הוא ניצב.
לצדו ניצב בגאון ג'וש ברולין, כבלש משטרה מעורער, שמצליח להתעלות אפילו מעל פיניקס ברמת הטירוף שלו. העובדה ששני אלו נפלו מהאוסקר השנה היא עוד נקודה קטנה של ייאוש.
ויש את קת'רין ווטרסטון, בתפקיד שסטה פיי הפוורת', ההתגלות שמוציאה את דוק למסע שלו. במספר סצנות יחסית מצומצם, היא צריכה להיות גם פגיעה, גם מפתה, גם מסתורית, גם חזקה, גם אנושית וגם דימוי, והיא פשוט מצליחה לעשות את הכל. המשקל שמונח עליה גדול במיוחד כי אם היא לא הייתה מספקת את הסחורה, כל המסע של דוק היה עקר, וכאן צריך לברך לא רק את ווטרסטון, אלא גם אנדרסון ואת המלהקת קסנדרה קולוקונדיס שמצאו אותה.

יהיה זה קל להמר שצופים רבים לא ימצאו הנאה בסרט הזה, אבל מי שכן, ילך אחריו באש ובמים. אני משתייך לקבוצה השנייה.