אלכס ואני: חלק ו׳ – ״800 כדורים״ (800 Balas)

בפרקים הקודמים של ״אלכס ואני״: אלכס (דה לה איגלסיה) ואני (אורון) נפגשנו לראשונה כבמאי וצופה בפסטיבל הקולנוע של ירושלים 2011. הצפייה בסרטו ״בלדה טריסטה״ הותירה אותי בהלם מוחלט, מהסוג הטוב ביותר שקיים, כאילו חזיתי זה עתה בסרט של הבמאי האהוב עליי בכל הזמנים, רק שלא היה מושג שהוא קיים עד לאותה נקודה גורלית. החלטתי לנסות לבדוק לעומק את המחשבה הרגעית הזו, ולצאת למסע שיתחיל עם צפייה בסרטו הראשון ותסתיים באחרון. כך אוכל לגבש דעה אופטימלית על הקולנוען ופועלו, ואולי לזכות בגיבור תרבות חדש.

בדרך כלל אני פותח בהתנצלות על כך שהזנחתי את הפינה בה אני מתחקה אחר כל סרטיו של הגאון הספרדי אלכס דה לה איגלסיה, אבל נדמה לי שכבר השלמתי עם הקצב הבלתי סביר בו אני מתקדם, אז אולי כדאי גם לכם ולכן. שלוש שנים עברו מאז הושקה סדרת הפוסטים, וזהו רק השישי שבהם, כמחצית מהקריירה הקולנועית של הגיבור החדש שלי. בתקופת הזמן הזו הספיק הבמאי ליצור שלושה סרטים חדשים (!), כך שבהחלט ייתכן שאם לא אעביר הילוך העבודה רק תיערם ותיערם. אז קדימה.

"800 כדורים״ (800 Balas 800 / Bullets) מסמל למעשה את הכניסה של דל״א לעשור השני שלו כבמאי. הוא מגיע שנתיים אחרי ״הון משותף״, שהחזיר אותו למרכז הבמה העולמית והמקומית (כולל מועמדויות לפרסי הגויה), ולמעשה, מנקודה זו יחל הבמאי לעבוד בקצב קבוע של סרט בשנתיים לאורך כל אותו עשור (אני קצת מכופף את המציאות, אבל נגיע לזה כשנגיע). בתור במאי מוערך ובטוח בעצמו, יכול היה אלכס להרשות לעצמו עוד פרויקט חלומות – תקיפת ז׳אנר המערבון, בדגש על מערבוני הספגטי, אך ברוח הייחודית של סרטיו ושל סגנונו הקולנועי המתפרע והמתפרץ.

הסרט נפתח בסצנת שוד קלאסית למערבון אקשן נמוך מצח, שתהווה את נקודת המוצא של כל הדמויות הראשיות ותחרוץ את גורלן. זאת משום שכאשר אחד הרוכבים מוצא את מותו מפסיק השוד להתנהל ואנו מבינים כי מדובר בצילומים של סרט, ושאחד הפעלולנים באמת נפגע אנושות. הפעלולן הראשי, חוליאן טוראלבה (סנצ׳ו גראסיה), בוכה על בנו שהלך לעולמו בעת שעשה את מה שאהב לעשות. לאורה (כרמן מאורה), אשתו של המנוח, מחליטה לגדל את בנם קרלוס (לואיס קסטרו) רחוק מהסב ומהמקצוע המקולל.

מספר שנים לאחר מכן אנו פוגשים בשנית את חבורת הפעלולנים, עדיין באותו לוקיישן אבל הפעם בסצנה מרשימה הרבה פחות, מעין הצגה זולה לתיירים שהגיעו לראות היכן הצטלמו פעם המערבונים הגדולים. קרלוס הוא כבר ילדון מבוגר מספיק בכדי לתהות על גורלו של אביו, והוא מוצא עצמו מתאחד עם סבו וכנופיית המטורפים שלו. כשמגלה על כך אמו, שמזיזה הרים למחייתה פשוטו כמשמעו כאשת נדל״ן, היא מחליטה למחוק אחת ולתמיד את ההשפעה המזיקה של משפחת טוראלבה על חייה ועל חיי בנה – להרוס את העיירה המשמשת כמקום מגוריהם ופרנסתם של חוליאן וחבריו.

כרגיל אצל אלכס, האבחנה בין טובים לרעים בסיפור הזה נזילה למדי. במיוחד כשמדובר בסרט הקורץ אל המערבונים הפוסט-מודרניים. כלומר, במרכז העלילה יש דמות שאינה מבוגרת מספיק כדי לדאוג לעצמה, ואנחנו אמורים להיות בעד חבורת המטורללים החולמנית כמאמצים, במקום חיים נורמטיביים יותר בחברת דמות שבאמת עושה רושם של אמא טובה. כדי להקשות עוד יותר על המלאכה, ״800 כדורים״ מדגים את החינוך הקלוקל שממתין לילד המניע את העלילה באמצעות כמה וכמה דברים שלא בטוח שתראו בסרטים אחרים. למשל, מפגש בעל אופי מיני בינו ובין אישה בוגרת, כזרז להפיכתו לגבר. ובכל זאת, דה לה איגלסיה מצליח לזכות באמון הקהל בזכות מספר גורמים שהיו יכולים להשתבש אבל הסתדרו בשורה מופתית ופעלו יחדיו, באופן הממחיש נקודה מהותית בסרט עצמו שאגיע אליה בהמשך. אבל ראשית, לגורם מספר אחת שבזכותו אפשר לאהוב את הסרט הזה – לחיצה רציפה וחזקה על כל בלוטות הנוסטלגיה של חובבי וחובבות קולנוע.

בסרט ישנן דמויות משנה כמו האיש התלוי תמידית בכניסה לעיר והשודד הנגרר על ידי סוס ברחבי הסט עם או בלי קשר לעלילה – כל מיני ייצוגים של מתים המגולמים בידי החיים בעבר, החיים בסרט, או באיזה ביטוי שתבחרו. ״800 כדורים״ מתאר עולם הולך ונעלם, בדיה היוצרת ומשמידה את עצמה. בזכות רגעים מזוקקים כמו שוט מופלא בו המצלמה עוברת דרך חבל תלייה, או סיור במוזיאון המתפרק של חוליאן שמנסה בכל כוחו להדביק ולהחזיק את המוצגים פן יתפוררו תוך שהוא שומר על פאסון, אין ספק כי הסרט בא לתאר פן באמנות הקולנוע שכבר לא קיים יותר על המסכים, אלא רק מאחורי הקלעים ועל המדפים המאובקים ביותר.

לשם כך קיימות בסרט עוד כמה התנגשויות בין המערבון למציאות (למשל בסצנת חטיפת האוטובוס) ובמערכה השלישית גם טוויסט בסגנון ״שוטרים לוהטים״ (כן, אני יודע ש״800 כדורים״ היה כמה שנים לפני, ויש בי אפילו תקווה שאדגר רייט צפה בסרטו של אלכס וקיבל השראה) בו פעלולני העבר עוברים לתחמושת חיה ונאלצים להגן על עירם מפני הקידמה וההווה. הם עושים זאת תוך כדי שהם מזכירים לעצמם שזה כבר לא סרט ומישהו עלול להיפגע באמת או לשלם מחיר של ישיבה בכלא על פשעיו כאשר כל השואו ייגמר. אבל הם עושים את זה, בכל זאת, בכל הכח, ומכל הלב.

אגב, יש כאן הגזמה מסויימת מצד הסרט, שכתב אלכס עם שותפו הקבוע חואן גוריקאצ׳בריה, משום שסרטים גדולים כקטנים עדיין מצטלמים באותו לוקיישן מפואר שהזכיר למפיקים את מדבריות קליפורניה – מחוז אלמריה, אשר בחבל הארץ אנדלוסיה בדרום-מזרח ספרד. אם כי כיום מצולמים בו סרטים דוגמת ״אקסודוס: אלים ומלכים״, כך שבהחלט אפשר ורצוי להתגעגע לכמה מהידועים שבמערבוני הספגטי שצולמו שם – החל מטרילוגיית ״איש ללא שם״ של סרג׳יו לאונה בכיכובו של קלינט איסטווד וכלה ב״100 רובים״ שכותרת ״800 כדורים״ היא מחווה לשמו. עוד צולמו באלמריה, לפחות בחלקם, סרטים נודעים נוספים, דוגמת ״פאטון״ או ״לורנס איש ערב״. כולם כולם זוכים למחוות ואזכורים בסרט עצמו, בצורות שונות ומגוונות.

זוהי התעסקות הישירה הראשונה של אלכס בקולנוע על קולנוע, של עצמו ושל אחרים, מה שמתבטא גם דרך התיירים שמגיעים לצפות בהצגות שבתוך הסרט, או עורכים סיור במוזיאון של חוליאן להנצחת גיבוריו. התוצאה פשוט נשפכת מרוב אהבה לז׳אנר בפרט ולכוחם של הסרטים המוזכרים בו להפוך אנשים בשר ודם לאגדות צלולואיד. כוח אשר משפיע לא רק על הצופים בסרטים, אלא גם, כך מסתבר, על אלה שהשתתפו בהם. מפתה לחשוב בהקשר זה על הסוף של ״אומץ אמיתי״ ולהשוותו לסוף של ״800 כדורים״, בכל הנוגע לסיומים אפשריים של אנשים שכל חייהם תלויים באשליית המערב הפרוע. אבל הדבר יחייב ספויילרים לשני הסרטים, מה גם שאם תצפו בשניהם אני מניח שתבינו במה מדובר. במקום זאת, אשוב לראשית נקודת המבט שלי על הסרט, זו שבזכותה התעוררה אצלי מרבית ההזדהות עם שלל הדמויות, הנוגעת לתובנה מטא-קולנועית שוברת מוסכמות למדי.

אחד הדברים שהפכו לנערצים במיוחד עבורי בגוף העבודה של אלכס, עכשיו כשעברתי את החצי, הוא האופן בו הוא שומר על קאסט כמעט קבוע ומחליף מקומות בין שחקניו מסרט לסרט (המון פרצופים מסרטיו הקודמים מעטרים גם את הנוכחי, גם אם בתפקידים קטנים). כאילו כל סרט הוא מערכה חדשה שיש לסדר לכבודה אחרת את הקלפים, ומתוך הערכה רבה והכרה בעובדה שאין באמת דבר כזה ״שחקן משנה״ ו״שחקן ראשי״. ממש כשם שאין בקולנוע של דה לה איגלסיה דמויות ראשיות ומשניות, לא במובן המקובל של הביטוי. הרביתי לכתוב על כך בפרקים הקודמים, והסיבה שאני מעלה זאת שוב היא מכיוון שגם בהצגה, במערבון החי שבתוך ״800 כדורים״, מדברים השחקנים על החלפת מקומות, על תפקידים שמבאס לבצע ועל קבוצתיות במקום אנוכיות בעבודת צוות. כלומר, בסרטו השישי כבמאי מרשה לעצמו אלכס דל״א להתעסק באופן מודע בשיטות הפעולה שלו עצמו. זה יכול להתפרש כשחצני, או כקולנוע מודע לעצמו יתר על המידה, אבל אני הבנתי זאת אחרת לגמרי. כדי להסביר את עמדתי, אסיים באנקדוטה ספק קשורה.

יום אחד נכנסה אל סניף האוזן השלישית בירושלים, בו עבדתי, אישה שביקשה לדעת האם ניתן לרכוש את ״הסרט שלה״. הוא שוטטה בעיניה במדף הסרטים הישראליים, ואני כבר התחלתי להתבייש על שאיני מכיר את הבמאית. שאלתי אותה לשם הסרט, והתשובה הפכה את הבושה שלי לתימהון – אני מכיר את הסרט, והיא אינה הבמאית. הושטתי לה את הסרט ותהיתי בעדינות מה תפקידה, והיא סיפרה בחיוך גדול שהיא משחקת בסרט. לאחר מאמץ מרוכז נזכרתי שאכן מוכר לי הפרצוף, ולאחר שהלכה בדקתי את עצמי – בשתי סצנות היא משתתפת, ולא באופן בולט במיוחד. ובכל זאת לא הייתה לה שום בעיה להיכנס לחנות רק כדי לוודא שהקהל יוכל לרכוש את הסרט שלה. כי למה בעצם זה לא יכול להיחשב בתור הסרט שלה? מבחינתה, תרומתה הייתה משמעותית. ומבחינת הפעלולנים שעבדו במערבוני הספגטי של שנות השישים, תרומתם שלהם הייתה משמעותית. מה גם שיצא להם להסתחבק עם השחקנים הראשיים ולקבל הוראות מבמאים גדולים.

בפרק הבא – ״El Crimen Ferpecto״, שזו דרך לא נכונה לכתוב ״הפשע המושלם״. משהו כמו ״הפשע המולשם״. יש לי הרגשה שזה משום שהפשע שמתבצע בסרט אמור להיות מושלם אבל איננו כזה, קראו לזה תחושת בטן, אבל נצטרך לחכות עד הפעם הבאה כדי לגלות. אני מקווה שזה יקרה מהר יותר ממה שנדמה, אבל מאמין שדווקא מאוחר יותר.

הפוסטים הקודמים בסדרה:
פרק ה' – "הון משותף" (La Comunidad)
חלק ד' – ״מתים מצחוק״ (Muertos De Risa)
חלק ג׳ – ״לרקוד עם השטן״ (Perdita Durango)
חלק ב׳ – ״יום הבהמה״ (El Día de la Bestia)
חלק א׳ – ״אקשן מוטנטי״ (Accion Mutante)