דאבל פיצ'ר: "לוויה בצהריים", "אקסודוס: אלים ומלכים", "מר טרנר"

"דאבל פיצ'ר" היא פינה קבועה בימי רביעי בבלוג. הרעיון הוא פשוט: בכל שבוע (בלי נדר) נביט על הסרטים החדשים שיצאו לבתי הקולנוע אותם הספקתי לראות, ולכל אחד מהם – בנפרד – אחשוב על צפייה משלימה שעלולה לעניין בהקשרו. מה זה אומר "צפייה משלימה"? ובכן, זה אומר בערך הכל. כל אסוציאציה אישית, חברתית, היסטורית או טריוויאלית שיכולה להוסיף קצת לחווית הצפייה שלנו ושלכם, היא לגיטימית.
המטרה הראשונית היא לקבל המלצות שהן לווא דווקא ישירות לסרט, אך מטרת העל היא אפילו יותר אלמנטרית: לראות יותר סרטים.
לכל הדאבל פיצ'רים עד נקודה זו: לחצו כאן.

ברוכים הבאים לפינת הדאבל-פיצ׳ר השבועית, כנראה האחרונה לשנת 2014. אבל הסירו דאגה מלבכם, אנחנו מתכוונים להמשיך בכוח גם לשנת 2015.
השבוע בפוסט הצפיות המשלימות, שניים מסרטי הקולנוע החדשים שיצאו בשבוע שעבר, שניהם קיבלו סקירות משלהם במהלך סוף השבוע, יחד עוד השלמה אחת שלי מלפני שבועיים, איתה נתחיל.
אל אילו מצטרפים דרמה צרפתית שאני לא חושב שהרבה אנשים מכירים, סרט אחר שיצא לקולנועים בתחילת השנה, ואז חבילה אחת שכוללת ביוגרפיה קולנועית, סרט אימה ומערבון.

הסרט המרכזי: "לוויה בצהריים"
סריטה די חגג את הסרט הישראלי הזה עוד בפסטיבל חיפה 2013, שם ראיתי אותו לראשונה. מאז חזר אלינו לסיבוב נוסף בהקרנות האקדמיה (שהקנו לו שלוש מועמדויות, לצילום, העיצוב והתלבושות. יכל לקבל יותר…), והגיע לשיאו בהקרנה החגיגית בסינמטק תל אביב אותה ארגן אורון עם אנשי הסרט. בעיני זה היה אחד המפגשים היותר מרתקים בשנה הכל כך מרהיבה הזו, שלהזכירכם כוללה גם את הפאנלים עם האנשים מאחורי "אפס ביחסי אנוש" ו"גט: המשפט של ויויאן אמסלם".

סרטו של אדם סנדרסון מבוסס על ספרו של ישעיהו קורן, ומתאר את קורותיה של הגר, אישה צעירה (הילה וידור המקסימה), שמנסה למצוא את מקומה בימי ראשית הישוב, בין הסביבה המגבילה ותשוקותיה שלה. כפי שניתן לתאר, מסלול ההתנגשות הזה יביא רק לצרות. לעזרתה של הגר נרתמת עבודת המצלמה המרהיבה של נדב הקסלמן.

הדאבל פיצ'ר: "האישה של ז'יל" (La Femme de Gilles)
סיפורים קולנועיים כמו זה של הגר אינם נדירים. למעשה, יש רבבות מהם. ודווקא הפעם זו הזדמנות לחזור לסרט שראיתי פעם אחת, די במקרה בסינמטק חיפה, ולא שמעתי עליו מילה מאז. משום מה הסרט הזה נשאר אתי, לא בטוח למה, כך שאולי גם מישהו מכם ימצא בו עניין.
התסריט מבוסס על ספרה של מדלין בורדו משנת 1937, שנפטרה כעשור לפני העיבוד הזה, עליו אחראי הבמאי פרדריק פונטיין בשנת 2004. בארץ, סרטו המפורסם ביותר הוא כנראה "יחסים פורנוגרפיים" משנת 1999, כש"האישה של ג'יל" היה הסרט הבא שלו, ואם אני זוכר נכון גם זכה להפצה מסחרית (אולי אני טועה). שמונה שנים לקח לפונטין לחזור לביים פיצ'ר נוסף, "טנגו אל החופש" (חפשו אותו ב-yes3, שם הוא מוקרן מדי פעם).

עמנואל דובואה, אחת השחקניות החביבות עלי, היא אליזה, המנסה להיות האישה המושלמת, אבל יחסה הקר והבוגדני של ז'יל בעלה ממשיך לסדוק את אישיותה. כמובן שהסביבה אינה עוזרת לה, והיא שוקעת לתוך הגורל האכזר של הנשים שאיש לא הקשיב להן, עד לסצנת הכביסה שחותמת את הסרט, ופריט הלבוש התלוי על החבל שחותם את סיפורה של אליזה.

הסרט המרכזי: ״אקסודוס: אלים ומלכים״ (Exodus: Gods and King)
האפוס התנ״כי המושמץ של רידלי סקוט, עם כריסטיאן בייל בתפקיד משה רבנו וג׳ואל אדג׳רטון בתפקיד רעמסס, התפרץ למסכים ביום חמישי אחרי שחטף לא מעט סטירות מהביקורת העולמית. אני הקדשתי לו ביום חמישי את הסקירה המנומסת באופן יחסי, ואני חייב להודות שככל שהאפקט הויזואלי מתמסמס מהזיכרון, סימני השאלה רק צפים ועולים עוד יותר.
בסקירה התרכזתי בסיבות למה הסרט מאוד מאכזב אבל יש שני דברים ששכחתי לומר, חיובי ושלילי, אז הנה ההזדמנות.

הראשון הוא המילה הטובה שרציתי לזרוק לכיוון אייזק אנדרוז, ילד קטן שקיבל על עצמו לגלם את אלוהים. יש אין ספור בעיות עם הקטע הזה, אבל אנדרוז עושה עבודה מרשימה במיוחד. אולי אפילו המרשימה מכל הקאסט.
הדבר השני שרציתי להזכיר, וזו אזהרה, הוא שהסרט הזה הוא בערך ה״המסור״ של הסוסים. כמות מרהיבה של החיות האציליות האלה מוצאת את מותה בעשרות דרכים שונות ומגוונות. ברור שאלו אפקטים מיוחדים, אבל זה עדיין קשה לצפייה.
ועל אף הכל, אני שוב אזכיר שאני ממש בעד העיבודים התנ"כיים עתירי התקציב. רק עדיף שיבואו ממישהו שיש לו חזון. לא משנה איזה. מה שמזכיר לי.

הדאבל פיצ׳ר: ״המבול״ (Noah)
כן, זה נכון שזה קצת מובן מאליו, וקצת הרבה נדוש, אבל אין ספק בליבי שאילו שני הסרטים הכי מעניינים לצפייה ביחד, יותר בגלל הקונטקסט הקלאנדרי.
"המבול", סרטו של דארן ארונופסקי המתאר את פרשיית נח מספר בראשית, פחות או יותר פתח את השנה (מרץ) ו"אקסודוס" סוגר אותה, כך שיש לנו שתי הפקות הוליוודיות של במאים בעלי שם המביאים למסך סיפור תנ"כי מפורסם, משני הצדדים של שנת 2014. אני לא בטוח מה זה אומר בהקשר רחב יותר, אבל הם בטח מעניינים זה לצד זה.

אני מנסה לא לעסוק בהשוואות בדאבל-פיצ'ר (אם כי כשלתי לא פעם ולא פעמיים), ואלו באמת שתי אינטרפטציות שונות זו מזו. אבל כמו ש"בין כוכבים" הוא הדבר הכי טוב שקרה ל"כח משיכה", סביר להניח ש"אקסודוס" הוא הדבר הכי טוב שקרה ל"המבול" – הוא מבליט את הצלחותיו ומשכיח את פגמיו. משניהם יש לא מעט.
בשני הסרטים דמות של גבר שאנוס על ידי אלוהים לקחת על עצמו את תפקיד המושיע, ולפחות על פי הסיפור המקראי, שניהם מצליחים בשורה התחתונה, אבל גם מועדים די הרבה, ובסופו של דבר נדמה שהם נופלים קורבן לעצמם. ממש כמו הסרטים בכיכובם. עם זאת, זה אחרת בהמון אספקטים, בעיקר בגלל שארונופוסקי הביא לסרט שלו מורכבות רבה, ורידלי סקוט עשה סרט שלא שונה בהרבה מהפעם הראשונה שהגננת סיפרה לנו את הסיפור לקראת הפסח.
הוליווד אף פעם לא הצטיינה בלהעביר את סיפורי התנ"ך למסך, כנראה כי היא לרוב שואפת למכנה משותף נמוך יחסית, והעלילות המקראיות כל כך עמוסות רבדים שמאוד קל ללכת בהן לאיבוד. שניהם מתחילים כספקטלים, אבל רק זה של ארונופסקי מצליח לבקע את החומה הזו, וכנראה זו הסיבה שרבים רואים אותו כסרט בעייתי.

הסרט המרכזי: ״מר טרנר״ (Mr. Turner)
הביוגרפיה הקולנועית של הצייר המפורסם מאת הבמאי האהוב מייק לי, שהעניקה לשחקנה הראשי טימותי ספול את פרסי המשחק בפסטיבל קאן ואת פרסי הקולנוע האירופאי שחולקו ממש לאחרונה, זכה לסקירתו האוהדת של עופר.
שלא כמו "אקסודוס", הסרט מגיע אלינו עמוס שבחים מהביקורת העולמית, וכמובן נעזר בתו התקן שמביא עמו מייק לי. ציפיות רבות היו לי מהסרט, אבל בניגוד לעופר, לא הצלחתי למצוא את עצמי בתוגו, ועל אף שקל לראות את הרצון של לי לייצר ביוגרפיה קולנועית מעט שונה – אני ראיתי לנגד עיני הפקה יבשושית של ה-BBC שמתארכת יתר על המידה, ובעיקר מאוד לא נעימה לצפייה. אני יכול להבין את השבחים על משחקו של ספול, אם כי אינני שותף אליהם, אבל את מחיאות הכפיים הסוערות שהסרט זכה להן בעקבות התפיסה הויזואלית שלו, אני לא מצליח לראות. לביים סרט כמו מערכון טלוויזיוני עם סטים אפורים, ומדי פעם להחדיר שוט מרהיב של נוף, זה לא נורא אפקטיבי בעיני. והעובדה שהסרט נמתח ולא אמר לי כלום מעבר ל"הנה, הוא צייר" לא גרמה לי להוסיף לו נקודות. שוין. בואו ננסה להוציא מזה את המיטב…

הדאבל פיצ'ר: "החיים אחרי בת'" (Life After Beth)
אם חשקה נפשכם בביוגרפיות אחרות של ציירים אני ממליץ על "בסקיאט", סרטו הראשון של ג'וליאן שנאבל ("הפרפר ופעמון הצלילה") עם ג'פרי רייט, גארי אולדמן ודיויד בואי משנת 1996. סרט נפלא. אבל לא על זה רציתי לדבר.

דבר אחד אהבתי ב"מר טרנר" – הופעתה של דורותי אטקינסון בתפקיד האנה, המשרתת הרקובה שלו. אין לי מושג, וגם לא נורא מעניין אותי אם להיות כן, האם הדמות הזו אמינה להיסטוריה או לא, אבל אני חושב שהיא הברקה מהמעלה הראשונה. אני לא יודע מה אתכם, אבל אני כל הזמן ציפיתי שהיא תשלים את תהליך ההתפוררות שלה וסוף סוף תהפוך לזומבי שהיא אמורה להיות. וזה הזכיר לי את סרט קומדית האימה המוצלחת "החיים אחרי בת'", ובו אוברי פלאזה מתקשה לקבל את העובדה שהיא הופכת לזומבית, עליו כתבתי בסיכום האימה של 2014. זה סרט אדיר וכדאי לכם מאוד לראות אותו.
שווה להזכיר גם את  Contracted, עליו רטנתי ב"אימת החודש" לפני שנה, ובו בחורה צעירה מגלה שגופה מתחיל לבגוד בה והיא הולכת ונמקה אל מול עינינו. כמו האנה.

האופציה השנייה הייתה דווקא להתרכז בדמותו הנוהמת של טרנר, שהסבה הנאה רבה לצופים בזכות כחכוחיה והקולות העמוקים-עמומים שבוקעים מחלל החזה שלה (אם כי מדי פעם ספול שכח לעשות את זה). לא יודע מה אתכם, לי זה הזכיר את דמות אחרת שמבלה את רוב סרטה בלנהום – פורסט בונדוראנט, בגילומו הנפלא של טום הארדי, במערבון המצויין "ארץ יבשה" (Lawless). זה גם יכול קצת להרים את האנרגיה אחרי הסרט של לי.