פסטיבל חיפה 2014: "הרפתקה", "קלי וקאל", "התשוקה"

חשבתי שאחרי סוף השבוע ובכניסה לחול המועד תרגע מעט הנהירה לכרמל והאולמות יהיו פחות מלאים. טעיתי.
הקרנות הצהריים עדיין עמוסות אנשים, מה שגורם לי להיות מסוקרן במיוחד כיצד הקהל בוחר לראות את הסרטים. האם מדובר בעיקר מהמלצות בעיתונים ובאינטרנט? האם משמועות או המלצות של חברים? האם רק לפי המשבצת הפנויה ביום? והאם קוני הכרטיסים בוחרים על פי מה שנראה להם שקובע את טעמם האישי או שמו הם לרוב מנסים לשבור אותו? כמה גבוהה השפעת ניסוח הסינופסיס בתכנייה על הנושא?
כל כך הרבה שאלות ואני לא יודע אפילו איך לענות עליהן. אצטרך לחשוב על זה…

שלושה סרטים הספקתי אתמול ביום קצר יחסית (היום אני אמור לעזוב את המתחם מאוחר מאוד בלילה), אבל האמת שגם הסרטים עצמם היו הנאות מסוייגות מעט. אלו שאני יכול להחשיב כהנאות, זאת אומרת. רוצה לומר, מצאתי את הסרט שהכי פחות אהבתי בפסטיבל השנה, והוא לגמרי לקח את מקומו של "פאזוליני".

הרפתקה – Adventure

טוב, זה היה אמור לקרות מתישהו, ואני מאוד מופתע שלקח לי חמישה ימים כדי למצוא את זה, כי בדרך כלל זה פחות. אולי זה בגלל שהספקתי הרבה סרטים לפני הפסטיבל, אולי אני השנה יחסית הולך על בטוח, אבל חמישה ימים עברו עד שמצאתי סרט שאני יכול להגיד ללא עוררין שהוא פשוט איום ונורא. במהלך הקרנת הסרט הקזחי הזה תהיתי לעצמי למה אני רואה אותו, למה עשו אותו ככה, למה הוא הגיע לפסטיבל, ולמה התעוררתי כל כך מוקדם רק בשביל לצפות בו. האם עשיתי רע למישהו? (אל תענו לי על זה)

"הרפתקה" מבוסס על ספרו של דוסטויבסקי "לילות לבנים" ובמרכזו שומר לילה צעיר המתאהב בבחורה מוזרה, ויוצא איתה למסעות ליליים תמוהים ולמפגשים עם אנשים תמוהים לא פחות. ברשותכם, אפתח בדבר שהכי חירפן אותי בכל העניין הזה – מושא התשוקה של הגיבור היא בקלות אחת הדמויות המעצבנות ביותר שנתקלתי בהן, כזו שאני באמת לא מצליח להבין מדוע גיבורינו, שנראה כמו צעיר נורמטיבי וחביב, כרוך אחריה. אני אפילו לא היחיד שחושב ככה – מספר דמויות במהלך הסרט אומרות לו לשכוח ממנה, ואחת אפילו מצוטטת באומרה "היא תאכל לך את הראש". שזה מדוייק. הבחורה הזו, יפה ככל שתהיה, נוירוטית, ילדותית, מטופשת ובלתי נסבלת. הצורך הקיומי של הסרט לשכנע אותנו שהיא שווה את האובססיה של הגיבור פשוט לא קיים.
היא אמורה לתפקד כמין "פיית חלומות מטורללת", אם להשתמש בתרגום בו השתמשה אדוה בטקסט שלה על הארכיטיפ הקולנועי הזה, אבל היא כל כך בלתי יציבה שאין בה דבר שמעורר אהבה. בעיני, לפחות.

אז זה קודם כל. לכך תוסיפו את המשחק האיום ונורא של כולם, הלוקיישנים המכוערים, עיצוב הפריימים היבשושי, ותקבלו את 80 הדקות הארוכות ביותר שהיו לי בפסטיבל.
הסרט הוקרן בקארלובי-וארי, אז כל הכבוד להם וכאלה.

הקרנה נוספת:
15.10, בשעה 16:00, אולם טיקוטין

קלי וקאל – Kelly & Cal

אחרי הפתיחה הקשה, העניינים התחילו להסתדר. "קלי וקאל" הוא סרטה הראשון באורך מלא של ג'ן מקגאוון, ורק בתחילת ההקרנה גיליתי שאחת המפיקות של הסרט היא עדי עזרוני הישראלית (והמקסימה) שהגיעה להציג את הסרט.
"קלי וקאל" מספר על החברות בין קלי, אמא צעירה המתרגלת לחיי הפרברים, לבין קאל, ,תיכוניסט שלאחרונה הפך למשותק מהמתניים ומטה.

מה שיכל להיות גרסת הסאנדנס של "מחוברים לחיים" (רחמנא ליצלן) הפך בידיה של מקגאוון לדרמה מקסימה באמת ובתמים, שלגמרי פוסעת בנתיבים מוכרים, ובכל זאת עושה נעים לעין וללב.
ג'ולייט לואיס בתפקיד הראשי נותנת את הופעתה הטובה ביותר מאז "קליפורניה" פחות או יותר, וזה היה לפני מעל 20 שנה. לאחרונה ראינו אותה ב"אוגוסט, מחוז אוסייג'" כבת הצעירה והקלולסית, ועל אף שהופעתה נראתה מסורסת באותה דרמה משפחתית עמוסת שחקנים, הסצנה האחרונה שלה באותו הסרט הייתה אחד מהרגעים המוצלחים שלו והזכירה לנו את כשרונה שלאחרונה נחסך מאתנו. ב"קלי וקאל" היא עושה תפקיד רגוע ועדין כפי שלי טרם יצא לראות בה, והיא משכנעת לחלוטין בתפקיד שניתן לה. אני מאמין שאם לסרט הייתה איזושהי הפצה חזקה בארה"ב היא יכלה להיות מתמודדת מרכזית לאוסקר, אבל לצערי אני לא חושב שזה המצב.

בתפקיד קאל הצעיר, משחק ג'וני ווסטון בן ה-26, בחור שמסוגל לחולל מתח מיני גם עם עציץ. בחלק מהקלוז-אפים שלו בסרט הרגשתי כאילו הוא מפלרטט אפילו אתי, למרות שטכנית הדבר די בלתי אפשרי. אמנם ראיתי כמה מסרטיו הקודמים, אך אין לי שום זכרון מהופעתו בהם, אבל מכאן והלאה אזכור גם אזכור אותו. לואיס ו-ווסטון עובדים נהדר ביחד, ומערכת היחסים בינהם פוצעת ומלאת חן וחמלה.
גם סיביל שפרד מקשטת את הקאסט הנחמד של הסרט.

"קלי וקאל" בכל זאת ארוך מדי ונגמר זמן מה לאחר נקודת המיצוי שלו. לעיתים יש גם הרגשה שהוא כל כך מכיר את החוקים הקולנועיים של הז'אנר בו הוא מתהלך, ויודע שגם הקהל מודע אליהם, שהוא פשוט מדלג על חלקים חשובים כדי להגיע לאפקט הרגשי הבא, וזה יוצר מהמורות בסרט.
אני לא יכול להגיד שהסרט הוא משהו שחייבים לרוץ לראות בפסטיבל, או שחייכם לא יהיו שלמים בלעדיו, אבל יש בו המון לאמץ אל הלב, וזה בהחלט לא מובן מאליו.

הקרנה נוספת:
15.10, בשעה 14:00, אודיטוריום

התשוקה – El Ardor

הסרט הארגנטינאי בוגר פסטיבל קאן הוקרן כחלק מתכניית המערבונים של הפסטיבל (כמו "עמק אפל" שנסקר פה בתחילת הפסטיבל) ואיזה כיף זה שבשנת 2014 עדיין אפשר לבנות סדרת סרטים סביב הז'אנר הזה.
אבל האמת היא שסרטו של פבלו פנדריק הוא לא מערבון במאה אחוז, אלא רק נפתח ומסתיים ככזה. באמצע הוא מין מותחן השרדות. אני מצאתי את חלקיו המערבוניים נהדרים, אך את המערכה השנייה שלו המתרחשת במעמקי הג'ונגל פחות. זאת מכיוון שבה לא כל כך הבנתי את מעשי הדמויות, הרגשתי שהסרט הולך במעגלים ומעט איבדתי אותו. חזרתי אליו לחלוטין בקליימקס שלו, כך שהוא בהחלט משאיר טעם טוב בסיומו.

גאל גרסיה ברנאל הלוהט ("חינוך רע", "לא") מגלם בחור מסתורי העוזר לבחורה צעירה להגן על ביתה הנמצא במרכזו של ג'ונגל, מפני גוזלי אדמות אכזריים במיוחד. יש בסרט לא מעט אלימות מפורשת, טיגריס אחד יפהפה וצילום מרהיב. ההפקה באופן כללי מרשימה במיוחד, ועם זאת הסרט לא סוחף מתחילתו ועד סופו, ויש בו כמה רגעים חלשים לצד סיקוונסים מדהימים ביופיים.

שבחים רבים לצלם הוא חוליאן אפצגואיה, שלשמו נזקף "ציפורי טרף" שייצג את ארגנטינה לפני כמה שנים באוסקר, ולמלחין סבסטיאן אסקופט על מוזיקה פומפוזית שנותנת ל"התשוקה" נופך של סרט גדול מהחיים, כמו המערבונים הקלאסיים.