"דרקולה – ההתחלה", סקירה

אמנם קשה לחשוב על סרט פחות משמעותי מעלילת דרקולה חדשה, העונה לשם הכה-מסעיר "דרקולה – ההתחלה" (Dracula Untold), אבל דווקא בהקשר מטא-קולנועי אני חושב שלסרט הזה דווקא יש משהו שאין לאף סרט אחר, אז ברשותכם אתחיל ממנו.

את גיבור הסרט, ולאד-לימים-דרקולה, מגלם לוק אוונס, שחקן בריטי בן 35, שזכור בזכות תפקידיו ב"תמרה דרו", "מהיר ועצבני 6" ו"ההוביט: מפלתו של סמאוג". הוא האדם שעל כתפיו מונח הסרט הזה, שנעשה בתקציב של 100 מיליון דולר ומופץ על ידי אולפן ענק (יוניברסל). בנוסף לכשרונו ולמראהו המצודד (באנדרסטייטמנט) אוונס התראיין כבר לפני עשר שנים באופן פתוח ונטול מורא לחלוטין לכלי התקשורת וטען שעובדת היותו גיי היא לא משהו שנורא מטריד אותו או את האנשים שעובדים סביבו.
ועכשיו, נשאלת השאלה, אבל למה זה משמעותי? התשובה היא: כי דבר כזה לא קרה מעולם.

תקנו אותי אם אני טועה, אבל לדעתי "דרקולה – ההתחלה" היא הפעם הראשונה בהיסטוריה של הקולנוע ששחקן שהוא גיי מוצהר מקבל להוביל לבדו סרט קולנוע בסדר הגודל הזה, המיועד להצלחה קופתית אצל הקהל הרחב, ושעלול להתפתח לפרנצ'ייז. ולפני שאתם רצים לתגובות לכתוב "אקס-מן" אעצור אתכם ואומר לכם שלא, איאן מק'קלן מגלם דמות משנה בפרנצ'ייז שמובל על ידי יו ג'קמן.

אין לי ספק בכלל שהליהוק של אוונס (שנכנס לפרוייקט אחרי שסם וורתינג'טון נפל ממנו) איננו שום דבר הצהרתי או שנובע ממחשבה יח"צנית, ובעיני זה חלק מהכח של העניין. אחרי הכתבה הפרובוקטיבית והמפורסמת של רמין סטודה שהתפרסמה ב"ניוזוויק" באפריל 2010 (Straight Jacket) על יכולתם – או אי יכולתם, יותר נכון – של שחקנים גאים לגלם דמויות סטרייטיות, דווקא סרט כמו "דרקולה – ההתחלה" יכול להוכיח איזושהי התקדמות.
ואולי לא. בכל מקרה, אוונס הוא הראשון שעושה את זה, ומוכיח שתקרת הזכוכית אולי דקה משחשבנו. מה שכן, סוכניו ויחצניו של אוונס כבר הספיקו להחדיר לתקשורת שמועות על הסטרייטיות של אוונס ברגע שהחל לקבל תפקידים נחשקים (לפתע צצה איזו "אשת שיווק" שאמרה שהיא ואוונס "יוצאים" ו"היא לא יודעת לאן זה מתקדם"). בינתיים לא נראה שמישהו נפגע מזה. כמו כן, הוא עושה תפקיד לא רע בסרט הזה.

עד כאן בעניין הזה. ועכשיו, לסרט.

בשנת 2004 חוו צופי קולנוע בכל העולם טראומה קשה. לטראומה הזו יש שם, פרצוף ואפילו פוסטר. קוראים לה "ואן הלסינג", ומדובר בסרט הפנטזיה-אימה-פעולה בכיכובו של יו ג'קמן כצייד הערפדים שיוצא להלחם בדרקולה העוצמתי וצבאו. הסרט, שדווקא הביא עמו ציפיות רבות, התגלה כמפח נפש כל כך גדול שמאז בכל פעם שעוד אתחול של אחת ממפלצות יוניברסל הקלאסיות מקבלות עיבוד מחודש, זיעה קרה מבצבצת בגבם של אוהבי הז'אנר. במקרה הטוב זה יוצא משהו נשכח כמו "איש הזאב" (זה עם בניסיו דל טורו ואמילי בלאנט) ובמקרה הרע משהו מעורר גיחוך כמו "אני, פרנקנשטיין". המראה הפלסטיקי של "ואן הלסינג", ההתעללות בדמויות אהובות, המשחק הנורא והאפקטים המצ'וקמקים, הפכו לצלקת בעולם האימה והפנטזיה של ה-PG13.
"דרקולה – ההתחלה" איננו נפילה על האף כמו "ואן הלסינג", וזה הדבר הכי טוב שאני יכול לומר עליו. זה ולוק אוונס, אבל כבר הבנתם את העמדה שלי לגביו (אם כי אני לא מתחייב שלא אחזור לכתוב עליו בהמשך).

הסרט החדש, שביים הבמאי הירוק גארי שור (זהו סרטו הראשון), מגיע אלינו בשלב שבו טרנד הערפדים כבר יצא לנו מכל החורים. הדמות הספרותית התגלתה לנו בצורתה המוכרת לנו כיום בספרו של בראם סטוקר משנת 1897 (שהתבססה על אגדת עם רומנית מהמאה ה-15), אחר כך הפכה לאחת מהמפלצות המזוהות ביותר של סרטי האימה של אולפני יוניברסל, ומאז הופיעה במשהו כמו שלושים מיליון סרטים עד שנרצחה סופית במותג העונה לשם "דמדומים". הנוכחות של הערפדים בתרבות הפופולרית הפכה את מוצץ הדם מדמות מאיימת שמגלמת בתוכה את הפחד מתשוקה וממוות, לדמות רכרוכית שמידת האיום שלה עלינו היא כשל חתלתול שכועס כי העירו אותו. אני, למשל, עדיין נזכר בזעזוע הקרוי "האקדמיה לערפדים" מתחילת השנה.
אז מדוע כל כך בער להביא את דרקולה שוב אל המסך, ועוד באופן שלא קשור בדבר אל המקור הספרותי?
התשובה היא ברורה מאליה: כסף. כסף ואגו, אם להיות מדויקים.

התקנאו אולפני יוניברסל בעולמות הקולנועיים של דיסני/מארבל ו-DC ורצו גם הם לצאת בסדרה קולנועית שתסחוט את כספו של הציבור. לכן החליטו לקחת את כל המפלצות הקולנועיות שלהם (דרקולה, איש הזאב, האיש הבלתי נראה, המומיה, פרנקנשטיין, הגיבן מנוטרדאם, פאנטום האופרה והיצור מהלגונה השחורה) וליצור להם סרטים שכמו חברי הנוקמים, יהפכו יחד לחבורת לוחמים ברשע או משהו כזה. כאילו ש"ג'נטלמנים מובחרים" לא נכשל מעולם.
"דרקולה – ההתחלה" אמור להיות הראשון שבהם.

דרקולה של הסרט החדש הוא כמובן איננו מפלצת רצחנית ומעוותת, אלא מנהיג אמיץ שמכר את נפשו לאופל רק כדי להגן על משפחתו ועל נתיניו. שזה כבר עושה לא נעים לכל מי שמעריך את הדמות המקורית. לכן עדיף להתייחס לסרט כעלילת אקשן ואפקטים נטולת מוח, ולא כחלק מאיזשהו מארג תרבותי, רחמנא ליצלן.
בהקשר הזה קל ליפול על הסרט הזה, אבל האמת שאין צורך. זה נכון שאין בו שום היגיון פנימי, לא ברור למה אף אחת מהדמויות עושה מה שהיא עושה, ואיך דמות שנפלה על האדמה ממגדל שגובהו מעל קילומטר לא מפוזרת על האדמה כעיסה של דם ובשר אלא נראית כאילו התעוררה משנת צהריים רק כדי לומר כמה משפטים חשובים (שגם להם אין שום קשר לכלום) – אבל האפקטים באמת בסדר, המשחק גם, והסרט אורכו רק שעה וחצי.
אף אחד מהדברים האלה אינם סיבה מספיק טובה לראות את הסרט, אבל הם לפחות סיבה ראויה מבחינתי לא לנפנף בידיים ולצעוק חמס.

אוונס (נו, ברור שאני חוזר אליו) מתאים לתפקיד, ובהחלט מצליח לסחוב על עצמו את הסרט; שרה גדון היפה והמוכשרת (שתוכלו לעשות איתה דאבל פיצ'ר עם "מפות לכוכבים" שמוקרן גם הוא כרגע בקולנוע) די הולכת לאיבוד אבל לפחות הזכירה לי סרטים שאהבתי בהשתתפותה כמו "אנטי-ויראלי" ו"קוסמופוליס" אז זה היה סוג של נחמה; וצ'ארלס-טייווין-לאניסטר-דאנס ממשיך את הקאמבק המשמח שלו (אם יש משהו להודות עליו ל"משחקי הכס") בתפקיד עם איפור גרוע.
בתחום השלילי של הליהוק, תוכלו למצוא פה בתפקיד האנטגוניסט את דומיניק קופר ("מאמה מיה!", "הצורך במהירות") שהוא בעיני אחד מהפחות מוכשרים מבין כל מקבלי המשכורת של הוליווד. למה ממשיכים ללהק אותו לדברים, בטח בהתחשב בכל ההזדמנויות שהחריב בעברו, הוא משהו שלעולם לא אבין. הוא כנראה בחור מאוד נחמד.

באופן חכם, הסרט הזה הוא יחסית קטן בהיקפו. הוא לא אפוס עצום המתפרש על פני מרחבים רבים ושנים אין ספור. המסגרת העלילתית וההפקתית של "דרקולה – ההתחלה" מאוד מצומצמת, ושור וצוותו מצליחים להשתלט עליה באופן ראוי בהחלט. ברגעים הגדולים של הסרט, סצנות האקשן למשל, נרשמת נפילה מסויימת והסרט הופך לקקופוניה של אפקטים ממוחשבים, אבל אז מלא עטלפים מייצרים צורה של אגרוף ומשמידים את הטורקים הרשעים. ככה שיש איזושהי כפרה.

"דרקולה – ההתחלה" זניח לחלוטין והוא לא מבשר טובות לגבי מותג המפלצות של יוניברסל, אם יקרה. אבל, כמו שאומרים אצלנו, הוא לא "ואן הלסינג". מה שנקרא, זוכה מההפקר.