דאבל פיצ'ר: "התחלה חדשה", "התבגרות", "שני פנים לינואר"

"דאבל פיצ'ר" היא פינה קבועה בימי רביעי בבלוג. הרעיון הוא פשוט: בכל שבוע (בלי נדר) נביט על הסרטים החדשים שיצאו לבתי הקולנוע אותם הספקתי לראות, ולכל אחד מהם – בנפרד – אחשוב על צפייה משלימה שעלולה לעניין בהקשרו. מה זה אומר "צפייה משלימה"? ובכן, זה אומר בערך הכל. כל אסוציאציה אישית, חברתית, היסטורית או טריוויאלית שיכולה להוסיף קצת לחווית הצפייה שלנו ושלכם, היא לגיטימית.
המטרה הראשונית היא לקבל המלצות שהן לווא דווקא ישירות לסרט, אך מטרת העל היא אפילו יותר אלמנטרית: לראות יותר סרטים.
לכל הדאבל פיצ'רים עד נקודה זו: לחצו כאן.

בשבוע שעבר לוח הזמנים לא כל כך איפשר את פינת הדאבל-פיצ'ר, וזה בסדר כי מי רוצה לראות משהו אחרי "איש נובמבר" ו"בתוך הסופה". אבל סרט אחד מהיבול ההוא דווקא מאוד ציער אותי לפספס והוא "התחלה חדשה" שגנב את לבי, ולכן לא ויתרתי על הזדמנות לשבץ אותו השבוע (עופר כתב לו את הסקירה הרשמית).

שני הסרטים הנוספים לפינה השבועית, הם התוספות החדשות בבתי הקולנוע. הראשון, "התבגרות", הוא כנראה חביב המבקרים והקולנוענים הכי גדול שהיה לנו מאז "היא" בינואר. הדרמה המונומטלית – ומעוררת המחלוקות – של ריצ'רד לינקלייטר כבר השתבצה בראש טבלאות המבקרים, ועליה כתבתי באריכות ביום שישי.
הסרט השני הוא כנראה ההפך המוחלט מבחינת עניין הציבור, "שני פנים לינואר", המותחן התקופתי על פי ספרה של פטרישיה הייסמית' בכיכובם של ויגו מורטנסן, קירסטן דאנסט ואוסקר אייזק.

על שלושת הסרטים האלו תוכלו לקרוא בהמשך, אבל גם על אהבות מפתיעות בפריז, זומבים (כמובן) וניאו-נואר שאני בספק אם אתם מכירים.

הסרט המרכזי: "התחלה חדשה" (Begin Again)
לפעמים כל מה שצריך זו סצינה אחת שתגיע במקום הנכון ובזמן הנכון.
האמת היא שההתחלה של "התחלה חדשה" איננה חדשה בכלל. למעשה, אנחנו מופגזים ברצף של קלישאות קולנועיות שלי באופן אישי גרמו לזוע באי נוחות בכסא: הזמרת העצמאית שמסרבת שיכירו בכשרונה, המועדון הניו יורקי הגנרי, המפיק המוזיקלי שפנה לאכוהול, הילדה המתבגרת שלו "שרק רוצה אבא יציב" וכל מיני דברים כאלה. אבל אז, אחרי אולי 20 דקות, משהו כזה, אנחנו חוזרים אחורה להתחלת הסרט כדי לחוות רגע מסויים מנקודת מבט שונה, והסרט פשוט מתפוצץ. הרגע בו דן (מארק רפאלו) צופה בהופעתה של גרטה (קירה נייטלי) הוא אחד הרגעים הכי קסומים שראיתי השנה בקולנוע.
משם הסרט פשוט דורס את כל המכשולים שהוא קבע לעצמו, ודוהר קדימה עם מוזיקה נפלאה, דמויות שרק רוצים עוד מהן, דימויים קולנועיים מקסימים ואווירה של אהבה אמיתית באוויר.
"התחלה חדשה" הוא בהחלט מחזמר, אבל לא באופן הקלאסי בו הדמויות פוצחות בשירה תוך כדי ריקוד על גגות מכוניות, אלא סרט ריאליסטי על מוזיקאים שכותבים ומלחינים את מה שהם מרגישים. קסם, הסרט הזה.

הדאבל פיצ'ר: "שירי אהבה" (Les Chansons D'amour)
אני צריך שתהיו מרוכזים כי זה אחד הסרטים האהובים עלי.
בשנת 2007 ביים הבמאי הצרפתי הפרוע כריסטוף הונורה מכתב אהבה לפריז, למוזיקה ולסרט "מטריות שרבורג" של ז׳אק דמי. הוא ליהק את שחקניו הקבועים והכל כך יפים לואי גארל וקיארה מסטרויאני, יחד עם לודווין סינייה, קלודיל הסמה וגרגור לפרינס-רינגה (אין לי שמץ של מושג אם ככה כותבים את השם שלו), וביקש מהמוזיקאי אלכס בופיין לכתוב את המוזיקה והשירים.
"שירי אהבה", מיוזיקל קלאסי שמתרחש בפריז המודרנית, מתחיל עם סיפור אהבה אחד ואז ברגע הכי מפתיע שובר את ההגה ומביא סיפור אהבה מפתיע ומרגש. אני לא בטוח שהסגנון הזה הוא לכולם, אבל אם אהבתם את "התחלה חדשה" – חפשו את הסרט הזה.
אה, כן, ומשפט הסיום האהוב עלי ביותר בתולדות הקולנוע.

הסרט המרכזי: "התבגרות" (Boyhood)
כמות המילים שנכתבו במהלך השבוע האחרון על הסרט ארוכה יותר מכמות הזמן שלקח לצלם אותו. למקרה שהתעוררתם היום מתרדמת: הבמאי האמריקני ריצ'רד לינקלייטר צילם במשך 12 שנים את סיפור התבגרותו של ילד מגיל 6 ועד גיל 18. את הילד מגלם אלר קולטריין, ואת הוריו מגלמים פטרישיה ארקט (אוסקר!) ואית'ן הוק.
הסרט איננו דרמטי במובן המוכר של המילה, ואני מצאתי אותו ככזה שמנסה לנצור את הרגעים הלא חשובים, שהם בעצם אלו שמרכיבים את החיים שלנו. אם אתם רוצים לדעת יותר, זאת הסקירה המלאה.

הדאבל פיצ'ר: "The Battery"
אחד הסרטים המפתיעים והמוצלחים ביותר של הזמן האחרון הוא זה של הבמאי ג'רמי גרדנר שגם כתב ושיחק בתפקיד הראשי. על הסרט כתבתי ב"אימת החודש" מכיוון שהוא מספר על זוג צעירים המנסים לשרוד עולם שאחרי אפוקליפסת זומבים.
וכן, אנחנו עדיין מדברים על דאבל פיצ'ר ל"התבגרות".
כפי שכתבתי בסקירה ההיא, אחד הדברים שהכי אהבתי ב"הסוללה" הוא העובדה שהוא בעצם אנטי-סרט זומבים, בהקשר הזה שהוא מתנהג יותר כמו דרמה פסיכולוגית כי הוא הולך נגד כללי הז'אנר. "הסוללה" נוטש את הסצנות "ההכרחיות" (הבריחות, ההפתעות, החבר-הקרוב-שהופך-לזומבי וכו') ומתרכז ברגעים שבינם. ההשתהות על המגירות בבית שננטש, הנסיונות להעביר את הזמן ברגעים שבהם לא נלחמים על חייך, ברצון ליצור אינטרקציה אנושית למרות שעדיף להזהר. זה מייצר סרט מאוד שונה, מאוד מעניין, מאוד מוצלח, עם סצנת האוננות הכי טובה שראיתי לאחרונה. סתם, שתכירו.
אני לא בטוח אם קהל היעד של "התבגרות" הוא קהל היעד של "הסוללה", אבל אם קולנוע מאתגר של רגעים שמרכיבים משהו גדול יותר מסך חלקיו זה הקטע שלכם, תנו לו הזדמנות.

הסרט המרכזי: "שני פנים לינואר" (The Tow Faces of January)
חוסיין אמיני הוא תסריטאי ידוע ומוערך. בכל היקר לי אני לא מצליח להבין למה. אמיני כתב את "ג'וד", "ארבע נוצות", "קילשוט", "שלגיה והצייד" ו-"47 רונין", שזה אומר די הרבה (או די מעט, תלוי איך אתם מנסחים את זה). הוא גם היה מועמד לאוסקר על כתיבת "כנפי היונה" המשעמם ב-1997 ובכל זאת כתב את אחד הסרטים אהובים עלי – "דרייב". סרט שאני יכול להגיד שהוא מעולה על אף התסריט שלו.
אמיני השנה החליט גם לביים, ובשביל זה עיבד את ספרה של פטרישיה הייסמית', שמוכרת לצופי הקולנוע בזכות העיבודים שעשו לספריה "זרים ברכבת", "שמש סגולה" ו"הכשרון של מר ריפלי", שלושה סרטים מעולים. למרבה הצער, אמיני הביא לעיבוד הזה את כשרונו המפוקפק בכתיבה, וכחטא על פשע תרם גם יכולות מפוקפקות בבימוי. קשה לתאר איזה כשל מרגיז הוא הסרט הזה.

גבר מבוגר (ויגו מורטנסן) ואהובתו הצעירה (קירסטין דאנסט) מטיילים ביוון שם הם פוגשים מדריך טיולים נכלולי (אוסקר אייזק). במהרה מתברר שהשניים לא ממש מטיילים אלא יותר נמלטים, ומדריך התיירים נגרר אחריהם למסע פטאלי. למה הוא עושה את זה, לא כל כך ברור. גם למה קוראים לסרט "שני פנים לינואר" גם לא נורא ברור. למה המפיקים לא ראו את הראף-קאט, פיטרו את אמיני והביאו במאי אחר, גם זה – ניחשתם נכון – לא ברור. הוא אפילו לא מספיק גרוע בשביל להיות קטסטרופה סטייל "גרייס ממונקו".
הדמויות לא מעניינות, הפיתולים לא מפתיעים, והסרט כבד ונגרר כל כך שבסוף השעה וחצי שלו ישנה הרגשה של שלוש שעות. מה שכן, בכל הצפייה לא הצלחתי להבין מתי ויגו מורטנסן (האהוב) הפך בעצם להיות אד האריס. וזה הזכיר לי את הסרט הבא.

הדאבל פיצ'ר: "בגידה לאור ירח" (China Moon)
אתוודה, עברו שנים רבות מאז שראיתי הניאו-נואר הניינטיזי הזה, אז אני לא יכול לעמוד על טיבו, הכנראה מפוקפק. הוא בטח לא יכול להיות משעמם יותר מ"שני פנים לינואר" אז כבר הרווחנו.
אבל לשני הסרטים האלה יש יותר דמיון מאשר השחקן הראשי. בסרט הזה מגלם אד האריס בלש שמסתבך עם פאם-פאטאל בגילומה של מדלין סטו ("נקמה", "12 קופים") והוא מגן עליה לאחר שרצחה את בעלה המתעלל (צ'ארלס דאנס מ"אחרון גיבורי הפעולה" ו"משחקי הכס"), וכמובן שהעניינים מסתוריים ושונים ממה שנראה בהתחלה. ואם זה מזכיר לכם משהו אז זה כנראה את "ביטוח חיים כפול" המופלא של בילי ווילדר או, רחמנא ליצלן, את הסיפור המרכזי של "עיר החטאים: עלמה להרוג".
אז שחקן ראשי זהה יש לנו, אישה במרכז העלילה יש לנו, ועכשיו צריך דמות משנה לטינית שתמלא את המקום של אוסקר אייזק. אז בשביל זה ל"בגידה לאור ירח" יש את בניסיו דל טורו, לפני פריצתו ב"החשוד המיידי" והאוסקר על "טראפיק".
הסרט בוים על ידי ג'ון ביילי, שהיה לפני כן צלם מהולל ("לקום אתמול בבוקר", "החברים של אלכס") ואחרי שביים את הסרט הזה חזר מהר מאוד לתפקיד הצלם והותיר את קריירת הבימוי מאחוריו. לאחרונה צילם את "האיש הכי כועס בברוקלין", סרטו האחרון של רובין וויליאמס ז"ל. את "בגידה לאור ירח" צילם ווילי קוראנט, שלגמרי במקרה נתקלנו בסרט אחר אותו צילם בפסטיבל ירושלים, "קנאה". התסריטאי הוא רוי קארלסון. לא שמענו עליו מאז.
סביר להניח ש"בגידה לאור ירח" סובל מאיזושהי צ'יזיות ניינטיזית נטולת מודעות, אבל במרחק הזמן זה דווקא יכול להיות כיף. אולי גם "שני פנים לינואר" יראה מעניין בעוד 20 שנה. נדבר אז.